הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל רבה של ישיבת המתמידים

[אבני גזית]

יישר כח להרב בינוני.
אתה מיטיב להגדיר ולהגיש את דמות האיש בצורה יוצאת מן הכלל.
חבל שלא החכמנו זאת בחייו.

[דורשי יחודך]

דרך אגב לגבי הקריאת שמע שקרא לפני שיצא מהבית - לפי מה ששמעתי היום מפי בנו ר' מלך בבית האבל, הוא חשש שהטיפול ימשך עד אחרי חצות ולכן קרא ק"ש של ערבית. היה מובן שאז הוא עדיין לא העלה על דעתו שצריך לחשוש לחייו, עד ששמעו את המצב מפי הרופא.

[רעואל המדייני]

אלו השפעות היו לגר"ל על כלל הציבור?
ידוע על הרבה שהושפעו מדרכו בלימוד והנהגה וכו', אך למעלה כתבו על הנהגות כלל ציבוריות שהחלו מהגר"ל כגון שמחת בית השואבה [רק בירושלים?] וטיולים לצעירים.
אפשר לקבל פרטים הסטוריים מדוייקים על העובדות הנזכרות ועובדות נוספות?

[עושה חיל]

דברים שהתפרסמו במקום אחר:


א. אני מלא בהודאה והכרת הטוב לה' יתברך על שזיכני לשמוע ולקבל מעט ולראות ולהסתופף בצילו של מורינו ורבינו זכר צדיק לברכה.
זכיתי ב"ה להכיר את הרב לפני כשמונה שנים דרך הספרים. היה זה כשלמדתי על חג הסוכות, פתחתי את החומש וקראתי בכל המקומות בו נצטווינו על החג ומצוותיו. היו לי קושיות ושאלות קשות. אבל אף ספר לא נתן לי מענה [לבד מהרשב"ם עה"ת]. פתאום נפל לידי בן מלך.... והשאר היסטוריה.
לאחר פחות משנה התחלתי להשתתף בחבורות לבני הישיבות והאברכים [אודות לר' אברימי אלקיים, שאירגן זאת וחב אני לו הכרת הטוב], החבורה התקיימה פעם בחודש / שלושה שבועות, בשנתיים האחרונות קצת נחלש הקצב. כמו כן הייתי אצלו ביחידות כמה פעמים.

ב. כשישבנו עם הרב, שתינו בצמא את הדברים, פשוט ליקקנו את האצבעות. חידושיו בפשט בדרכו הכריזמטית, היו מתקבלים אצלי כפשטעס' [לחיוב]. זה היה מבוסס בטקסט [-בפסוק], היה מובן בסברא, והיה טבעי בלב. הוורט שלו היה מורגש בחוויה, ולא פחות מכך – זועק מהכתוב. הייתי מרחם על בודדים נטולי חושים בסיסיים, שהיו ממשיכים בקלוץ קשייעס', כאילו אמר עוד איזה 'בריסק תוירה'.
וכאן לעניות דעתי המבחן לדברי תורה אם ישרים הם: האם אחרי שמרצים את הדברים, הם הופכים להיות ברורים ומתקבלים על הדעת, והאדם אומר לעצמו – "הייתי אומר זאת לבד, הלא זה פשוט". עתה אני נזכר כי יסוד זה שמענו מר' לייב לרוב – יהודי צריך ללמוד ולהבין כל מצווה עד שאחר שהוא קלט ברעיונו, יאמר לעצמו, כי אף ללא שציוותה תורה, הייתי מקיימה, כי הדברים נכונים וישרים. [נראה לי הביא את זה בשם המהר"ל. אבל - נו, מה זה משנה. ר' ליב היה אומר זאת בכל אופן גם בלי מקור וסמך. זה הלא - כל השיטה שלו. וכן, הוא אמר זאת גם על 'חוקים'! תמיד הדגיש שיכול לקחת שנים עד שמבינים דברים. לא פעם היה מתחדש אצלו דבר, והיה אומר לנו – "אני מתבייש שלא הבנתי דבר כ"כ פשוט עד היום". כמו כן, יש דברים שהיה אומר פעם אחת בצורה מסוימת ופעם אחרת כאילו שכח (יתכן שכך), והיה אומר זאת מזוית שונה. ויש דברים שהיה ממש חוזר בו ופתאום שוב מתקשה להבין – דוגמא לדבר הוא מהות ראש השנה. בעשרת ימי תשובה בשנה שעברה, 'קפצתי' לברך ולהתברך באגוטע יאר, וכשישבנו, הוא אמר לי שהוא עדיין לא מבין בדיוק מה זה הימים הללו, ונראה לו שהעשרה ימים הללו זה תחילת שנה...]

ג. בהיוודע על הסתלקותו הפתאומית, נפלה רוחי בקרבי, קשה לי לחשוב עליו שהוא אינו בן החיים, הוא הרי היה דוגמא לחיים ואושר, לחיות וחוויה, איך פתאום הוא עטוף בתכריכים. אני פשוט לא מסוגל לעכל זאת. הוא גם לא היה זקן מופלג, נלקח בטרם עת. אולי הצד החיובי הוא, שאני אזכור אותו רענן חי ושמח, כמו שהוא חינך אותנו כל הזמן [ראה לקמן].
בלוויה עדיין לא עיכלתי, דנתי עם עצמי ועם אחרים על משנתו, על היסוד שלו בלימוד חומש של פרשה שנשנית, חמשת החומשים. על התפיסה שלו שאפשר להבין ולסבור בתורה. על דרכו החינוכית... אפילו הפריע לי שהמספידים לא הדגישו מספיק שהוא גדול הדור בפרשנות התורה, זה מאות שנים.
בשבת קודש נפל לי האסימון [בשב"ק הייתי ממש עצוב. אע"פ שאני יודע שהוא לא היה מסכים לדבר כזה ב'שבת קודש' – שהייתה אצלו מעין עולם הבא. אבל הייתי אנוס].
אם חשבתי במשך השנים, שהסיבה שאני הולך אליו זה לקבל את תורתו – השיטה בלימוד, הדרך לקרא חומש ולהבין מצווה... הרי שגיליתי שזה היה תירוץ. באתי כדי לחוות אדם מאושר, רגוע מבין וחווה את התורה והחיים.
למציאות שלו היה נוסח שונה מרוב מוחלט של העולם.
הוא תפס שהעולם הוא רק טוב!
וכך הוא תפס את התורה.
הנוסח של השעה האחרונה שלו בכל שיעור - "אשרינו מה טוב חלקינו...".

ד. היינו שואלים אותו - נו, אבל יש צרות וחולי בעולם?
לר' ליב היה תשובות משכנעות ומניחות את הדעת. ושוב, גם כאן, אחרי שהיה מסביר את התפיסה הבריאה שלו, היינו משוכנעים. יצאנו מחוזקים. חבל שלא נזכה עוד. אני פשוט שבור.
ואיך הוא היה מסביר זאת?
ר' ליב הרבה במשלים ודוגמאות, להוכיח שהאדם עצמו אחראי לרגשותיו ומצב רוחו. הוא טען שהכל בראש!
וכך הוא המשיל: תארו לכם שלא היתה עייפות ושינה בעולם, כולם היו ערניים ובריאים. ופתאום גילו לאדם אחד 'מחלה' ה' ישמרנו, הוא סובל מ'עייפות כרונית' – הוי אומר – הוא כל יום בשלב מסויים מתעייף, ונרדם למשך כשבע שעות כל יום, מוטל על מיטתו אחרי היאבקות במחלה הנוראה הזאת. וכך כל יום הוא חוטף את ההתקפה הזו. בקיצער, חיים אומללים.
אחרי שהעלה על פניו חיוך ובת צחוק יחד עם כל המשתתפים, הוסיף – נו, אז היום כולם חולים במחלה הזאת, למה אנחנו לא כ"כ מסכנים ואומללים?
הוספנו לשאול אותו ממצבים שונים, אבל על הכל היה לו עין טובה.
הוא גם המשיל את החיים לטיול בשביל ישראל [או משהו בסגנון], מטיילים וזה מעניין, יש הרפתקאות, יש סיבוכים. לפעמים ישנים במלונית, לפעמים ישנים על הספסל בחוץ... אבל הכל זה חוויה, אף פעם לא מתחרטים על החוויה וההתנסות בחיים. לפעמים יכול להיות שלישון על האדמה זה חוויה יותר מלישון במלונית... [ואז כולם צוחקים]
אל דאגה, הוא האמין בשכר ועונש. אבל הוא טען שלרוב זה ביד האדם.
תפיסה זו הייתה עד כדי כך, שפעם הוא התבטא – "כמעט ואין כזה דבר ייסורים בעולם"
ופה הוא הסביר: ייסורי נפש, האדם יכול ללמוד להתמודד ולהוכיח לעצמו במיני דרכים שסך הכל רק טוב סובבהו. אבל ייסורי גוף הרי שגופו מתייסר, מכל מקום, רוב הייסורים זה מחשבת האדם שיש לו ייסורים, והמודעות לכאב. ההחלטה שצריך להיות אחרת, וההתנגדות לכאב. [אני כנראה לא מעביר טוב את הדברים. לשמוע מר' לייב זה משהו אחר. מה גם שאני כותב רק מהזכרון, לצערי לא רשמתי או הקלטתי.]
אולי זה הפשט ב"ייסורי מוות" - שגילה שהוא חווה ביום האחרון. אז כבר לא יכל עוד. ואם כן, ה' עשה איתו חסד. וכך שמעתי ממשפחתו שהוא העדיף למות בריא וטוב ולא ליפול על בני הבית... [אמרתי לבנו, שנראה לי שאם היה חי, מסתמא תגובתו על הפטירה היתה: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" – שבעים וחמש זה באמצע! ואפילו עוד קצת, זה כבר חסד... שני בנים ענו לי כי באמת הוא חזר ואמר כעין זה כמה פעמים.]

ה. פעם אחת, בסוף השיעור [שעה אחרונה...] הוא הדהים אותנו בטענתו: "אין דבר כזה אצל האדם - יצר הרע". וכך הוא האריך בדוגמאות, איך שלמעשה כל רצון לחטוא נובע מכח נפש בסיסי שצריך אותו למקום אחר כשר. הקשנו עליו מדוגמאות של יצרים – ועל הכל הוא השיב בצורה משכנעת. לי אישית, יסוד זה די ברור היום. כשנגמר השיעור, אלקיים אמר לו – "נכנסנו אנשים רעים ויצאנו אנשים טובים", כמובן ר' ליב והבחורים צחקו.

