אל הלקח ארון האלקים - מרן רה"י הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל

[תוך כדי דיבור]

ייש"כ גדול על הדברים המחיים. אמנם החסרתנו את ב' מכתבי החיזוק האחרונים.

מה שהובא בקונטרס דבר חידוש בשם החזו"א שמי שמפסיק מעיונו ללמוד עניין אחר הרי זה כביטול תורה - להעיר שכבר רמז כן הרש"ש (בריש מגילה) לגבי אותה קושיה גופא של ביטול ת"ת למקרא מגילה, ע"פ האמור ביו"ד סי' רמ"ו שעיקר ת"ת הוא עיון התלמוד לפי רוחב הלב ויישוב הדעת. [וכתב שאת הקושיה ראה בשו"ת בית אפרים - מצאתיו באו"ח סי' ס"ז-ס"ח, עיי"ש שהובא שם בסי' ס"ז מה שנכתב כאן בשם יש שרצו לומר, ובסי' ס"ח הסיק בעצמו בדומה להנ"ל שהמבטל לימוד הגמרא כדי לקרוא בנביאים וכתובים הרי זה בכלל ביטול תורה, ע"פ הסוגיה בהפסקת ת"ת לקריאת שמע]. וע"פ זה תירצו אחרונים מה שכתבו הראשונים שאבלות היא קולא הבאה לידי חומרא כי מבטל דברי תורה כל שבעה, שקשה לכאורה, הלא רשאי ללמוד בדברים הרעים וכו' ואיזה ביטול תורה יש כאן? אבל מבואר לפי הנ"ל, שמי שיכול ללמוד בעיון ולומד בלי עיון הרי זה ביטול תורה, א"כ אע"פ שיכול לעסוק בהנ"ל לדידו הוי ביטול תורה.

נ.ב. יש לתקן בעמ' ד' את שמו של הרב שחיבר ספר על שביעית - הרב חסקין (ולא חאסין), בעמח"ס כלכלת שביעית.

[נוטר הכרמים]

הנה שני המכתבים הנוספים המבוקשים.

[נוטר הכרמים]

הערב חל יום השלושים לפטירת מו"ר זי"ע, אעלה בכאן עוד מחשבה אחת של מוסר לעילוי נשמתו.

ידוע ומפורסם כי המושג 'אתרוגים זן חזו"א נטבע באצעותו, ונתגלגלה זכות נשגבה זו על ידו, ביום בהיר אחד לאחר חג הסוכות, בתום תפילת ותיקין אצל מרן החזו"א, נגש מרן אל הארון, והוציא משם מעטפה, בתוכה היו גרעינים מהאתרוג שבירך עליו בחג, ואמר לו: לך ונטע אותם בחצר ביתך ויגדל מהם עץ אתרוגים מהודרים לברכה. מו"ר נבהל והגיב: הרי גידול האתרוגים דורש טיפול ומומחיות, ולא הסכין לזאת, והשיב מרן: הקב"ה יכול במשב רוח אחד לשלוח את הברכה. וכך יצא הדבר אל הפועל, כאשר מרן מזרז מפעם לפעם להשקות במים את האילן. וכך עם הזמן זכה אותו עץ הנטוע בחצר הבית ברח' וילקומירר 4 להוציא פירות עץ הדר רבים לגאון ולתפארת, אשר עליהם בירכו מרן החזו"א ותלמידיו וכן מרן הקה"י ועוד, ומהם נתפשטו לכל ישראל, ובפרט בחוגי בני הישיבות.

באותם השנים, החצר היתה פתוחה לכל מאן דבעי ליטול כאות נפשו, ואף ברבות הימים כאשר כמובן לא התאפשר הדבר, סוחרי האתרוגגים הגדולים, שטוקמן, שפירא, ניימן וכו' לקחו ושתלו מאותו ה'זן' ללא שום תשלום ומתן 'זכויות יוצרים' למו"ר זי"ע.

ואמר חכם אחד, שיש ללמוד מזה שני לקחים מוסריים.

א. מצוה המזדמנת לאדם באופן כזה שמיימי, כאשר מו"ר לא סבר מעולם כי זכות כזאת תתגלגל על ידך, אין היא אלא כפקדון בידך משמים, ולא אמצעי להרבות הון, ואף לא כדי קיום ופרנסה.

