הגה"צ רבי יעקב זאב לב זצ"ל

[גרשיים]

פירוש 'מעט צרי' על פרשת ויחי

מעט צרי ויחי - דוגמא.pdf

(490.39 KiB) הורד 248 פעמים

[אברהם]

ויחי יעקב

כבר עברו למעלה משלושים יום מהסתלקותו הכואבת של מו"ר רבי יעקב לב זצ"ל והמכה עדיין טריה ושותתת. אחזתי איפוא בקולמוסי וניסיתי לערוך הספד-אישי על הצדיק הנסתר שהיה בעולמנו ופרח לו לעולמו הנצחי.

למו"ר רבי יעקב זצ"ל היו שתי מעלות שבמבט שטחי נראות כסותרות זו את זו:
ניצול הזמן ומנוחת הדעת.
מחד גיסא, הוא היה להוט לנצל כל רגע ורגע, וכפי שהיתה אמו ע"ה רגילה לומר ביידיש כאשר היתה רואה אנשים מבזבזים את זמנם: 'אם אתם רואים מי שיש לו זמן מיותר – תשלחו אותו אלי, אני זקוקה לכל רגע'... ומאידך גיסא, לא היה אצלו לחץ ומתח, הוא לא הזיע במרוצתו אחר הזמן, הכל התנהל ברוגע ובשלוות הנפש.
שילוב של מידות הללו לימדנו יעק'ב אבינו בפרשתנו, מחד גיסא עורר כנגד הפזיזות והבהילות והעדר מנוחת הדעת 'פחז כמים אל תותר' 'באפם הרגו איש', ומאידך גיסא שיבח את החריצות והזריזות 'ויט שכמו לסבול... איילה שלוחה...'
אביא כאן כמה דוגמאות לשתי המידות הללו, ולעוד מידות אצילות, כפי ששמעתי בימי השבעה מרעייתו אשת-חבר הרבנית הצדקת תליט"א ומבנו ידידי שליט"א, יבדלו שניהם לחיים ארוכים וטובים.

[אברהם]

א.
רבי יעקב ייקר מאד כל רגע ורגע מימי חייו, לא סבל את הבטלה. תמיד היה מעיין בספר או משנן משניות... אם אירע והיו לו נדודי שינה, לא היה מתעכב הרבה זמן במיטתו, תיכף היה אפשר למצוא אותו על יד השולחן הוגה בתלמודו... לפעמים היה מנצל את הזמן לשמיעת שיעורי תורה באוזניות... אף פעם לא העביר רגע באפס מעשה.

לא היה מסוגל לבזבז רגעים יקרים בקריאת דברי בטלה כעיתונים וכו'. מספרת הרבנית תליט"א: פעם אחת רציתי לשתף אותו בדבר יפה שקראתי בעיתון, הבאתי לו את העיתון כדי שיקרא את הכתבה המדוברת, אבל הוא אמר לי 'למה שלא תספרי לי את מה שקראת שם? את מספרת הרבה יותר יפה מהעיתון... עדיף לשמוע אותך מלקרוא בעיתון...' כך היה מתחכם להימנע מקריאת עיתון...

גם בשנים שהיה טרוד בגידול ילדיו, היה מתחכם איך לנצל את הזמן גם בשעות שבהם היה נמצא איתם בבית, היו לו הרבה 'פטנטים' איך להעסיק אותם באופן שלא ייאלצו להפריע אותו כל רגע מלימודו: לאחד הבנים הוא הביא 'טייפ' וביקש ממנו להקליט את עצמו קורא פרקי תנ"ך בטעמים... כך הרוויח 'שתי ציפורים במכה אחת': גם חינך אותו לחביבות קריאת המקראות וגם העסיק את הילד השובב למשך שעות ארוכות... בפעמים אחרות הוא חילק מדי-חום וביקש מהילדים למדוד לעצמם את חומם ולערוך רשימות של תוצאות הבדיקות, כמה היה החום בשעה 16:00 וכמה בשעה 16:10 וכו'...