ו. ככלל, בשיעור היה הרבה ציניות ורעננות, לא אחת, היה הרב זורק משפט חד וציני, וכולם היו פורצים בצחוק. שתי דוגמאות:
פעם אחת שאלנו אותו – אם וכאשר נצא לעבוד, איך לבחור עבודה. ר' ליב ענה: פשוט מאוד, שני כללים: א. עבודה שמכניסה כמה שיותר כסף. ב. כמה שיותר קל / כמה שפחות עבודה.
דוגמא נוספת: אברך אחד נתווכח עמו בחשיבות לימוד תנ"ך לעומת לימוד הלכה. בחור אחר פרץ לדברים ואמר "לימוד התנ"ך חשוב, מכיון שזהו הזהות היהודית". ר' לייב שמע זאת ואמר חצי בציניות: אתה משתמש במילים מודרניות, צריך לומר "השקפה הטהורה"...
אני חושב שדבריו התקבלו, משום שהוא היה מבוסס בתורה נביאים וכתובים ובדברי חז"ל. הוא הבדיל בין פשט לדרש!, בין דברים כפשוטם לבין ווארט. כשהיה אומר איזה ווארט [או אפילו דרשת חז"ל] שלא שייך בפשט הכתוב, היה מחייך, ובת צחוק של הנאה היתה ממלאת את זיו פניו.

ז. ר' לייב היה 'מלך' בלתת לכל אחד הרגשה טובה, המחמאות שהוא היה מעריף - היו עושות את העבודה... שלא לדבר על הברכות... בשנה האחרונה קרה שביקשתי ממנו ברכה לזיווג הגון, אז ענה לי "בא נעשה הסכם – אתה תתפלל עלי לרפואה, ואני אתפלל עליך לזיווג". הרגשנו חברים שלו, ממש כך! [אע"פ שגם בקהילה הרגישו כך, מ"מ, אצלנו (-בחורי ישיבה ואברכים) היה זה יוצא דופן. כשהגעתי לנחם הבן אמר לאחים "הבחור הזה הוא אחד מהידידים של הרב..."]

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

[דורשי יחודך]

ייש"כ הרב עושה חיל על הדברים הנפלאים והמחזקים.

בקשר לדברי מהר"ל, אכן היה מביא יסוד זה מהמהר"ל בגור אריה סוף פרשת יתרו על הפסוק ואם מזבח אבנים תעשה לי, והנה הציטוט:



[כח] ובלשון כאשר הם משמשים. יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד]המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך - אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד - אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "ולא ירע לבבך". וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות:

(ואף שהמהר"ל כותב "שלשה דברים אלה" לכאורה הוא בית אב לכל סוגי העבודה, ועיין.)

[דורשי יחודך]

לעילוי נשמתו הטהורה אעלה כאן שוב מה שהעלו בעבר באשכול אחר (ייש"כ להרב שש ושמח):
"עשרת היסודות בחיי היהודי".

[ישנו]

התבקשתי לפרסם:

היום, בשעה שבע ורבע יתקיים הספד בבית מדרשנו, ישיבת פתחי עולם, על מורנו ורבנו, שהאיר אותנו באור תורה הבהיר ובדרכו דרך אמונה.
ישאו דברים: ר' אליהו מאיר פייבלזון, ר' משה מינצברג, ור' חיים קוק (לפי הסדר הזה).
הכתובת גבעת שאול, רח' אלקבץ 48 א. מעריב בשבע, סיום הערב בתשע.
יהיו הדברים לכבודו ולעילוי נשמתו,
וכדי שנלמד מדרכיו ומתורתו

[שייף נפיק]

יישר כח לידי"נ המופלג עושה חיל על דבריו היפים. אכן היתה אוזנו קשובה לשמוע וזכה.
מתי יבוא לידי ואפרסם גם אני הלוואי.

[שייף נפיק]

עד שאפרסם אני חיחב לספר ספור מופלא על גודל ענוותנותו, בפעם האחרונה שהיינו אצלו או אחת לפניה סיפר לנו בשמחה על בן מלך חדש שהולך לצאת (שמות) ואמר אם חלילה לא יבוא משיח יצא לאור, כמובן שכולנו תמהנו מה ענין משיח לכאן ולמה שלא יצא עם הסכמתו..
ואמר שכשיבוא משיח יגנזו את כל ספרי בן מלך כי לא יצטרכו אותם, כי זה בעצם דברים פשוטים, רק שלא כולם מגיעים אליהם לבד, לכן הוא כותב אותם, ואז כבר תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכל אחד יגיע לזה לבד!! (אולי ישאירו את זה לזכרון איך היה קודם משיח..!) מי שיודע כמה עמל וטרחה הוא השקיע בליבון חדושיו יודע איזה גדלות וענוה יש כאן באמירת משפט כזה!!
(אחר כך הוא אמר שמסתמא עוד ספרים יגנזו אז)

[מתבונן מהצד]

התבקשתי לפרסם:

היום, בשעה שבע ורבע יתקיים הספד בבית מדרשנו, ישיבת פתחי עולם, על מורנו ורבנו, שהאיר אותנו באור תורה הבהיר ובדרכו דרך אמונה.
ישאו דברים: ר' אליהו מאיר פייבלזון, ר' משה מינצברג, ור' חיים קוק (לפי הסדר הזה).
הכתובת גבעת שאול, רח' אלקבץ 48 א. מעריב בשבע, סיום הערב בתשע.
יהיו הדברים לכבודו ולעילוי נשמתו,
וכדי שנלמד מדרכיו ומתורתו

הלא אוכל להגיע. אשמח אם מי שיהיה יוכל להקליט ולהעביר.
תודה מראש

[עושה חיל]

וכל כך למה?
הרי הוא נראה אדם כזה שלו, כזה רגוע, שקשה להאמין שיש כאן עבודה וחשיבה מאומצת. הכל זורם בטבעיות, אז כנראה שהוא נולד ככה...

אז הנה, חשוב לי לתקן את הרושם. הגר"ל מטבעו לא היה אדם רגוע. הוא נולד ככעסן, הוא היה ביקורתי להחריד. הוא עבד על עצמו!
כידוע הגר"ל היה יושב שעות רבות ביום עם הגרי"מ ורטהיימר (חברנו), היה איזה יום שהגר"ל העיר לו פעמיים קצת בחריפות. פתאום פונה אליו הגר"ל: אני רוצה להתנצל על מה שהערתי לך מקודם קצת בחריפות. תדע לך, אני מטבעי יש לי נטייה חזקה לכעס, אני משתדל בכל הכוחות להתחזק בביטחון ובאהבת ישראל ולהרגיע את עצמי, אבל לפעמים בימים קשים עם אנשים קרובים הטבע שלי מתפרץ, אז בבקשה אל תיקח את זה רציני. [גם לי הקטן הוא אמר כמה פעמיים שמטבעו הוא לא נולד רגוע ושליו כזה].
הסיפור הזה מפעים מהרבה היבטים (איזה מנהיג בישראל היה מעז לדבר ככה על עצמו?), אבל בעיקר זה מלמד אותנו עד כמה אפשר להתעלות במידות טובות ובעבודה עצמית.

ישבנו איתו פעם בשיחה לבבית וגלויה, תוך הדברים הוא סח ככה בטבעיות: אני לא מבין כ"כ את המהלך שנפוץ היום בבתי מדרש מסוימים שכל שבת אומרים: זו השבת הכי חשובה בשנה, כתוב בספרים הקדו' שהשבת הזאת היא כזאת וכזאת, כל יום הם מוצאים למה היום הזה יש לו ייחודיות גדולה ודווקא ביום הזה אפשר לפעול וכו' וכו'. ואם היום הזה היה יום פשוט, יבש, ואם השבת הייתה שבת רגילה בלי שום סממן מיוחד, אז מה? לא היינו מחויבים לעבוד את ה' בצורה הכי גבוהה שיש בידינו? ביום רגיל א"א להידבק בה' בצורה הכי עוצמתית? ובכלל, יש דבר כזה יום רגיל? כל יום שהקב"ה העניק לנו ברוב טובו זה מתנה הכי גדולה שקיימת! בכל יום צריך להתלהב אל הקב"ה ואפילו לצאת בריקוד על עצם זה שהקב"ה החיינו וקיימנו יום נוסף לעמוד לפניו ולעבדו!
הגר"ל סיים והשתתק, ואחרי דקה של שתיקה הוא מתנער פתאום ואומר: אבל הם כן צודקים, הדור שלנו צריך את זה! אשריהם ואשרי חלקם! (מי שזכה לשמוע אותו, באיזה ניגון ובאילו תנועות הוא היה אומר את זה, בעיניים ממוקדות ובידיים קמוצות מונפות אל על - "א ש ר י ה ם ו א ש ר י ח ל ק ם"), כל דרך רצויה ואהובה להקב"ה ובלבד שילהיב ליבו לשמים!
מלבד התוכן של שיחה נאה זו, העובדה הזאת מבטאת את הביקורתיות העצומה של הגר"ל, ואת העבודה העצמית העצומה שלו, הוא כאילו תפס את עצמו ומיד חיפש ומצא והדגיש את הטובה שבתופעה שהוא עצמו היה רחוק ממנה כמטחווי קשת. וכאמור, זו לא הייתה שיחה לציבור, אלא שיחה מצומצמת לקרובים אליו. [מי שמכיר אותו תקופה ארוכה בוודאי יודע עד כמה הוא היה בעיקרו ביקורתי בצורה מפחידה. מדהים עד כמה הוא הצליח לשרש את זה מעצמו, כמעט בבחינת וליבי חלל בקרבי בנקודה זו].

מה שכתבתם כי הוא לא נולד ככה, וכך התבטא על עצמו. זה מאוד מעניין.

משום שאני הצעיר, ישבתי אצלו לפני כמו שש שנים ודיברתי עמו בנושא של שלוות הנפש. ובתוך הדברים המשכנעים שלו הוא אמר "טוב, אני אדיש, באמת לאחרים קשה יותר, הם ממש לא מבינים אותי", שאלתי אותו אם הוא עבד על זה, הוא ענה לי "לא, אצלי זה פשוט מתנת אלוקים". אבל הוא מיד סייג - "אפשר לעבוד על זה..." "אתה תראה, לאט לאט, עכשיו אתה בן עשרים, בעוד שנתיים תראה שאתה תיעשה אדיש יותר לחיים, וזה טוב..." שאלתי אותו - האם זה לא סותר לחוות את העולם ולהתרגש מדברים טובים? אז הוא ענה - "זה ממש לא סותר". והוא היה דוגמא אמיתית של השילוב הזה. מצד אחד - אדיש למכאובים, ומצד שני בעל רגש מאין כמוהו.
הוא השווה לי את הטירדות של החיים לטרדן שמושך לך בשרוול החולצה כל הזמן, "אפשר להתעצבן יותר ויותר ולהגיד לו להפסיק ולצעוק ולכעוס.... אבל אפשר פשוט לא להתייחס... - שיימשוך, אותי זה לא מעניין", וכך הוא משך לעצמו בחולצה והמשיך לדבר - "אתה רואה זה לא מפריע בכלל".