ב. בזכות בר לבבו ונקיון כפיו לא הפסיד מו"ר זיע"א חלילה, אם היה מוכר את אותם ה'זכויות' לסוחרים, היה משיא - באותם דמים נכד או שנים, כעת זכה לדורי דורות, עד ביאת גואל צדק בב"א, ועד בכלל, לפירות ופירי פירות. בדמות רבבות מצוות של ולקחתם לכם פרי עץ הדר.

אכן, אתרוג דומה ללב, ורבינו זי"ע היה כולו לב, כפי שכבר כתבנו למעלה, כמה היה מזהיר ומתריע על נקיותו של אותו לב, זכורני שהיה מקריא ברוב רגש את הפס': עקוב הלב מכל, אנוש הוא מי ידענו, ומתריע על הסכנות והרוחות הרעות המאיימות תדיר מבית ומחוץ על טהרת דמותו של בן ישיבה.

הזמן רץ, נוקפים הימים, והלב עדיין ממאן להנחם.

[נוטר הכרמים]

ב. למד בצוותא עם הגרא"ז בתקופת לימודו בישיבת חברון. היה שגור על פיו כמה עובדות ממידותיו הנפלאות, וכן בכמה עניני הלכה, [כמו בדברי הר"ן בענין עשרה בקריאת התורה ובענין קריאת ספר ע"מ להגיהו במוצאי שבת, ועוד כהנה, ואכמ"ל].

[אין העת והעט נוחים עתה להאריך, ועוד חזון].

המעשה בקריאת ספר ע"מ להגיהו הוא, כי הגרא"ז עיין בדברי הרמב"ן ומצא בהם מקומות הטעונים תיקון, והיה בדעתו להגיה במוצ"ש, ולפתע נתנמנם ונדמה היה לו כי צועקים עליו 'חילול שבת', כי זה דומה להכנה משבת לחול, שקורא ובדעתו להגיה, וחדל מכך.

כעת מצאתי בשיחה ישנה של מו"ר זי"ע את הדברים בענין קריאת התורה בעשרה, להוותי החלפתי קצת את השמועה, ואין הדברים מהגרא"ז אלא שמו"ר קישר זאת מענין לענין. ואלו הדברים.

מעשה בבחור שאמר למרן הגרא"ז דבר תורה בשמו של הפרי מגדים. שמע מרן את דבריו ואמר לו: בעל פמ"ג אינו אומר את החידוש הזה. רצה אותו בחור לגשת לארון הספרים ולהראות את החידוש בתוך הספר. מנע רבינו את הבחור ואמר לו: לפני שהינך לוקח את הספר בידך, בא ונברר קודם האם יתכן שהפמ"ג יכתוב חידוש כזה, ומיד התחיל להסביר את דרכו ושיטתו בלימוד של הפמ"ג, והוכיח שלא יתכן שיאמר חידוש באופן זה ובדרך זו. לאחמ"כ אמר לו: עכשיו הינך יכול לחפש את אשר אמרת. עיין הבחור בספר עצמו וחיפש את אשר אמר מקודם, וכמובן שלא מצא את הדבר.

אמר הגרא"ז, האם הינך חושב שהנני בקי בכל דברי הפמ"ג? הבנתי שלא יתכן שיאמר חידוש בנוסח כזה.

בהקשר לזה סיפר מו"ר מעשה שהיה במרן הגר"ח מבריסק. ר' חיים הזדמן פעם ללודז' אשר בפולין, ובתפילת שחרית חפשו שם מנין לקריאת התורה, היה שם ר' זלמן ינקלביץ ז"ל שאמר: רוב מנין של האנשים שטרם שמעו את קריאת התורה כבר יש, ובכן אפשר להתחיל את הקריאה. השיב הגר"ח: החיי"א נשאר בצ"ע בשאלה אם כולם שמעו קה"ת ויש איזה בנ"א שלא שמעו אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם, או שיש צורך בעשרה אנשים שעדיין לא שמעו קה"ת.