את ספרו הגדול 'מעט צרי' החל לכתוב בשנים הללו בהם היה הבית הקטן עמוס ב"ה בילדים. כפי שהזכרנו הוא לא היה מתעסק בכתיבתו אלא מחוץ לסדריו הקבועים, בשעות הלילה כאשר הילדים נמו את שנתם הוא היה מבקש לרשום את רשימותיו על אונקלוס, אלא שלא היה מקום בבית הצנוע אפילו לשבת על יד שולחן, מכיון שהמיטות נפתחו ומילאו את החדרים... מה עשה? נטל מדף עץ מארון הספרים הניחו על גבי מיטתו והיה משתמש בו כשולחן... כך היה רוכן בשעות הלילה על גבי המדף המונח ע"ג המיטה ורושם את ה'מעט צרי' הקדוש... אמרו נא: פלא שרשימות כאלו, שנרשמו כך, הצליחו להאיר את העולם?!..

אפילו רגעים בודדים של המתנה היה מנצל ללימוד ושינון. אם היה צריך לאמוד את הזמן 'כמה רגעים נותרו' היה מציין זאת בפרקי תהלים או משניות, לאמר: 'נותר בערך זמן אמירת 2 פרקי שיר-המעלות-ממעמקים' או 'תשנן פרק א' בברכות ואז כבר תוכל להסיר את הרטייה' וכדומה.

וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול
הוא היה איש-עמל, יושב אהלים, מתארת הרבנית תליט"א: 'כאשר הוא היה מתלונן שהוא עייף, הייתי מבינה שהוא קרוב לעילפון... 'סתם' עייפות לא היתה נחשבת אצלו, הוא לא היה יודע פינוק מהו...' תמיד ידעתי – ממשיכה הרבנית – שבשעות הצהריים הוא פורש למנוחה באחד מבנייני הישיבה כדי לאגור כוחות לקראת המשך הסדרים העמוסים, אמנם כעת ב'שבעה' אני שומעת מכל כך הרבה שמספרים על שיחות והתייעצויות שערכו עמו בשעות הללו, שאני כבר מבינה איזו 'מנוחה' היתה לו ממנוחת הצהריים...

[אברהם]

ב.
מאידך גיסא, כפי שכתבנו, לא שלטה בו הבהילות, תמיד היתה בת-שחוק על פניו המפיקות רוגע ומנוחת הדעת.

פעם אחת רצה ללמד את אחד מבניו בצעירותו את מידת הסבלנות ומנוחת הדעת, צעד עמו לצומת ככר-השבת, ואמר לו 'הבה ונתבונן בשעון ונראה כמה זמן חולף עד אשר כל הרמזורים מתחלפים לירוק' בדקו וראו כי משך הזמן לא עובר על רגע אחד או שניים, ואז אמר לו 'ראה נא, איך כל האנשים רצים ונדחפים, נחפזים ונדחקים, כדי ל'תפוס את הרמזור' או שמא אף לעבור באדום, וכי להיכן כולם ממהרים?!... כל זה בשביל שאינם יכולים לעמוד רגע אחד בודד בסבלנות ובמנוחה...'

ביום המר והנמהר בו נודע לו על מחלתו המסוכנת, תיכף כלכל את צעדיו במנוחת הדעת ואמר לבנו שיש לפניו ב' מערכות נפרדות שאינן נוגעות זו אל זו, הא' - לעשות כל השתדלות בצרכי הרפואה לשמירת גופו ולייחל לישועת ה', והב' - להתכונן ליום המיתה, ואין הדברים סותרים, ומיד באותה שעה כבר הורה לבנו על חפצו בסדרי הלוויה, ושלא ינשאו הספדים וכו' וכיצד ימשיך את הוצאת ספרו מעט צרי, ושאר הוראות.
מנוחת דעתו אפשרה לו לא להיות מקובע בסדרי חייו, לא להיות כבול להרגליו, היה מסוגל לשנות את מנהגיו בכל עניין לפי צורך התקופה והעניין. ולמשל, למרות שהיה משכים קום, אך כאשר ראה שיותר טוב לילדיו הצעירים להתפלל במניין מאוחר-מעט, לא היסס ועבר להתפלל עמהם במניין זה.