אפשר ליישב את הסתירה בין שתי העדויות, בדרך הזאת: הוא אמר לכל אדם מה שהוא צריך לשמוע! במקרה שהבאתם הוא התכוון להסביר שהוא הצד הלא בסדר. ובמקרה שדיברתי אתו בזמנו, הוא רצה להביע אמפתיה. אולי.
בכל אופן, לענ"ד לא נראה לי שהוא נולד כעסן. ביקורתי כן. רק שהוא עשה את זה בדרך הכי אצילית שיש. וגם תמיד הכיר בצד חיובי בכל דבר, ובצד שני ואופן אחר שיש בעולם.
כמובן הייתם הרבה יותר קרובים ממני. ומי אני שאביע את דעתי.

[עושה חיל]

עד שאפרסם אני חיחב לספר ספור מופלא על גודל ענוותנותו, בפעם האחרונה שהיינו אצלו או אחת לפניה סיפר לנו בשמחה על בן מלך חדש שהולך לצאת (שמות) ואמר אם חלילה לא יבוא משיח יצא לאור, כמובן שכולנו תמהנו מה ענין משיח לכאן ולמה שלא יצא עם הסכמתו..
ואמר שכשיבוא משיח יגנזו את כל ספרי בן מלך כי לא יצטרכו אותם, כי זה בעצם דברים פשוטים, רק שלא כולם מגיעים אליהם לבד, לכן הוא כותב אותם, ואז כבר תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכל אחד יגיע לזה לבד!! (אולי ישאירו את זה לזכרון איך היה קודם משיח..!) מי שיודע כמה עמל וטרחה הוא השקיע בליבון חדושיו יודע איזה גדלות וענוה יש כאן באמירת משפט כזה!!
(אחר כך הוא אמר שמסתמא עוד ספרים יגנזו אז)

גם אני שמעתי ממנו כדבר הזה כמה פעמים.
פעם אחת הוא אמר זאת בצורה זו:
"בקרוב ממש בימות המשיח, לא יפתחו את ספרי בן מלך. כי מי שייפתח יעבור דף דף ויאמר - פשוט, פשוט, מה הוא בא לחדש?! בכלל לא צריך לכתוב פשוטות כאלה. מה הוא חושב שהוא חידש פה."

[ואז הוסיף בקריצה: "אבל יש גם מעט ספרים, שכאשר ייפתחו אותם יאמרו - אחח, איזה שטויות, וכך יהפכו עוד דף יאמרו שוב - אחח איזה שטויות..."]

[אפרים זלמן]

לעילוי נשמתו הטהורה אעלה כאן שוב מה שהעלו בעבר באשכול אחר (ייש"כ להרב שש ושמח):
"עשרת היסודות בחיי היהודי".

זה (בפרט, וספרי בן מלך בכלל) ממש מתנה מן השמים, וחבל על דאבדין <ולא מרשין להשתכח>
(ולידידי שש ושמח בטח יש 'נגיעה' בדבר, יען שמרן זללה"ה (החזו"א) מובא בהמצורף, בתוך עשרת הדברות! סתאאם...)
יש גם "אגרת התפילה" בסוף בן מלך על ביטחון, מומלץ

[בינוני]

מה שכתבתם כי הוא לא נולד ככה, וכך התבטא על עצמו. זה מאוד מעניין.

משום שאני הצעיר, ישבתי אצלו לפני כמו שש שנים ודיברתי עמו בנושא של שלוות הנפש. ובתוך הדברים המשכנעים שלו הוא אמר "טוב, אני אדיש, באמת לאחרים קשה יותר, הם ממש לא מבינים אותי", שאלתי אותו אם הוא עבד על זה, הוא ענה לי "לא, אצלי זה פשוט מתנת אלוקים". אבל הוא מיד סייג - "אפשר לעבוד על זה..." "אתה תראה, לאט לאט, עכשיו אתה בן עשרים, בעוד שנתיים תראה שאתה תיעשה אדיש יותר לחיים, וזה טוב..." שאלתי אותו - האם זה לא סותר לחוות את העולם ולהתרגש מדברים טובים? אז הוא ענה - "זה ממש לא סותר". והוא היה דוגמא אמיתית של השילוב הזה. מצד אחד - אדיש למכאובים, ומצד שני בעל רגש מאין כמוהו.
הוא השווה לי את הטירדות של החיים לטרדן שמושך לך בשרוול החולצה כל הזמן, "אפשר להתעצבן יותר ויותר ולהגיד לו להפסיק ולצעוק ולכעוס.... אבל אפשר פשוט לא להתייחס... - שיימשוך, אותי זה לא מעניין", וכך הוא משך לעצמו בחולצה והמשיך לדבר - "אתה רואה זה לא מפריע בכלל".

כאמור, אין לי ספק שהוא נולד כעסן, וכך שמעתי מבני משפחה קרובים ביותר שהכירוהו מימים ימימה, והוא עבד על עצמו, והקב"ה הצליח בידו להפוך טבעו מן הקצה אל הקצה. מה שכתבת ששאלת אותו אם הוא עבד על זה והוא השיב שלא, מן הסתם לא דיבר ולא התכוון למידות הלב, אלא דיבר לגבי מכאובים וצרות וטרדות גשמיות צדדיות וכדו', שלזה כנראה היה יותר אדיש מטבעו.

מה שאמר שזה פשוט מתנת אלוקים, זה באמת מתאים לו מאוד, גם חידושיו שבוודאי עלו לו ביגיעה עצומה ונוראה שנים רבות, הוא אף פעם לא ייחסם לעצמו, תמיד היה אומר שזה "מתנה מאת הקב"ה". כשאמרו לו מהלך שמצא חן בעיניו עפ"י דרכו, הוא תמיד אמר "אתה אומר מאוד טוב, זה מתמידימ'דיגע מהלך", מעולם לא נפלט לו בטעות "זה מתאים לדרך/לשיטה שלי", כי הוא באמת לא ייחס לעצמו כלום, גם דברים שהשקיע בהם עמל רב, הכל זה מתנת חינם מאת הבורא.

בעניין היחס לטרדות. היה לו יסוד מוצק שהוא חזר על זה עשרות פעמים, שיש בכוח האדם להחליט מה יטריד אותו, מה יהיה במחשבתו ומה יהיה "בהמתנה" בעמקי המוח. הוא היה אומר, לכל בן אדם בעולם יש "פעקעלע", לפחות בתקופות מסוימות בחיים, אלא שחבל שהרבה אנשים מכניעים עצמם לגמרי לפעקעלע שלהם, זה יושב עליהם כל היום ומשבש להם את שלוות הנפש שלהם. האדם צריך לומר לעצמו "זה וזה מטריד אותי עכשיו, אלא שאני לא רוצה שזה יטריד אותי בלי פרופורציה, ולכן אני מחליט שאני מקדיש לנושא זה את הזמן הזה ביום, בכל שאר הזמן הפעקעלע יישאר בצידי המוח מוטל במנוחה ואיני מתעסק עמו בשום אופן".

[עושה חיל]

כמו שכתבתי לעיל,
אינני בא לחלוק על ידיעתכם זו,
רק את אשר שמעתי ממנו אמרתי.

ובודאי אתה יותר מוסמך, מכיר ויודע. ולכן אבטל דעתי מפני ידיעתכם.

[מתבונן מהצד]

לעילוי נשמתו הטהורה אעלה כאן שוב מה שהעלו בעבר באשכול אחר (ייש"כ להרב שש ושמח):
"עשרת היסודות בחיי היהודי".

יש בספר על שבת קודש בסופו. מאמר על העבודה המעשית בשבת זה מאמר נפלא שמי שקורה אותו אומר שהשתנה אצלו כל הצורה של שבת... כדאי להעלות את זה לעילוי נשמתו...

[אברך]

שאלת תם, האם רוב תלמידיו היו מה שמכונים 'ירושלמים'?
או שהכותבים כאן ואחרים היו מהציבור הליטאי או החסידי?

[מן הדרום]

האם מישהו יכול לומר איזה גדולים ואיזה ספרים היו מרכזיים בבניית עולמו והשקפתו של ר' לייב , או שלפי שיטתו לקח מכל אחד מה שחשב לנכון ואין עקר ונספחים?

[דורשי יחודך]

שאלת תם, האם רוב תלמידיו היו מה שמכונים 'ירושלמים'?
או שהכותבים כאן ואחרים היו מהציבור הליטאי או החסידי?

תשובת תם: עד כמה שהבנתי הרי רוב עיסוקו בפועל היה עם בני קהילתו, שהיא קהילה "ירושלמית" ("טשלמרית").
אלא שהיו גם כאלה מבחוץ שנמשכו אליו.

הרב עושה חיל וכמדומה גם הרב שייף ונפיק וכן כמה אחרים כתבו במפורש שהם מחוץ לקהילה והיו מגיעים אליו.

הרב גולדווסר בהלוייה אמר נקודה שאני חושב שהיא מאד צודקת. הוא אמר שאלה שמבחוץ " יכולים הרבה יותר להעריך" את תורתו, וזאת משום שלא גדלו עם זה. עד כאן תוכן דבריו. הרגישו שמשהו היה חסר להם, וגילו אותו. משא"כ אלה שאף פעם לא ידעו אחרת.

מצד שני תלמידו המובהק הרב ורטייהימר, עורך הספרים, הוא זה שהצליח "לתפוס" בנשמתו ולהביע במלים שלו את תמצית משנתו של ר' לייב משרשי הדברים ועד לפרטי פרטים, וגם לפתח גישה משלו על פי יסוד דרכו של ר' לייב. וכן הבנתי שיש עוד תלמידים גדולים ומובהקים גם בתוך הקהילה.

יבואו היודעים וישלימו את התמונה.

[דורשי יחודך]

האם מישהו יכול לומר איזה גדולים ואיזה ספרים היו מרכזיים בבניית עולמו והשקפתו של ר' לייב , או שלפי שיטתו לקח מכל אחד מה שחשב לנכון ואין עקר ונספחים?