ענה הרב ינקלביץ ואמר שישנו ר"ן מפורש אשר פוסק בשמו של הרמב"ן שמספיק רוב מנין של אנשים שטרם שמעו קריאת התורה כמו בכל דבר שבקדושה. הגיב הגר"ח: אין ר"ן כזה, לא יתכן. נגש ר' זלמן לארון והוציא מס' מגילה, והקריא את דברי הר"ן שם (ג,א מהרי"ף ד"ה אמר רב): והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה דכל אותם דקא חשיב התם [במשנה כג,ב] חובת ציבור הם ואין עושין אותן אלא א"כ בעשרה או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו וכו'.

תיקן אותו הגר"ח ואמר: לא כך יש לקרוא את דברי הר"ן, אלא באופן זה: והרמב"ן ז"ל כתב...ואין עושין אותם אא"כ בעשרה, ולאחר מלה יש יש ליתן פסיק, ואז ההמשך הוא: או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו, וא"כ דברי הר"ן שכתב 'או רובם' מוסבים רק על קדיש וברכו גרידא ולא על קה"ת, ואילו קה"ת הינה חובת ציבור שאין עושין אותה אלא בעשרה.

והוסיף הגר"ח, וכי סבור הינך שהנני בקי בכל דברי הר"ן באופן מוחלט, אלא שאם החיי"א נשאר בצריך עיון לא יתכן שיש ר"ן כזה.

בנוגע לזה ציין מו"ר זי"ע לדברי הביאור הלכה בתחילת סי' קמג שמביא ספיקו של החיי"א הנ"ל, ומביא 'והראני גדול אחד מפורש בר"ן רפ"ק דמגילה בסוגיא דמגילה בזמנה קורין ביחיד דברובן שלא קראו סגי, עיי"ש. הרי שאותו גדול והביה"ל הבינו שלא כדברי הגר"ח, ועי' באריכות בענין זה בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ח"א סי' כח - כט - ל. והוסיף מו"ר והעיד כי ישב פעם בבית הגאון ר' ראובן כ"ץ זצ"ל רב ואב"ד פתח תקוה, וישב שם הרב צויק רבה של כפר גנים וסיפר שאותו גדול שהראה את דברי הרמב"ן היה הגאון ר' משה לנדיסקי זצ"ל ראש הישיבה דראדין.

[נוטר הכרמים]

מכתב הערכה מאת רבו המובהק הגאון ר' שלמה היימאן זצ"ל, ומצטרף אליו בשורות אחדות מרן בעל אחיעזר זי"ע. [מקור: מוסף ש"ק של יתד נאמן]

13.jpeg (100.35 KiB) נצפה 10770 פעמים

[גוראריה]

ב. למד בצוותא עם הגרא"ז בתקופת לימודו בישיבת חברון. היה שגור על פיו כמה עובדות ממידותיו הנפלאות, וכן בכמה עניני הלכה, [כמו בדברי הר"ן בענין עשרה בקריאת התורה ובענין קריאת ספר ע"מ להגיהו במוצאי שבת, ועוד כהנה, ואכמ"ל].

[אין העת והעט נוחים עתה להאריך, ועוד חזון].

המעשה בקריאת ספר ע"מ להגיהו הוא, כי הגרא"ז עיין בדברי הרמב"ן ומצא בהם מקומות הטעונים תיקון, והיה בדעתו להגיה במוצ"ש, ולפתע נתנמנם ונדמה היה לו כי צועקים עליו 'חילול שבת', כי זה דומה להכנה משבת לחול, שקורא ובדעתו להגיה, וחדל מכך.

כעת מצאתי בשיחה שישנה של מו"ר זי"ע את הדברים בענין קריאת התורה בעשרה, להוותי החלפתי קצת את השמועה, ואין הדברים מהגרא"ז אלא שמו"ר קישר זאת מענין לענין. ואלו הדברים.