פעם אחת הזמין לשבת את אחד מבני משפחתו הרחוקים, שלמד בישיבת בריסק הסמוכה. דא עקא, שהלה טען שאיננו יכול להיענות להזמנתו מפני שהוא מקפיד לעשר שוב את כל מאכליו, ואילו בבית רבי יעקב לא החמירו בזה. 'מה הבעיה?' הפטיר רבי יעקב 'עלה נא לביתי בערב שבת קודש, ועשר מכל מאכלי השבת...' ואכן, כאשר הגיע האורח בערב שבת הכניסו למטבח, הגיש לו מכל מיני המאכלים, והלה עמד ועישר אחד אחד, בכל פעם עם כל 'הנוסח הארוך'... הלה הרבה להתנצל על הטירחה, אך רבי יעקב אמר לו 'אדרבה, אתה מזכה אותי לאכול בשבת זו בהידור גדול...'

[אברהם]

ג.
היה רגיש מאד לצערו של הזולת, והיה מבקש עצות ותחבולות כיצד לסייע ולהשתתף בהשקט ובצנעה. פעם אחת שמע שפרצה שריפה בבית אחד ממשפחות השכונה, מיד שלח בסתר עם בנו סכום כסף גדול לסייע להם.

סיפור נפלא סיפר בנו ידידי שליט"א, שבת אחת התארחו אצלו כמה מילדיו הנשואים, ומכיון שלא היה בביתו מקום לכולם כ"י ביקש אחד מילדיו המתארחים מחברו המתגורר בשכונה להתארח בדירתו בשבת קדש, הלה – שלא שהה באותה שבת בביתו – ניאות בשמחה.
והנה, במהלך סעודות השבת, נפרצה אותה דירה ע"י גנבים שרוקנו חפצי ערך מן הבית. רבי יעקב היה בצער גדול, והרגיש כאילו יש לו איזה אחריות על זה, אך מאידך גיסא ידע שאם יציע להשתתף בנזק לא יסכימו בעלי הדירה לקבל ממנו... מה עשה? שלח את בנו שליט"א תיכף לאחר צאת השבת להיכנס לדירה הפרוצה ולפזר שם על הרצפה שטרות כסף רבים, בסכום של אלף ₪, כדי שיהיה נראה הדבר כאילו הכסף נפל מכיסי הגנבים... ואכן, כאשר חזרו בעלי הבית סברו שהכסף שייך לגנבים, והלכו לשאול שאלת רב האם מותר להם להשתמש בכסף והתירו להם... רק כאשר באו אותם שכנים לנחם בימי השבעה, סיפר להם בנו את מקור הכסף האמיתי...
בינו נא זאת, כמה גאונות בחסד יש במעשה זה!

כבר כתבתי בימי השבעה על טובת עינו שהעניק את רשימותיו למחבר אחד שכתב ספר על תרגום אונקלוס. והנה, בימי השבעה סיפר לי בנו על מחבר נוסף שקיבל ממנו את רשימותיו להעתיק לתוך ביאורו לתרגום אונקלוס. כאשר שאלוהו ידידיו: "איך אתה מוסר לאחרים דברים שאתה יגעת עליהם בעשרת אצבעותיך במשך עשרות שנים?!" השיב להם: אני חושב לעצמי: האם החפץ חיים היה מתחשב במין שיקול כזה? האם לחפץ חיים היה אכפת שחברו משתמש בספריו וחידושיו?... למה אני צריך להיות שונה מהחפץ חיים??...'