ר' לייב היה מספר שבמשך עשרות שנים למד בכל סוגי הספרים וינק מכולם. ואין לי אלא להעתיק את לשונו ב"שיחה" שקיים עם עורכי בטאון תורה ודעת לרגל יום ההתייסדות החמישים, וזה נמצא בתורה ודעת חלק ה' עמוד קכב (אולי מישהו יעלה?).

(זהו ציטוט חלקי, וכדאי לראות את הדברים בהקשרם, שכן הוא תולה את הכל לא בעצמו אלא בכל חברי הקהילה, ומדבר על הלימוד המשותף של כולם, לא על עצמו.)

"מה שייחד את בית המדרש הזה הוא ביקוש האמת בלי שעבודים חיצוניים, כל הספרים היו פתוחים לפנינו, הלכה, עיון, מחשבה, רעיון, חסידות, מוסר, וכו'. וביקשנו לדעת מה ה' רוצה מאתנו, מכל יהודי. ואמנם באותם שנים השקענו הרבה בלימוד ספרי היסוד במקצועות אלו. למדנו אז לעומק את ספרי תלמידי הבעש"ט, ספרי מהר"ל, כתבי הרמב"ם, וספרי רבי צדוק הכהן מלובלין, וכן התבוננות בדרכי החוגים החסידיים השונים, ובדרכי בעלי המוסר כמו קעלם, טעלז, סלובודקה, ועוד. תקופות שלמות השקענו בספרים ובדרכים מסויימות. אף שוחחנו רבות וליבנו את הנידונים עם תלמידי חכמים ובני עליה מכל החוגים, ויש מהם שהבאנום למסור שיחות בפני התלמידים."

יהיו שיטענו שהדברים נשמעים מקוממים ואולי מתנשאים. קשה להתכווח עם זה. אבל ככה זה החיים.

(שאלתי אותו, מתוך כל הספרים שעבר, לאיזה ספר הוא הכי התחבר, וקיבלתי תשובה מיידית. אלא שהתשובה היא כבר נושא בפני עצמו, ועוד חזון למועד אי"ה. ואולי מישהו ינחש?)

[דודי צח]

דנו לעיל אם נולד כך וכך או שעבד על עצמו.
התשובה ברורה, שבוודאי עבד על עצמו, ורבים מחבריו הצעירים מציינים כמה וכמה דברים שלא הכירוהו ככל שגדל והתבגר, והכוונה בתכונות ובסגנון החשיבה ועוד ועוד.

באחד ההספדים האחרונים, סיפר הרב אברהם ברגמן בשם גיסו הרב אליעזר רובין (מפתח תקווה), החברותא המיתולוגית של הגר"ל, כי פעם הם דנו באיזה סוגיא סבוכה, ותפס את רבי לייב מסתובב במרפסת הישיבה אנה ואנה אחוז שרעפים, לדבריו יותר מג' שעות, וכמה פעמים ניסה להפסיקו ולומר לו איזו נקודה, ולא יכל - ר' לייב היה כולו תפוס בתוך הסוגיא ולא היה שייך להפסיקו. כך חזר הדבר על עצמו, עד שבכלות ג' השעות אמר לו ר' לייב מהלך מחודש שיישב את כל הסוגיא והחשבונות.
שאל אותו ר' לייזר, איך אתה עושה זאת, מאין יכולת הריכוז שראיתי עליך הלום? אמר לו ר' לייב: עבדתי על עצמי, התאמנתי על זה רבות. בהמשך הסביר לו שבצעירותו היה מתאמן להתרכז כל כולו בנקודה, כאשר לצורך כך חזר פעם על משנה שבש"ס מאות מאות פעמים כמה שעות רצופות, בלי שום מפרשים ובלי שום הוספות, רק המשנה כצורתה - - -

[מן העניין הרחוק לציין, מה שסיפר רבי אליעזר פלצ'ינסקי, שפעם דיבר מרן הגרי"ז על אביו הגר"ח והפליא את שקידתו והתמדתו בתורה, אמר לו הגר"א מסתמא כוונתכם שיכול היה ללמוד 10 שעות ברציפות, שחק הגרי"ז ואמר: מה פתאום 10 שעות, הכוונה על 10 דקות - אבל בריכוז עצום עצום ובמלוא השקידה!! שיחת ת"ח צריכה לימוד כמובן, אבל מכאן רואים כמה נשתבחו גדולי ישראל על אודות יכולת ההתנתקות והריכוז שלהם. ובנוגע להגר"ח, כבר כותב העסקן האגודאי רבי משה בלוי בכתביו, שבהיותו פעם בעיר בריסק הלך באשמורת הבוקר להיפגש עם הגר"ח, אך ראהו בחלון הפינתי של ביתו איך שהוא תפוס מחשבות, ורבי חיים לא הרגיש בו למרות שצעק לו הנה אני, וכותב שתוך כדי היותו במחשבת הלימוד, הושחרו פני הגר"ח כמו פחם והוא נבהל כהוגן. ריכוז של גדול הדורות!]

עכ"פ מן המעשה הנ"ל אפשר להסיק רבות על מהותו הפנימית של הגר"ל, שהיה איש העובד על עצמו ואף 'מתאמן' בחלקים מסויימים כדבריו, מלבד מה שאתה לומד על עצם גדלות איש 'המחשבה' שאכן נבע מחשיבה מרובה. כמו שסיפר לי פעם תלמיד עץ חיים וותיק בן גילו, שזוכר אותו בשנות אברכותו הראשונות, מתהלך אנה ואנה בפרוזדור החיצוני של עץ חיים, וחושב וחושב, פעם העיז לשאול לו על מה אתה חושב, ענה לו: מהו אמת ומהו שקר. נורא למבין, ולא לחנם היתה לו עמדה ברורה והשקפתית בכל שאלה ששאלו אותו, כולל כמובן בעניין הזה של אמת ושקר. הוא לא שלף כנראה מהשרוול, אלא פשוט שאלוהו דברים שכבר חשב על הצדדים והפרטים הרבים והמסועפים בהיותו בונה את עצמו בגיל צעיר.
והחי יתן אל לבו!!

[בינוני]

מצד שני תלמידו המובהק הרב ורטייהימר, עורך הספרים, הוא זה שהצליח "לתפוס" בנשמתו ולהביע במלים שלו את תמצית משנתו של ר' לייב משרשי הדברים ועד לפרטי פרטים, וגם לפתח גישה משלו על פי יסוד דרכו של ר' לייב. וכן הבנתי שיש עוד תלמידים גדולים ומובהקים גם בתוך הקהילה.

יצויין שגם ידידי הרב ורטהיימר הוא לא "געבארענער" אלא "געווארענער", היינו שגם הוא בא מן החוץ ונהיה מתמידימ'דיגער בשנותיו הבוגרות, אלא שבמשך הזמן נהיה יותר ויותר חלק טבעי מהקהילה עצמה.

לגבי מי היו רוב תלמידיו, אני חשבתי תמיד שעיקר תלמידיו הם מבפנים, אלא שהשבוע ישבתי בהספד עם עוד כמה מתלמידיו המובהקים ממש, ושם נשאו דברים הרה"ג ר' דוד סופר שליט"א ועוד אברך חשוב מחוגי הליטאים, וכולנו - תלמידיו מבפנים - יצאנו נדהמים לגלות כמה תלמידים קרובים ממש היו לו משאר החוגים, כמה שיעורים וכמה שיחות פרטיות היו לו עם אנשים שמעולם לא ראינו אותם בשום שיעור או התוועדות של מתמידים.

ובדרך אגב אספר מה שסיפר המספיד האברך הנ"ל, שבשיעור הקבוע שהיה להם אחת לכשבועיים אצל הגר"ל, היה משתתף קבוע יהודי בעל חזות מודרנית, בלי כובע וחליפה, שתמיד היה מתיישב במקום הכי קרוב לגר"ל, ותמיד כשהגר"ל היה מגיע לאיזה משהו שיש לו קשר כלשהוא לתפילה, היה היהודי הנ"ל מתחיל מיד להרצות הרבה על ניסוחי תפילה ושלל תיאוריות והסברים, כנראה שהוא חוקר בעניין זה.
לדברי המספר, לפעמים שאר משתתפי השיעור - שלא באו לשיעור בגלל תאוריות החוקר, כל דקה שהמשיך להרצות בהתלהבות, סבלנותם פקעה ברמה גבוהה יותר, אלא שלפחות עפ"י תגובת הגר"ל, היה נראה עליו כאילו הוא משתוקק לדעת כל מילה שהוציא החוקר מפיו, ולעולם לא חלק על דבריו אלא אמר רק שהוא מתייחס לנוסח שנתקבל בסביבה שהוא מתפלל.

[עושה חיל]

(שאלתי אותו, מתוך כל הספרים שעבר, לאיזה ספר הוא הכי התחבר, וקיבלתי תשובה מיידית. אלא שהתשובה היא כבר נושא בפני עצמו, ועוד חזון למועד אי"ה. ואולי מישהו ינחש?)

חזו"א, שיעורי דעת, [אולי ר' צדוק]

צדקתי באחד מהם?

או שמא הוא ענה שלמד מכל אחד חלק מסויים [- שזה בוודאי גם נכון]

דנו לעיל אם נולד כך וכך או שעבד על עצמו.
התשובה ברורה, שבוודאי עבד על עצמו, ורבים מחבריו הצעירים מציינים כמה וכמה דברים שלא הכירוהו ככל שגדל והתבגר, והכוונה בתכונות ובסגנון החשיבה ועוד ועוד.
___
___
עכ"פ מן המעשה הנ"ל אפשר להסיק רבות על מהותו הפנימית של הגר"ל, שהיה איש העובד על עצמו ואף 'מתאמן' בחלקים מסויימים כדבריו, מלבד מה שאתה לומד על עצם גדלות איש 'המחשבה' שאכן נבע מחשיבה מרובה. כמו שסיפר לי פעם תלמיד עץ חיים וותיק בן גילו, שזוכר אותו בשנות אברכותו הראשונות, מתהלך אנה ואנה בפרוזדור החיצוני של עץ חיים, וחושב וחושב, פעם העיז לשאול לו על מה אתה חושב, ענה לו: מהו אמת ומהו שקר. נורא למבין, ולא לחנם היתה לו עמדה ברורה והשקפתית בכל שאלה ששאלו אותו, כולל כמובן בעניין הזה של אמת ושקר. הוא לא שלף כנראה מהשרוול, אלא פשוט שאלוהו דברים שכבר חשב על הצדדים והפרטים הרבים והמסועפים בהיותו בונה את עצמו בגיל צעיר.
והחי יתן אל לבו!!