מעשה בבחור שאמר למרן הגרא"ז דבר תורה בשמו של הפרי מגדים. שמע מרן את דבריו ואמר לו: בעל פמ"ג אינו אומר את החידוש הזה. רצה אותו בחור לגשת לארון הספרים ולהראות את החידוש בתוך הספר. מנע רבינו את הבחור ואמר לו: לפני שהינך לוקח את הספר בידך, בא ונברר קודם האם יתכן שהפמ"ג יכתוב חידוש כזה, ומיד התחיל להסביר את דרכו ושיטתו בלימוד של הפמ"ג, והוכיח שלא יתכן שיאמר חידוש באופן זה ובדרך זו. לאחמ"כ אמר לו: עכשיו הינך יכול לחפש את אשר אמרת. עיין הבחור בספר עצמו וחיפש את אשר אמר מקודם, וכמובן שלא מצא את הדבר.

אמר הגרא"ז, האם הינך חושב שהנני בקי בכל דברי הפמ"ג? הבנתי שלא יתכן שיאמר חידוש בנוסח כזה.

בהקשר לזה סיפר מו"ר מעשה שהיה במרן הגר"ח מבריסק. ר' חיים הזדמן פעם ללודז' אשר בפולין, ובתפילת שחרית חפשו שם מנין לקריאת התורה, היה שם ר' זלמן ינקלביץ ז"ל שאמר: רוב מנין של האנשים שטרם שמעו את קריאת התורה כבר יש, ובכן אפשר להתחיל את הקריאה. השיב הגר"ח: החיי"א נשאר בצ"ע בשאלה אם כולם שמעו קה"ת ויש איזה בנ"א שלא שמעו אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם, או שיש צורך בעשרה אנשים שעדיין לא שמעו קה"ת.

ענה הרב ינקלביץ ואמר שישנו ר"ן מפורש אשר פוסק בשמו של הרמב"ן שמספיק רוב מנין של אנשים שטרם שמעו קריאת התורה כמו בכל דבר שבקדושה. הגיב הגר"ח: אין ר"ן כזה, לא יתכן. נגש ר' זלמן לארון והוציא מס' מגילה, והקריא את דברי הר"ן שם (ג,א מהרי"ף ד"ה אמר רב): והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה דכל אותם דקא חשיב התם [במשנה כג,ב] חובת ציבור הם ואין עושין אותן אלא א"כ בעשרה או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו וכו'.

תיקן אותו הגר"ח ואמר: לא כך יש לקרוא את דברי הר"ן, אלא באופן זה: והרמב"ן ז"ל כתב...ואין עושין אותם אא"כ בעשרה, ולאחר מלה יש יש ליתן פסיק, ואז ההמשך הוא: או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו, וא"כ דברי הר"ן שכתב 'או רובם' מוסבים רק על קדיש וברכו גרידא ולא על קה"ת, ואילו קה"ת הינה חובת ציבור שאין עושין אותה אלא בעשרה.

והוסיף הגר"ח, וכי סבור הינך שהנני בקי בכל דברי הר"ן באופן מוחלט, אלא שאם החיי"א נשאר בצריך עיון לא יתכן שיש ר"ן כזה.

בנוגע לזה ציין מו"ר זי"ע לדברי הביאור הלכה בתחילת סי' קמג שמביא ספיקו של החיי"א הנ"ל, ומביא 'והראני גדול אחד מפורש בר"ן רפ"ק דמגילה בסוגיא דמגילה בזמנה קורין ביחיד דברובן שלא קראו סגי, עיי"ש. הרי שאותו גדול והביה"ל הבינו שלא כדברי הגר"ח, ועי' באריכות בענין זה בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ח"א סי' כח - כט - ל. והוסיף מו"ר והעיד כי ישב פעם בבית הגאון ר' ראובן כ"ץ זצ"ל רב ואב"ד פתח תקוה, וישב שם הרב צויק רבה של כפר גנים וסיפר שאותו גדול שהראה את דברי הרמב"ן היה הגאון ר' משה לנדיסקי זצ"ל ראש הישיבה דראדין.

צא ולמד מי היו עסקנים של פעם: "חבר הכנסת" רבי שלמה זלמן ינקלביץ זצ"ל אשר הקים עולה של תורה בפולין ובארץ ישראל.