[אברהם]

ד.
מאד היה מקפיד שלא לגרום עגמת נפש לאחרים, או אפילו שיהיה לאי מי איזה קפידת רוח עליו. דוגמא אופיינית: כאשר עסק בפירוש דברי אונקלוס גבי 'יפת מראה', שגבי שרה מתרגם 'שפירת חיזו' ואילו לגבי רבקה מתרגם 'שפירא למחזי', שפירושו 'לראות', והביא ביאור המפרשים ששרה היתה אשת איש וגדולה ולא היה ראוי לראותה, אלא שהיתה 'יפת מראה', אבל רבקה היתה פנויה וקטנה והיה אפשר לראותה לצורך שידוכין, ואפשר לתרגם 'יפה לראייה'. ובעדינות נפשו מאד היסס והתחבט אם להזכיר פירוש זה, אולי יהיו אנשים שלא יהיה ניחא להו שכתוב כך על רבקה, אך מאידך גיסא זוהי ההצעה היחידה להסביר שינוי הלשון באונקלוס, ולבסוף כתב הביאור רק במקום אחד ובקוצר אמרים.

התרחקותו ממחלוקת ומדיבורי לשוה"ר ורכילות היתה בצורה מופלגת כל כך, ממש לא יאומן כי יסופר. דוגמא נשגבה לזה הראה לפני שנים ספורות, היה אז זמן בחירות סוערות, ונפערה מחלוקת גדולה בין בני התורה, עד שרצו בשתי מפלגות לבחירות, דבר שלא היה כדוגמתו ועורר כמובן סערה ודיונים, וויכוחים ובירורים וכו' וכו', והנה יום לפני הבחירות התקשר רבי יעקב לבנו הגדול שליט"א ואמר לו: הנה, נודע לי כי מחר הוא יום הבחירות, וכמו כן הבנתי שיש איזו מחלוקת מה להצביע, איני יודע מזה כלום ואיני רוצה שתסביר לי כלום מזה, רק אמור נא לי: לפי איך שאתה מכיר אותי ואת השקפת העולם שחונכתי עליה מאז ומקדם – איזה פתק עלי לשלשל בקלפי? אני סומך עליך, אתה תאמר לי מה לעשות, אבל אל תוסיף מילה וחצי מילה בדבר משמעות אותו פתק, מי בעדו ומי נגדו, למה כך ולמה אחרת...!!
ורוח הקדש אומרת: 'יעקב איש תם'!

[אברהם]

ה.
קדושת התורה
ספרו הקדוש נכתב בדחילו ורחימו מתוך שמירת קדושת התורה. מאד נזהר שלא לכלול בספרו פירושים שהגיעו ממחברים אשר נדבקו בנגע ההשכלה, אף שהיו שומרי תורה ומצוות. לצורך כך היה מתייעץ עם אחד מידידיו, מומחה להיסטוריה תורנית, על טיב המחברים השונים של פירושי אונקלוס.

הגיעו הדברים לידי כך, שהוא מעולם לא פתח ספר 'אוהב גר' על אונקלוס, מחמת מחברו שד"ל. מי שמתמצא בספרות מפרשי אונקלוס מבין עד כמה נצרך הדבר לכל הפחות 'להציץ' בספר אוהב גר, ובפרט מי שכותב ספר המיועד לתמצת את כל הפירושים לאונקלוס לנוסח אחד מזוקק, ובוודאי אחרי שכבר יש על מי לסמוך כמובן, שהרי מצאנו מרבותינו כהמלבי"ם והכתב והקבלה שהביאו פעמים רבות את דברי שד"ל, אולי מבחינת 'תוכו אכל וקליפתו זרק', ואחר כל זה – לא אבה רבי יעקב, בשמירתו על לימוד התורה בקדושה ובטהרה, לפתוח ספר זה אפילו פעם אחת.