גם אני הרגשתי כך.

אבל הוא היה יודע להוריד את הדברים כאילו זה איזה קול פנימי,
כאילו הוא לא התאמץ...
אבל כבר ידוע שהוא עמל שנים - עוד פעם ועוד פעם...
אבל גם עמל זה, לא היה עמל של סגירת עיניים חזק...
אלא של התבוננות טהורה, של מבט טבעי, ועוד עומק ועוד עומק...

[איש טלז]

כאיש טלז
אני כמעט בטוח שיעורי דעת

[דורשי יחודך]

האמת היא, אם אני לא טועה, באחת השיחות (אולי מה שציינתי למעלה);
הוא אכן מתבטא שהספר שיעורי דעת (טלז) היווה ספר מרכזי עבורו; וכפי שכתבו כאן מלמעלה.


אך כשאני שאלתי אותו, הוא ענה על אתר:
"החומש".

וזה לא היה סיסמה. הוא אכן העמיק בתורה שבכתב, ומצא במקרא עצמו עניין רב ודלה משם אין סוף יסודות, כידוע ומפורסם.

[ארזי ביתר]

מהדורת דוגמא מסידור 'בן מלך' המצוי בשלבי עריכה.
באדיבות מכון 'בן מלך'.

סידור בן מלך - ברכות השחר .pdf

נפלא ביותר.

[עושה חיל]

האמת היא, אם אני לא טועה, באחת השיחות (אולי מה שציינתי למעלה);
הוא אכן מתבטא שהספר שיעורי דעת (טלז) היווה ספר מרכזי עבורו; וכפי שכתבו כאן מלמעלה.


אך כשאני שאלתי אותו, הוא ענה על אתר:
"החומש".

וזה לא היה סיסמה. הוא אכן העמיק בתורה שבכתב, ומצא במקרא עצמו עניין רב ודלה משם אין סוף יסודות, כידוע ומפורסם.

חזק!

כמה מתאים

[רעואל המדייני]

בליל ש"ק פרשת חיי שרה ידרוש אחיינו הגר"ח קוק שליט"א, ויזכיר מדבריו והליכותיו בקודש של דודו רבינו זצ"ל.
ביהכ"נ חזו"א רמת שלמה, בשעה שמונה וחצי.

[מתבונן מהצד]

האם מישהו יכול לומר איזה גדולים ואיזה ספרים היו מרכזיים בבניית עולמו והשקפתו של ר' לייב , או שלפי שיטתו לקח מכל אחד מה שחשב לנכון ואין עקר ונספחים?

שמעתי ממנו בעצמי שהושפע הרבה ואולי רוב השפעתו מהחזון איש, ,הוא ראה את עצמו כתלמידו בהרבה מובנים
הוא ידע לצטט את מספר הפעמים שכתוב בחזו"א "ונראה" (למעלה מארבעת אלפים) הוא הוסיף שהושפע גם מגיסו ר' שלמה פישר - קיבל ממנו את האומץ לומר מה שהוא חושב....
אבל היה מביא הרבה סיפורים מהחזו"א וגם בדרכי הבנת התורה...

[מתבונן מהצד]

שאלת תם, האם רוב תלמידיו היו מה שמכונים 'ירושלמים'?
או שהכותבים כאן ואחרים היו מהציבור הליטאי או החסידי?

רבים מאוד הושפעו מהעלונים תורה ודעת שהתפרסמח בשעתו.
אני לא מהקהילה ואפילו לא מכיר אף אחד מהקהילה!
נהייתי תלמידו ע"י העלונים ומכיר גם רבים אחרים שנהיו תלמידיו דרך הספרים.

לאחר שנים שקראתי מדברי תורתו ונפקחו עיניי...
עזר ה' ונודע לי באקראי שאפשר ליכנס לקודש פנימה. לא האמנתי....יהודי שמנהל קהילה גדולה יש לו זמן?אזרתי אומץ והתקשרתי אליו, הוא בעצמו ענה לטלפון (כמו תמיד) ולהפתעתי לא שאל מה בדיוק אני רוצה פשוט אמר לי לבוא.... מאז זכיתי פעמים רבות לשבת אצלו אחד על אחד
לא יאומן איך כשהייתי אצלו הרגשתי כאילו יש לו בשבילי את כל הזמן שבעולם אם לא הייתי עוצר זה היה נמשך עד הבוקר.

זכיתי לפרוס לפניו כל שאלה או התחבטות בכל נושא, כגון אמונה או בטחון חינוך דרכי עבודת ה' וסתם דברי תורה והיו הדברים תמיד מאירים.... (פעם ביקשתי לבוא עם אשתי כדי שתראה גם היא את הפלא הזה וישבנו ביחד ושאלנו שאלות בנושאי חינוך למעלה משעתיים)

מעולם לא שאל אפילו איך קוראים לי!.... ובכל אופן התייחס כאילו הייתי האדם הכי חשוב לו בעולם!

אם לא שחוויתי את זה בעצמי לא הייתי מאמין שאפשר ככה להתייחס.

חבל על דאבדין!

[עושה חיל]

גם אני איני מהקהילה.
הכרתי את הרב דרך הספרים. אחר כך הייתי מגיע לחבורות ואף כמה פעמים ישבנו לבד [בלי הגבלת זמן. כולו היה נתון אלי. ממש מדהים].

וכך כמה מחברי שבאו בעקבותיי,
אפילו לאחרונה הגיעו אליו כמה תלמידים חדשים בגללי. אך לא הספיקו לקבל יותר. הם ממש מאוכזבים. האיש נלקח בשיא פריחתו והשפעתו. חבל על דאבדין.

[שייף נפיק]

האם מישהו יכול לומר איזה גדולים ואיזה ספרים היו מרכזיים בבניית עולמו והשקפתו של ר' לייב , או שלפי שיטתו לקח מכל אחד מה שחשב לנכון ואין עקר ונספחים?

שמעתי ממנו בעצמי שהושפע הרבה ואולי רוב השפעתו מהחזון איש, ,הוא ראה את עצמו כתלמידו בהרבה מובנים
הוא ידע לצטט את מספר הפעמים שכתוב בחזו"א "ונראה" (למעלה מארבעת אלפים) הוא הוסיף שהושפע גם מגיסו ר' שלמה פישר - קיבל ממנו את האומץ לומר מה שהוא חושב....
אבל היה מביא הרבה סיפורים מהחזו"א וגם בדרכי הבנת התורה...

הוא היה מדבר שעות על צורת הלימוד של החזון איש, והיה מצטט ממנו הרבה. הוא גם הזכיר את ר' גדליה נדל.
וכיון דאדכרתן מעשה אספר. הוא אהב לספר את המעשה הבא שאני לא חושב שהוא כתוב באיזה מקום. היה ראש ישיבת בעלז שהיה ת"ח עצום, (אולי הכונה לבעל חוקת היום על יומא, אינני בטוח) והנה ראה בחזו"א שממש נסתר מט"ז מפורש, ומכיון שבבעלז מאוד מחזיקים מהט"ז כידוע, הוא קם ונסע לב"ב, והראה לחזו"א את הט"ז, הוא עיין וראה שהצדק עם השואל. וזהו הוא הודה לו, ההוא חיכה לאיזה משהו כמו : במהדורה הבאה אני אתקן.. או משהו בסגנון, אבל החזו"א אמר, חבל שלא ראיתי קודם, היתי כותב ''ודלא כט"ז"!...
הוא הביא את הסיפור כדי להראות את גדלותו התורנית של החזו"א, ואת זה שהוא היה כל כך בטוח בצורת לימודו עד שלא חשש להביע דעה שונה מהאחרונים הקודמים לו. (אגב, בהזדמנויות שונות היה מרבה לדבר על המשך חכמה שהוא היה כמו תנא, והביא דוגמאות שהוא ממש עושה דרשות במקרא. והחזו"א היה כמו אמורא שפשט ספיקות בגמרא)
עוד סיפר, שכשיצא חו"ב הגיע הספר לבית בריסק, והגרי"ז ראה איך שחותך שם דברים ומכריע שיטות וכו' ואמר עליו איזה מילה. (אני לא רוצה לכתוב דברים לא מדוייקים, הרעיון היה שהוא ראה בזה חוצפה) ואמו - אחות החזו"א באה בטרוניא מה הוא עשה מחיימק'ה שלה שככה אומרים עליו..! והחזו"א אמר לה שאין לה מה לדאוג, הביקורת היא עליו, כי חיימק'ה באמת לומד כמוהו, אבל עליו אי אפשר להגיד אז אומרים את זה על חיימק'ה! (וידוע כהנ"ל כמה מעשים, וע"ע הגרד"ל והשש"כ)
ועל ר' גדליה נדל הוא אהב לספר שאחרי שר' גדליה החלים מחוליו נסע לשוויץ שחשב מה יהיה אם הקב"ה יגיד לי גדליה בשוויץ שלי כבר היית?! ואז היה אומר, ואני אומר לכם, שלנו הקב"ה יגיד ב'עוקצין' שלי כבר היית?! ב'ידים' שלי כבר ביקרת?

[שייף נפיק]

פעם הוא התחיל לספר ואז הוא התלבט, וכמובן שאמרנו לו ודאי שיספר... אז הוא סיפר...
הראי"ה קוק אמר, ששני פורקי עול היו, אחה"ע וח.נ.ב, האחרון שהיה משורר היה בוולוזי'ן שם לא בדיוק התענינו בשירה... אחה"ע שהיה פילוסוף והתענין בחכמה, היה בבעלז ושם לא בדיוק התענינו בפילוסופיה וחכמה.. והראי"ה אמר מי יודע אם זה היה הפוך מה היה יכול לצאת מהם..!
המסר היה כמדומה שאדם לא מקבל את המגיע לו ולא מוציא לאור את מה שיש בו זה יכול להביא לדברים לא טובים. ע"כ מה ששמעתי לפני כמה וכמה שנים.

[לב האבן]

בבעלז

בסקווירא

[ספרן]

פעם הוא התחיל לספר ואז הוא התלבט, וכמובן שאמרנו לו ודאי שיספר... אז הוא סיפר...
הראי"ה קוק אמר, ששני פורקי עול היו, אחה"ע וח.נ.ב, האחרון שהיה משורר היה בוולוזי'ן שם לא בדיוק התענינו בשירה... אחה"ע שהיה פילוסוף והתענין בחכמה, היה בבעלז ושם לא בדיוק התענינו בפילוסופיה וחכמה.. והראי"ה אמר מי יודע אם זה היה הפוך מה היה יכול לצאת מהם..!
המסר היה כמדומה שאדם לא מקבל את המגיע לו ולא מוציא לאור את מה שיש בו זה יכול להביא לדברים לא טובים. ע"כ מה ששמעתי לפני כמה וכמה שנים.