[נוטר הכרמים]

כ"כ אופייני לו מה שסיפר על עצמו שבבחרותו בווילנא הלכו כל הבחורים ללכת לראות את הח"ח שנזדמן לשם, והוא לא קם מהלימוד...[כמדומני ששמעתי מנכדו, שלימים נתחרט קצת על כך, וניחם על כך שלא זכה לראותו, עד שסיפר לו הגרי"ח קרסניצקי זצ"ל מעשה רב מר' ירוחם ממיר בדומה לזה, ונחה דעתו]

כעת מצאתי -כנראה - את המעשה רב מר' ירוחם זי"ע בענין זה, הרי ציטוט משיחת מרן המשגיח בעל אור יחזקאל זי"ע בגלות שנחאי בי"ח סיון תש"ב, יום הזכרון הששי להסתלקות ר' ירוחם, וז"ל: אמסור לכם פרט שאני זוכר, בבואו ז"ל עם הישיבה מפולטובה לוילנא במלחמת העולם הראשונה, באתי לקבל פניו בוילנא, ובש"ק בעת התפילה חסרו הרבה תלמידים שהלכו לבית המדרש שהח"ח זצוק"ל זיע"א היה שם, שבא באותו שבת גם כן מהגלות, ואמרו כי תיכף אחר השבת יסע מוילנא, והלכו לקבל ברכה ממנו והיה מורגש החסרון בישיבה, תיכף אחרי התפילה אמר ענין והתבטא בזה"ל: דאס איז ביי אונז אין ישיבה נישטא, מיר ווייסן ניט פון אזעלכע זאכן [בישיבתינו אין את זה, ואנו לא יודעים מכזה דבר]. (ממזרח שמש ח"ג עמ' מז).

[נוטר הכרמים]

להלן הדרכות בעניני חינוך ממרן זי"ע שמסר ממה שראה אצל רבותיו, מתוך חוברת שיצאה לאור ע"י 'אסיפת שמועות'. לקחים מאלפים בהנהגת המידות.

דרכי ההנהגה של מו"ר הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל

היה לי בצעירותי רב מובהק שלמדתי אצלו שלוש וחצי שנים בווילנא, ה"ה הגאון בעל חידושי רבי שלמה היימן זצ"ל, הנהגתו היתה בזמן כשהיה תלמיד מעיר איזה הערה או שאלה ענינית או שהסביר סברא נכונה, היה הרבי זצ"ל מסביר את השאלה בלשונו ובסגנונו הבהיר, והיה אומר לתלמיד כך התכוונת לשאול ולומר, בו בזמן שהתלמיד לא כיוון לשאול בכזו עומק והבנה, ובדרך זו רומם והגביהה את התלמיד, ועל ידי זה העלה את התלמידים שיתעלו בלימוד התורה.

סיפור נוסף שמעתי מבן של תלמיד של מו"ר זצ"ל, שבזמן שכיהן מו"ר בישיבת ברנוביץ למד אצלו אביו שהיה ממוצא חסידי [והוא היה יחידי שדיבר במבטא חסידי] ובזמן ששאל שאלה בלימוד חייכו התלמידים למשמע דיבורו במבטא חסידי, מו"ר זצ"ל שהבחין בכך הגיב מיד האם הנכם שומעים כמה חזק הוא שואל? ובזה הרים קרנו של אותו תלמיד עד שנתעלה וכיהן בשנים מאוחרות יותר כמרביץ תורה בארה"ב.

ויש כאן להדגיש על היחס המיוחד וההתבטלות ששרר בין הגר"א וסרמן זצ"ל למו"ר הגר"ש היימן זצ"ל בעת שכיהן בברנוביץ בישיבתו של הגאון רבי אלחנן זצ"ל, והוא לימוד גדול לכל צוות רבנים בישיבות כמה צריך להיות ביחס של כבוד והערכה אחד כלפי חברו וח"ו שלא יהיה ענין של התנצחות של אחד כלפי השני.

כבוד התלמידים - הנהגת מו"ר בעל האבן האזל זצ"ל

התנא באבות פ"ד משנה י"ב אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.

אצל מו"ר מרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל האבן האזל ראינו והרגשנו איך שקירב את התלמידים באופן מיוחד שקשה לתאר, באיזו אהבה התייחס לכל תלמיד ואיך רומם את נפשו של התלמיד על מה שהעיר ושאל.