בדרך לימודו היה נצרך מפעם לפעם להשתמש לעצמו במילון ארמי-אנגלי ישן, אך מכיון שהמאסף לא היה איש טהור, לא הסכים להלין הספר בין כתלי ביתו. הבה נחשוב לרגע: מה אנו היינו עושים אילו היינו נזקקים לכזה ספר, אשר מכיל בסך הכל מילים ותרגומן, אם היינו בעלי לב-מרגיש אולי היינו מניחים אותו בארון סגור, ואם היינו מקפידים יותר שמא אף היינו טומנים אותו באיזו מגירה עמוקה... אבל רבי יעקב בטהרתו לא היה יכול לישון כאשר ספר כזה נמצא בביתו. מה עשה? היה מניח הספר מחוץ לתריסי החלון המוגף, בין התריס לבין הסורג... זה היה מקומו, מחוץ לתריסי הבית הצנוע והקדוש...
בימי מחלתו, הגיעה אחת מבנות המשפחה להושיט יד מסייעת, וכאשר סידרה את הבית ראתה לפתע דבר מוזר: ספר מדעי עב כרס מונח על אדן החלון מחוץ לתריסים... היא הסיקה שבוודאי מאן דהוא שעבר שם [שכן אותו חלון היה בהישג יד המגיעים מבחוץ] מצא ספר זה מושלך על הארץ והניחו על החלון למען לא יכשלו בו ההולכים, הלכה והשליכה אותו לאשפה... כעבור כמה ימים ביקש רבי יעקב את הספר ולא מצאו, כאשר נודעה לו הטעות לא הקפיד כלל כדרכו הנעימה, והפטיר 'אין דבר...'

[אברהם]

ו.
מאד היה עמל ומתייגע לכתוב את ספרו בדקדוק ובקוצר אמרים, על מנת שיהיו הדברים מזוקקים ומתומצתים, קולע אל השערה. כך יהיו לומדי שמו"ת מקבלים בנעימות ובמנוחה את התועלת להבין את הנקודות שבא אונקלוס לבאר ולפרש.

והיה רגיל על לשונו כשבאו להעיר לו על דבריו 'אם אתה מבקש למחוק מה שכתבתי, זה אפשר לשכנע אותי בקלות, אבל אם אתה רוצה להוסיף דברים על זה צריך לחשוב הרבה...' למחוק תמיד אפשר, כל איזה נדנוד על פירוש מסויים הביא אותו להשמיטו, ואילו להוסיף זה קשה, כי צריך להתבונן שיהיה אמת לאמיתה...

אמנם יחד עם גודל העמל והטירחה, היה הכל משולב עם מידת הנינוחות ומנוחת הדעת, ולכן מה שסבר שאין בכוחו לדקדק יותר מדי לא הקפיד בזה – במה דברים אמורים? הרבה פעמים היה מוצא איזה פירוש לדברי אונקלוס בפרשה מסויימת, אך באמת אם נבקש ונחפש נמצא שכבר נזכר לשון זה באונקלוס כבר בפרשות קודמות בתורה, והיה ראוי לכתוב הפירוש במקום הראשוני שנזכר באונקלוס, אך רבי יעקב לא היה טורח הרבה בזה למצוא בכל עניין את המקום הראשוני ולבארו דוקא שם, כי סבר שאין לדבר סוף ואין הטירחה שווה כל כך את התועלת, שהרי כך היא דרכה של תורה 'דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר'...

[אברהם]

ז.
"צדיק אובד בצדקו"

חז"ל אמרו במסכת שמחות פ"ד:
"מעשה ביוסף בן פיסקן [הכהן] שעלתה נומי [נמק] ברגלו ונכנס הרופא לחתכה, אמר לו כשתניח כחוט השערה [קודם שתחתוך הרגל לגמרי] הודיעני, חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו, וקרא לנחוניא בנו ואמר לו, נחוניא בני, עד כאן היית חייב ליטפל בי, מכאן ואילך אי אתה חייב ליטפל בי, שאמרו חכמים 'אין אדם [כהן] מטמא על אבר מן החי אפילו מאביו'. וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו: על זה נאמר: "נפשי בכפי תמיד - ותורתך לא שכחתי", ואומר: "יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו".
למדנו מכאן את ההתפעלות הגדולה של אדם אשר בזמן שהוא 'אובד', בתוך סכנת נפשות, הוא עדיין 'בצדקו', נותן דעתו על שמירת התורה ודקדוק ההלכה.