"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי' מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם" ('אורות התורה' לראי'ה, ט, ו)

[מן הדרום]

האם ידוע אם ר' לייב עיין ברב קוק? [אגב, גיסו הגרש"פ מביא בדרשות בית ישי מספר אדר היקר של הרב קוק]

[שייף נפיק]

יפה מאוד! יישר כחו של הרב ספרן.

[דורשי יחודך]

האם ידוע אם ר' לייב עיין ברב קוק? [אגב, גיסו הגרש"פ מביא בדרשות בית ישי מספר אדר היקר של הרב קוק]

שאלתיו על זה במפורש, התשובה היתה מעורפלת קצת.
כשהוא דיבר על כך שבמשך שנים עבר על כל סוגי הספרים כו', שאלתיו על ספרי ברסלב (כמדומני) ועל ספרי הרב קוק.
על שניהם הגיב "הכל, הכל. אינני זוכר בדיוק אבל עברתי על הכל."
כלומר שהוא עיין בכל מה שהיה שייך, אף שאינו יכול לנקוב בשמות כל הספרים שלמד.
זה נשמע קצת מוזר, האם שייך לא לזכור אם עיינת בכתבי הרב קוק או לא? זה לא דבר ששוכחים.

אולי לא רצה לדבר על זה? אני לא יודע, אבל היתה לי קצת הרגשה כזאת.

ובכלל מן הסברא קשה מאד לומר שלא עיין בכתבי הרב קוק. הרי מדובר באדם שיצא לחפש, שלא השתעבד לדרך אחת מסויימת, שיש לו "ראש פתוח" כביכול, ובכלל בימים ההם עדיין לא התגבשו כל כך המוסכמות הציבוריות, התוסבבו אנשים ב"עולם החרדי" שהעריכו מאד מאד את הרב קוק, אז מדוע שלא יעיין בספריו? זה מחזק קצת את ההרגשה הנ"ל, שפשוט לא רצה ליכנס אתי לעניין. ואולי דיבר על זה עם אחרים יותר מקורבים.

[ספרן]

רבי ליב מינצברג

מיהו היה ומהו חידש / יצר / נטע בכרם היהדות?

מאת: שלום שטיין

אנסה לסקור את דמותו, מה היה המאפיין המרכזי באישיותו, ומסתעף מכך מה היתה שיטתו בשאלה המרכזית של *איך להיות יהודי*. מהתשובה על השאלה הזאת יוצאים ענפים רבים המשפיעים על אופן לימוד התנ"ך, לימוד התלמוד ומפרשיהם, השקפה בענייני דיומי, חינוך, הנהגה יהודית ועוד.

הסתייגויות קלות: המאמר הזה איננו כולל דברי הספד של תלמיד לרבו ואינו מבכה על אובדנו. הוא גם לא נכתב בשפת בית המדרש, אלא דומה יותר לתזה אקדמית, אך ללא מקורות וביבליוגרפיה כמקובל. בנוסף, אשקף בעיקר את חווייתי האישית ואיך אני לומד את הדברים, סביר שיהיו שיחלקו עלי ויראו זאת אחרת. יתכן שאפילו חלק מתלמידיו לא יאהבו את המאמר כי זהו אינו מאמר של הלל ושבח על הדמות, אלא סוקר את אישיותו מהיבטים שונים, לא בהכרח שהכל ימצא חן בעיני תלמידיו אוהביו (ואנוכי ביניהם).

נתחיל בדרך השלילה, מה לא היה רבי ליב?

*הוא לא היה אדמו"ר חסידי. עובדה. הוא לא נהג בגינוני אדמורות, עד סוף חייו היו נוהגים לקרוא לו *ליבל*, עד העשור האחרון לחייו היה נוסע בתח"צ, תלמידיו לא נהגו להתייעץ איתו בשאלות יומיומיות חומריות כמו איזה שם לתת לילד או בעניינים רפואיים, הוא לא אהב סיפורי מופתים וסיפורי חסידים, על אחרים וכש"כ על עצמו.

*הוא גם לא היה חסיד. לא קיבל הכנעה לאדמו"ר כלשהו, לא התלהב כדרך החסידים, לא קידש את הפרישות ולא עסק בענייני קדושה, כמעט לא הלך למקווה. לא היה חסיד במובן המקובל.

*הוא לא היה מתנגד. (ליטאי בשפה עממית). לבושו היה חסידי, הקפיד מאוד על פאות גלויות וטלית קטן גלוי, ניהל שולחנות שבת והתוועדויות מלאים בשירה וזמרה, דיבר הרבה על הרגש דקדושה, דיבר על מושגים בקבלה וייחוד השם והזכיר רבות תורות חסידיות.

*הוא גם לא נהג כראש ישיבה ליטאי שעוסק בעיקר בנשים נזיקין בדרך הפלפול. הוא עסק בעיקר בתורה ומועדים, אם כי ידיו רב לו היו בסוגיות תלמודיות (אף חיבר ספר על קדשים). וגם גינוניו היו רחוקים מגינוני ראשי הישיבות הליטאים.

*האם היה מקובל? הוא אכן עסק בין השאר בקבלה. אך וודאי שזה לא המאפיין המרכזי שלו. לא בשיחותיו, לא בספריו ובוודאי לא בהנהגותיו שהיו רחוקים בתכלית מכל סוג של מיסטיקה.

*האם היה רציונליסט? בדומה לרבי גדליה נדל או לפרופסור לייבוביץ או הוגי דעות אחרים מהציונות הדתית? לא ולא! א. הוא היא איש מלא רגש ואף הפיץ את עולם הרגש החוויה והתחושה ביהדות. ב. הוא כלל לא למד ספרי מדע, לא הכיר הליכות פיזיקה ומעולם לא הזכיר תזות מדעיות בשיחותיו. כך שלא ניתן להגדיר אותו כשכלתן או רציונליסט שעסק בעיקר בפתרון הדיסוננס בין המדע למקורות היהודיים.

*היו שטענו שהוא קל דעת מכיוון שהיה מפצח פיצוחים, אהב לצחוק ולהשתעשע וכו'. זה כמובן לא נכון. הוא השכים קום כל בוקר, הגיע רבע שעה לפני התפילה והתפלל במתינות. כל ימיו דיבר כמעט רק דברי תורה, שם שמיים היה שגור על שפתותיו, היה איש הלכה והקפיד על קלה כבחמורה.

*הוא גם לא היה *כבד* או *שמרן* באופן מיוחד. הוא לא היה אובססיבי בקריאת שמע כדרך בריסק, לא עסק באובססיביות בדקדוק הלכה כדרך תלמידי החזון איש וכדרך הפרושים בירושלים. הוא גם לא עסק בפרישות או בסגפנות, ומעולם לא הטיף לכיוון הזה.

*האם היה איש מוסר? כמובן שלא. לא בהליכותיו ולא בשיחותיו. הוא דיבר הרבה על השקפה ודרך חיים אבל ממש לא בדרכם של בעלי המוסר. לא הזכיר את הגיהינום וא/ו עונשים, שיחותיו היו נעימות ושלוות. ודיבר בעיקר על כמה טוב להיות טוב.

אז מה כן? מהו כן היה?

ברמה הפרקטית הוא היה מנהיג רוחני פעיל מאוד שהנהיג קהילה ויצר נפשות בדמותו ובצלמו במשך קרוב ל60 שנה. לא אדמו"ר חסידי, לא רב בית כנסת, לא פוסק הלכות ולא ראש ישיבה ליטאי אלא מנהיג רוחני מילדות ועד שיבה, כמעט לא עסק ולא התערב בעניינים חומריים וגם לא היווה *עסקן* שדואג לתלמידיו ולרווחתם. הוא היה מנהיג רוחני שמשקה את עדריו מיינה של תורה ומכרמה של היהדות כפי תפיסתו. לא פחות מזה ולא מעבר לזה. אלא שזה לא היה רק העברת שיחות או שיעורים, זה היה יותר מהכל - יצירת אקלים, יצירת השראה. השיחות היו תוך כדי ניגונים, השיעורים היו תוך כדי סעודות. כלומר: הוא לא היה מגיד שיעור, הוא יצר עולם. יצר השראה שתוך כדי השראה מועברים שיעורים. כך למעשה לא היה עוד מגיד מישרים או מוסר שיעורים מן המניין אלא מנהיג היוצר נפשות.

אז הבנו שהיה מנהיג מזן מיוחד, אך מה הוא רצה? מה היתה אמרתו?

ובכן, רבי ליב לא היה תלמיד של רב או אדמו"ר מהדור הקודם. הוא היה בבחינה מסוימת כמו אברהם העברי שתהה *מיהו בעל הבירה?* עד שהשיב את התשובות לעצמו. הוא היה יתום מגיל 5, גדל כילד מאומץ, וסקר וחיפש, הסתובב אצל רבנים ליטאים, משפיעים ירושלמים, חכמים ספרדים ואדמו"רים חסידיים ושאף עוד ועוד רוח יהדות מכל כיוון אפשרי. החשיפה לכל הדרכים והשיטות והחוויה האישית של סקרן צעיר הביאו אותו לתשובה עצמאית לשאלות היסוד ביהדות.

כבר כאן צריך לציין לא מדובר בשיטה חדשה או בגילוי מרעיש שלא ידענו לפניו. הוא איננו הבעל שם טוב ואיננו יוצר שיטה. הוא פשוט חיפש תשובה כנה לשאלות יסוד וזיהה עיוותים רבים בהרבה דרכים שצעדו בהם רבים לפניו, ורצה לתקן אותם לנפשו ולנפש תלמידיו. הוא חיפש את האמת שנראית לו הנכונה ביותר ושתתיישב על הלב.

חיפוש האמת שלו לוותה ב2 שאלות תמידיות: *האם האם הלכתי עם "השכל הישר"? והאם זה מתיישב על הלב?* האם המוח והלב מסכימים וחיים בצוותא עם הפירוש או המהלך שלי?
כקלישאה ניתן לומר שאם בחב"ד חיפשו להשליט את המוח על הלב ובברסלב חיפשו להשליט לב על המוח, הרי שהרב מינצברג לא רצה להשליט זה על זה, הוא חיפש את ההרמוניה ביניהם. הוא ביקש לשדך את המוח והלב שיהיו לבשר אחד.

*תורת חיים*

אם צריך לתמצת ב2 מילים את כל משנתו של רבי ליב, יהיו אלה ללא ספק המילים *תורת חיים*. תכלית היהודי ותכלית התורה כולה להתמזג זה עם זה והתורה צריכה להפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים. כל נים ונים מנימי הנפש ומחיי החומר צריכים להיות עפ"י התורה, עפ"י רצון השם. התורה לא ניתנה למלאכים ואיננה נפרדת מאיתנו, שכשאנו מתלהבים ונמצאים במוזה של רוחניות אנחנו מתחברים לתורה אך ביומיום כשאנו הולכים לעבודה אנו אנשים חומריים. לא. התורה מהווה מתכון שממנו עורכים את כל הליכות חיינו והמתכון הזה מותאם לכל אחד מאיתנו. הוא לא מתכון לצדיקים או לקדושי עליון, הוא מתכון נורמלי, נעים, נוח ומותאם ליהודי הרגיל ביומיום שלו.

רבי ליב התנגד לכל סוג של הפרדה בין החיים החומריים לרוחניים, ולכן גם היה חסר סיבולת להתנהגויות משונות וחריגות בשם הדת. הוא סבר שהדת צריכה ויכולה להפוך לחלק אינטגרלי מהאדם הרגיל ואין שום צורך להשתגע, להסתגף, לחיות בפרישות, לצעוק בתפילות, לרקוד בספירת העומר כדי לקיים מצוות התורה. להיפך. כל אלה לשיטתו חורגים מדרך התורה כי הם אינם מחוברים לנפש האדם בטבעיות. דווקא התפילה המתונה, קיום המצוות בנועם ובנינוחות, בלי עצבים ובלי התנהגויות משונות, דווקא אלה תואמים את רוח התורה.

רבי ליב היה מזכיר אלפי פעמים (כמעט בכל שיחותיו) את הפסוק *ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה*. התורה צריכה להיכנס לתוך הקרביים שלנו ולהפוך חלק מאיתנו. הוא הזכיר אינספור את הגמרא: "ובתורתו יהגה" וכי זוהי תורתו של ההוגה? הרי זוהי תורת השם? והגמרא משיבה כאן לפני הלימוד וכאן לאחר הלימוד. לפני הלימוד זהו תורת השם אך לאחר הלימוד זה *תורה דיליה*. תורתו של הלומד. חלק ממנו.

דעת תורה

רבי ליב סבר שהתורה לא ניתנה לנו כמערכת חוקים טכנית שעלינו לקיימה כרובוטים. אנחנו צריכים להבין את המצוות, להתחבר עליהם רגשית ולהבין את הDNA העומד מאחורי כל המצוות. והיהודי שזכה להבין ולהרגיש את המצוות ידע גם להתנהג בכל ההנהגות שלא נאמרו בתורה בפירוש וזהו *דעת תורה* ללמוד מהתורה גם דברים שלא נכתבו. מרוח הדברים, מכוונת המחוקק, מניגון המשורר.

טעמי המצוות ושאלות באמונה

כאמור, רבי ליב רצה להתחבר, בהגיון וברגש לכל הנהגה יהודית ולכן עמל למצוא טעמי המצוות של כל מצווה ומצווה ואפילו טעמי פרה. אם מצא במפרשי התורה או בחז"ל - מה טוב. אם לא מצא, יגע בעצמו, לא נח ולא שקט עד שמצא.
כנ"ל לגבי תהיות באמונה. הוא לא סתם את פיהם של השואלים. וכי זהו יהודי? לקיים מצוות מתוך כפייה? מתוך ניתוק רגשי ושכלי? חלילה! הוא עודד שאלות ואף דאג לתת להם מענה הגיוני, פשוט ומוסבר ככל האפשר עד שהשואל חש שהאמונה ננטעת במוחו וליבו ללא מאמץ מיוחד.

לימוד תנ"ך

בלימוד תנ"ך היה מחפש בראש ובראשונה את *פשוטו של מקרא* כטקסט קריא ומובן. רק לאחר שהבין ותפס את פשוטם של דברים התפנה לעבור לדרוש, רמז וסוד. אך כל עוד לא מילא כרסו בפשט, לא עבר הלאה. מתוך גישת החיבור ההרמוני כנ"ל. בזכות תכונתו זו, ספריו התמלאו בחידושים נפלאים בכל מרחבי המקרא דווקא בהבנת פשטי המקראות, ובכך מילא חוסרים של אלפי שנים בפרשנות המקרא כאשר מרבית הפרשנים עסקו רבות בדרוש ברמז ובסוד והזניחו את החלק היסודי של הפשט.

לימוד התלמוד

בגדול, לימודו התלמודי היה דומה ללימוד הישיבתי המקובל של חתירה לעומק הסוגיות והגדרתם. אך בניגוד לאימרה הבריסקאית: *ביי אונז פרעגט מען וואס, מי פרעגט נישט פארוואס* (אצלנו לא שואלים מדוע אלא שואלים מה). או לדבר החזון איש באגרותיו *אין להאריך בסברא*. לפי רבי ליב חשוב מאוד להבין את הסוגיה היטב לפי סברת האדם. גם לגזירת הכתוב יש טעם. המונח *גזירת הכתוב* אומר שזוהי ההלכה והיא אינה תנודתית לפי המקרה הספציפי, אך אין זה אומר שזו הלכה ללא טעם. להכל יש טעם כי התורה ניתנה לבני אדם חושבים ומרגישים. הנחייתו של רבי ליב לתלמידיו היה: לאחר שלמדתם את הגמרא והראשונים והגעתם למהלך (הגדרה / נוסחה) בסוגיה, עצרו ושאלו את עצמכם: רגע! האם זה הגיוני? האם זה מתיישב על הלב? או שזה דחוק ומשונה... אם זה דחוק ומשונה אין זה לאמיתה של תורה.

קיום המצוות

רבי ליב נהג להסביר את המצוות בטוב טעם ודרש מעצמו ומשומעי לקחו *להיכנס לאווירה* ולקיים את המצווה. נתינת צדקה מתוך תחושת חמלה, שמירת השבת מתוך תחושת מנוחה, נטילת לולב מתוך תחושת שמחה והודיה על הקציר וכך בכל המצוות. ומה נעשה כאשר לא מצאנו את טעם המצווה? במקרים כאלה אמר רבי ליב: דרכו של עבד לקיים מצוות רבו גם ללא טעם וזה עצמו טעם המצווה. אך. יש לקיים מצווה בטעמה.

קיום הלכה

השולחן ערוך היה נר לרגליו וקיים כל הלכה בדקדוקיה. אך שאף כל ימיו למצוא רציונל בהלכה ולקיימה מתוך תחושת חיבור רגשי. מאותו טעם גם לא היה אובססיבי בעניין ולמרות קיום ההלכה בדקדוקיה, עיסוקו העיקרי היה בלחוש את המצווה ולהרגישה. בהלכות יש מינוח של *לא פלוג רבנן* או *תקנת חכמים* בכל המקרים האלה זה גופו טעם של הלכה שיש לקבוע מסמרות בהנהגה לציבור ואי אפשר להשאיר את ההנהגה הדתית כמטוטלת הניתנת למצב רוחו של האדם באותו רגע.

שבעים פנים לתורה

מתוך ההבנה שהתורה ניתנה לבני אדם, היה רבי ליב מצטט המון את הגמרא: כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. המחלוקת בסוגיות תלמודיות והלכתיות הנו חלק אינטגרלי מעצם קיום התורה. כי בני אדם שונים מפרשים דברים באופן שונה ולכן גם צריכים לקיימם באופן שונה (אם לא נקבעה הלכה). בכך כמובן מובהרים דברי חז"ל *בית שמאי ובית הלל, אלו ואלו דברי אלוה-ים חיים* דברי אלוה-ים אינם מתים, הנם חיים בליבות בני האדם ולפי פרשנותם של תלמידי החכמים שבכל דור. גם אם פרשנויות מנוגדות ושונות זו מזו. המחלוקת אינה כוללת אמת ושקר אלא שתי אמיתות הנכונות לשתי סוגי נפשות.

חינוך הילדים והנהגות יומיומיות

רבי ליב התנגד לכל סוג של אלימות פיזית או מילולית כלפי ילדים וסבר שהחינוך מגיע רק מאהבה ובאמצעות הסברים והתבוננות. המלמד מהווה דמות לתלמידים והם מחקים את הנהגותיו, המלמד צריך להוות דמות חיובית, והמסרים מוטמעים רק בהשראה והסברים. זאת מכיוון שבני אדם אינם רובוטים ואין טעם לאלף אותם בשיטת המקל והגזר, כי אין הקב"ה חפץ בחיילים טכנוקרטיים. הקב"ה חפץ בנפשות העושות *רצונו של מקום לרצונם* ולכן גם החינוך צריך להטמיע בעומק נפשם ומוחם של התלמידים ולא שיפעלו מתוך אימה או ציפייה לקבל פרס.
כך גם בהנהגת היהודי, רבי ליב שידר תמיד אופטימיות וחיוביות, והיה נוהג לחזור על משפטים פשוטים כמו: *כמה טוב להיות טוב וכמה רע להיות רע*, *איזה תענוג ללכת בדרך השם, אשרינו שזכינו* ועוד משפטים מעצימים מהסוג הזה שמשמעותם העמוקה היתה - חיבור בין העולם היומיומי לעבודת השם בצורה הפשוטה והנינוחה ביותר. היהודי צריך לזרום בנהר התורה כמו דג במים.

שיחות מוסר

רבי ליב היה מדבר הרבה עם תלמידיו על הנהגתו של יהודי, על שלום בית, על בין אדם לחבירו ועוד. כחוט השני בכל שיחותיו היה מקפיד לדבר בגובה העיניים. בשיחות מוסר מיעט לצטט ספרים קדמונים, ולא דיבר גבוהה גבוהה אף פעם. הוא נהג לדבר בשפה פשוטה, עממית והסביר כמה נפלא שאנו יהודים, כמה נפלא שזכינו בתורה הקדושה, כמה נפלא שהקב"ה בחרנו לעם סגולה, וככאלה נדרש ממנו הנהגה אצילית של עדינות הנפש, צניעות וענווה, ויתורים, חסד עם הבריות, לכבד את האשה ולומר לה מחמאות ומילים טובות ומעצימות, לחיות בשמחה, לשעשע את הילדים, לכבד את ההורים וכו וכו. הכל פשוט... כשישבת אצלו בשיחות מוסר הרגשת כאילו אתה נכנס לאקלים נוח ומתיישב לראות סרט, המסרים נכנסים ללב ולנפש ללא אנטיגוניזם וללא הפרעה. מעולם לא הרגשת שהוא מטיף מוסר או מעביר ביקורת. הוא פשוט משתף אותך בחוויה היהודית, בעשייה חיובית ובהתנהגות אצילית.