בימי מחלתו, בעודו מלופף ביסורים נוראים, היה ראשו ורובו מונח בחשבונות של מצוה, איזו תפילה חסרה לו והוא צריך להשלימה, שלא ישכח לברך ברכה אחרונה, איך יוכל לקיים עוד מצוה ועוד תפילה, עוד תפילין ועוד ציצית, כך ממש עד יום פטירתו זה מה שעמד בראש מעייניו
קודם חג הסוכות, הגיעו כמה מבניו לבנות את סוכתו, הם לא הודיעו מראש על בואם כי לא רצו שהוא יסרב להם, והנה לפתע רואה רבי יעקב את בניו בביתו, ומה היתה תגובתו הראשונה? – לא שאל אל מטרת בואם, ואיך פתאום הגיעו, אלא מיד קרא ואמר - 'הו... יש כאן ג' גברים, תוכלו לעשות לי התרת נדרים?... עדיין לא זכיתי לקיים המנהג לערוך התרת נדרים בערב ראש השנה ובליל יום הכפורים, מפני שהייתי על מיטת חוליי, כעת יש לי הזכות לקיים המנהג...' בזה היה ראשו תפוס, לזכור כל מה שהפסיד ולבקש הזדמנות להשלים... 'נפשי בכפי – ותורתך לא שכחתי'.

[אברהם]

ח.
"יעקב אבינו לא מת"
אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. וכי בכדי [בחינם] ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?! – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים (תענית דף ה)

נראה שנרמז כאן, שהכוח הנפלא הזה של 'מקרא אני דורש' הוא סוד העניין של 'מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים', תורתו של יעקב אינה עומדת קפואה חלילה, אלא היא חיה ומאירה בגוונים רבים ומתחדשים ע"י זרעו שהולך בדרכו לדרוש ולדקדק את לשון התורה ותרגומה.

יתן ה' כוח וזריזות לרעייתו שעמדה לימינו, הרבנית תליט"א, ולכל צאצאיו ההולכים בדרכו, להמשיך את דרכו הקדושה ומפעלו הגדול, לשכלל ולפאר את פירוש 'מעט צרי', לדובב שפתי צדיק בקבר, ולהאיר את העולם מאור תורתו.

[גרשיים]

ר' אברהם,

"פצעי לא רוככה... ועוד לבי נאנח... והחתל לא חותלתי מעט צרי"

היטבת להגדיר ולכתוב, לתאר ולשרטט, חלק מן דמותו של אאמו"ר הכ"מ.

ואוסיף משהו על ה'מעט צרי':
רבות עסקתי עמו בעריכת ספרו כך שקשה לי לראות את הפירוש 'מבחוץ'. ובכל אופן, כשלמדתי שמו"ת השבוע, את פרשת 'ויחי' יחד עם ה'מעט צרי', הרגשתי לפתע תחושת התפעלות גדולה מהפירוש.

מחד גיסא, הליקוט המקיף ממגוון מפרשים מכל רחבי התנ"ך הש"ס, ראשונים ואחרונים.

ומאידך - לתמצת את כל זה לפירוש קצר ובהיר, שאפשר לעבור עליו תוך כדי קריאת שמו"ת,

ומצד שלישי - לא להתעלם משום דבר בתרגום, לשים לב לכל שינוי זעיר של אונקלוס מלשון המקרא, ולהתייחס אליו.

[התקשר אלי השבוע מישהו, ואמר לי שבפסוק מסויים (בראשית לא, נב) הוא שם לב שאונקלוס לא תרגם כרש"י, והדיוק היה מאות אחת בתרגום. הוא חיפש בכל מפרשי התרגום, ולא מצא הערה זו אלא במעט צרי].

וכל זה בזמנים של 'בין לבין', לא בתור סדר עיקרי...

[גרשיים]

בשב"ק (כ"ז מרחשון) יום השנה.

'התרגום המבואר' על פרשת חיי שרה

[גרשיים]

הקפצה לרגל היארצייט (כז חשון).

[ר_חיים_הקטן]

הקפצה לרגל היארצייט (כז חשון).

הזכרתי אותו במאמר השבועי שלי בשבוע שעבר: https://ohr.edu/this_week/whats_in_a_word/11861