תפילה

ניתן היה להבחין בתפילתו של רבי ליב תופעה די נדירה. הוא התפלל תמיד במתינות ובנחת, ולא מצאת הבדל בתפילתו בין תפילת נעילה ביום כיפור לתפילת מנחה בכ"ז שבט. אורך התפילה, הנענועים וההתלהבות היו בדיוק אותו הדבר. רבי ליב לא חווה תפילות באקסטזה ולפי ההתלהבות באותו רגע. הוא דיבר אל הקב"ה במתינות, בכוונה, בכ"ז שבט בדיוק כמו בנעילה של יום הכיפורים. זאת כאמור, מכיוון שהיהדות היתה חלק ממנו ולא משהו נשגב שלפעמים אתה מתחבר אליו ולפעמים מתנתק הימנו.

התנגדות לשיטות אחרות

עד לשני העשורים האחרונים בחייו היה מתבטא רבות נגד התנהגויות של קהילות חסידיות שונות או אדמו"רים שונים, לא אפרט כאן את כולם, אבל צריך להדגיש את חב"ד וברסלב. הוא היה אלרגי למשיחיות החב"דית שהתפרצה בשנות ה80 וה90 בעיקר כי סבר שזה מייצר הנהגה משונה ואמונות קיצוניות בעם ישראל וזה היה מנוגד תכלית הניגוד לדעתו הבסיסית שהתורה אינה דורשת הנהגות משונות, ואם זה משונה וקיצוני זה בוודאי לא דרכה של תורה. כך גם התנגד מאוד לברסלב (לא לרבי נחמן) אלא לתנועה העממית הברסלבית. הוא ראה בהם קהילה המקדשת את הבערות והשיגעון או דוגלת בהשתטויות והתנהגויות משונות כאידיאולוגיה. גם כאן סבר שהסם הממכר הזה אינו תואם את דרכה של תורה. התורה נורמטיבית והתנהגויות אנטי נורמטיביות הנן ממילא אנטי תורניות. היו לו ביקורות רבות על מנהגים שונים בחצרות החסידים ועל הנהגות של חלק מהמתנגדים. לא אפרט כל דבר, אבל הכל סובב סביב זה. סביב ההבנה הבסיסית שהקב"ה אורייתא וישראל חד הם. חד הם כי הם תואמים זה לזה, החיבור ביניהם טבעי ונורמלי. ההפרדה בין עולם החומר לעולם הרוח, חסימת ההיגיון או חסימת הרגשות, שניהם זרים הם לרוחה של תורה עפ"י רבי ליב.

[בינוני]

התנגדות לשיטות אחרות

עד לשני העשורים האחרונים בחייו היה מתבטא רבות נגד התנהגויות של קהילות חסידיות שונות או אדמו"רים שונים, לא אפרט כאן את כולם, אבל צריך להדגיש את חב"ד וברסלב. הוא היה אלרגי למשיחיות החב"דית שהתפרצה בשנות ה80 וה90 בעיקר כי סבר שזה מייצר הנהגה משונה ואמונות קיצוניות בעם ישראל וזה היה מנוגד תכלית הניגוד לדעתו הבסיסית שהתורה אינה דורשת הנהגות משונות, ואם זה משונה וקיצוני זה בוודאי לא דרכה של תורה. כך גם התנגד מאוד לברסלב (לא לרבי נחמן) אלא לתנועה העממית הברסלבית. הוא ראה בהם קהילה המקדשת את הבערות והשיגעון או דוגלת בהשתטויות והתנהגויות משונות כאידיאולוגיה. גם כאן סבר שהסם הממכר הזה אינו תואם את דרכה של תורה. התורה נורמטיבית והתנהגויות אנטי נורמטיביות הנן ממילא אנטי תורניות. היו לו ביקורות רבות על מנהגים שונים בחצרות החסידים ועל הנהגות של חלק מהמתנגדים. לא אפרט כל דבר, אבל הכל סובב סביב זה. סביב ההבנה הבסיסית שהקב"ה אורייתא וישראל חד הם. חד הם כי הם תואמים זה לזה, החיבור ביניהם טבעי ונורמלי. ההפרדה בין עולם החומר לעולם הרוח, חסימת ההיגיון או חסימת הרגשות, שניהם זרים הם לרוחה של תורה עפ"י רבי ליב.

ביחס לפיסקה זו אני חש צורך להגיב (ביחס לשאר הדברים, הם מבטאים תחושות של תלמיד מסוים, מן הסתם יש רבים שחשים כמוהו, ומן הסתם יש רבים שחשים אחרת בנוגע לחלקים מסוימים, וכפי שהכותב בעצמו פתח את דבריו).

לא במקרה הפסיק הגר"ל בשלב מוקדם בחייו להתבטא נגד שיטות ואישים אחרים. הגר"ל לא פחד מאף אחד ולא חשש להביע את דעתו בכל נושא ועניין, וקורות ביתו יעידו, אבל בעניין המדובר, הגר"ל הגיע למסקנה ברורה שאין מקום להמשיך בביקורת ממין זו, ואף לא היה הכי מאושר עם מה שכבר נאמר. ההוכחה הגדולה ביותר לזה, היא היחס שלו לחב"ד. הגר"ל בעברו הקדיש מלחמה נגד תנועת המשיחיות החבדי"ת, ומן הסתם לא חזר מעצם הרתיעה מתנועה מסוימת זו עד יומו האחרון, אבל הגר"ל כן הבין שכהיום עדיף יותר לראות את הטוב בכל דבר, לשבח ולהודות על המתוקן במקום לבקר את המוזר, ואת התוצאה צאו וראו בריאיון המקרב שהתפרסם בעיתון "כפר חב"ד". אני בעצמי שמעתי מפיו שבעבר היה ביקורתי מדי, וכהיום הוא כבר לא רואה כך את העולם.
כבר כתבתי לעיל שהגר"ל מטבעו היה אדם ביקורתי להחריד, וכמה עבד על עצמו לראות את כל העולם כמתנת חינם אחת גדולה מהקב"ה, ואדרבה, מי שנפגש איתו אפילו רק פעמיים בעשרים שנה האחרונות, יכול להעיד - מחד עד כמה נזהר מלהוציא מילת גנאי על יהודי כלשהוא - אפילו אלו שהרעו לו, ומאידך כמה הרבה להכביר ולהפליג בטוב שהקב"ה מרעיף עלינו. וכך גם היה ביחס לביקורת על תנועות ותופעות - משונות ומוזרות ככל שיהיו. [אני נזכר עכשיו כמה הוא היה מאושר בכל נפשו לשמוע מהגרח"ק שבזמנינו "אין לך יום שאין ברכתו מרובה משל חבירו"].
בנושא זה ממש ארשה לצטט את עצמי:

ישבנו איתו פעם בשיחה לבבית וגלויה, תוך הדברים הוא סח ככה בטבעיות: אני לא מבין כ"כ את המהלך שנפוץ היום בבתי מדרש מסוימים שכל שבת אומרים: זו השבת הכי חשובה בשנה, כתוב בספרים הקדו' שהשבת הזאת היא כזאת וכזאת, כל יום הם מוצאים למה היום הזה יש לו ייחודיות גדולה ודווקא ביום הזה אפשר לפעול וכו' וכו'. ואם היום הזה היה יום פשוט, יבש, ואם השבת הייתה שבת רגילה בלי שום סממן מיוחד, אז מה? לא היינו מחויבים לעבוד את ה' בצורה הכי גבוהה שיש בידינו? ביום רגיל א"א להידבק בה' בצורה הכי עוצמתית? ובכלל, יש דבר כזה יום רגיל? כל יום שהקב"ה העניק לנו ברוב טובו זה מתנה הכי גדולה שקיימת! בכל יום צריך להתלהב אל הקב"ה ואפילו לצאת בריקוד על עצם זה שהקב"ה החיינו וקיימנו יום נוסף לעמוד לפניו ולעבדו!
הגר"ל סיים והשתתק, ואחרי דקה של שתיקה הוא מתנער פתאום ואומר: אבל הם כן צודקים, הדור שלנו צריך את זה! אשריהם ואשרי חלקם! (מי שזכה לשמוע אותו, באיזה ניגון ובאילו תנועות הוא היה אומר את זה, בעיניים ממוקדות ובידיים קמוצות מונפות אל על - "א ש ר י ה ם ו א ש ר י ח ל ק ם"), כל דרך רצויה ואהובה להקב"ה ובלבד שילהיב ליבו לשמים!
מלבד התוכן של שיחה נאה זו, העובדה הזאת מבטאת את הביקורתיות העצומה של הגר"ל, ואת העבודה העצמית העצומה שלו, הוא כאילו תפס את עצמו ומיד חיפש ומצא והדגיש את הטובה שבתופעה שהוא עצמו היה רחוק ממנה כמטחווי קשת. וכאמור, זו לא הייתה שיחה לציבור, אלא שיחה מצומצמת לקרובים אליו. [מי שמכיר אותו תקופה ארוכה בוודאי יודע עד כמה הוא היה בעיקרו ביקורתי בצורה מפחידה. מדהים עד כמה הוא הצליח לשרש את זה מעצמו, כמעט בבחינת וליבי חלל בקרבי בנקודה זו].

ומשכתבתי שוב על מו"ר הגר"ל, אכתוב עוד אמרה נאה ששמעתי ממנו כמה פעמים. כידוע המעלה הגדולה ביותר בנתינת צדקה היא "מתן בסתר", אך לא כל אדם יש בידו לקיים מצווה זו בשלמותה, אם מפאת חוסר ממון, ואם מפאת חוסר יכולת, וגם אם ניתן לקיים את המצווה פעם בתקופה, אבל ודאי כל אדם היה שש ושמח לקיים את המצווה פעמים רבות ככל האפשר. "יש לי פטנט" אמר הגר"ל בנימה של עליצות "איך אפשר לקיים את המצווה בשלמות ממש למהדרין". לכל אדם נקרות אין ספור הזדמנויות שהוא שומע מחבירו דרוש, בדיחה, דרשה, או סתם אמרה נאה, כשהשומע לא ממש מבין מה השני רוצה ממנו. במקרה כזה, אם אתה מחייך, משבח את המדבר על דבריו הנפלאים, אתה מקיים מצוות מתן בסתר בהידור הגדול ביותר ובעלות הנמוכה ביותר...