וכשאחד מבני החבורה היה שואל איזה שאלה ראויה [וכן זכורני שאחד הסביר ביאור נפלא בתוס' גיטין דף י"ז שהיה קשה להבין דברי תוספות שם] היה מו"ר הגרא"ז חוזר ומשבח כמה פעמים בתוך השיעור בהתפעלות "אוי איזה טוב ונכון הסברת" וגם כשנפרדו ללכת מהשיעור ליד הדלת חזר לשבח את התלמיד. כמה זה נתן לנפש התלמיד שעל ידי זה עלה ונתעלה.

וכן זכורני כשהיינו מגיעים בשבת קודש לשמוע את שיעורו בביתו, לפני שמסר לנו את השיעור היה נכנס לחדר של אוצר הספרים שהיה בביתו מעיזבונו של הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל [בנו של מרן הנצי"ב זצ"ל]. ולא ידענו מה הטעם שנכנס לשם לפני השיעור באופן קבוע לרגעים מספר, עד שנתברר הדבר על ידי אחד מהמקורבים שהיה נכנס לשם להתפלל תפילה שלא יכשל ח"ו באיזה ביטוי לתלמיד.

[נוטר הכרמים]

לתקופת השנה, לעי"נ הטהורה.

[שיף]

כ"כ אותו יום ההילולא של חמיו הגרא"י גרשנוביץ הרב מז'בינקא חתן הרב באיער viewtopic.php?f=19&t=16333#p153593

[שיף]

בד"ה הערב בב"ב הלוית גיסו רבי משה אליעזר גרשנוביץ זצ"ל מפלטבוש בן הרב מדז'אבינקא

[שיף]

ג. נולד לאביו מזיווגו השני בזקנותו, והיה לו אח נוסף [שג"כ נפטר בשיבה טובה לפני כמה וכמה שנים, והיה רק אחיו מאביו??, אבי משפ' לובשיץ בבני ברק, ועוד אחות מאב ואם, אשת הג"ר שמואל הכהן רוזובסקי שליט"א, ראש ישיבת הכהנים בעיר העתיקה ת"ו]. תמיד הזכיר את מסירות אביו ואמו ללימודו.

אמו מרת חיה ע"ה ב"ר משה לאוויט, היתה נשואה בזיוו"ר לר' נתן לובושיץ וממנו נולדו הבן אריה לייב לובושיץ נפטר בעיו"כ תשנ"ה והבת ליבא [אהובה]
ובזיוו"ש לר' משה דוד ליפקוביץ זצ"ל וממנו בנו רה"י זצ"ל והרבנית רוזובסקי שתחי'
האם לרבי משה דוד גם היו ילדים מנשואיו הראשונים??

[יונת אלם]

בשבוע הבא יום הזיכרון הששי כ"ו סיון של מרן זצ"ל

עובדא ששמעתיה מעד ראיה: לפני שנים רבות הוזמן רבי מיכל יהודה לשאת מדברותיו בליל שבת בראשית בביהמ"ד התאחדות חניכי ישיבת חברון ברחוב סמטת האר"י בבני ברק (למי שמכיר ביהמ"ד המפורסם שרבים מגדולי הת"ח התפללו בו בעבר) ודיבר על אדם הראשון וחטאו ובין דבריו אמר שאדם הראשון היה בלי תורה ולכן יכל לחטוא בעץ הדעת כי התורה לא שמרה עליו.
עם סיום דבריו ניגש אליו במרוצה גאב"ד שארית ישראל הגאון המופלא רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל וקרא לעברו כשפניו אדומות מלהט: ככה לדבר על אדם הראשון?
רבי מיכל יהודה החוויר ומלמל: כך קבלתי מהרביים שלי...
לגופה של הערה הגרמי"ל שתק והיה מהנעלבין ואינ עולבין וכו'.
זר לא יבין זאת

[ממרומי היער]

היום הלכה לבית עולמה אמה של מלכות - הרבנית הצדקנית חוה אסתר לפקוביץ ע"ה אשת מרן רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצוק"ל
בת הרב אברהם יצחק גרשונוביץ זצ"ל - זכתה לאריכות ימים והלב"ע בגיל 98

[קו ירוק]

בשבוע הבא יום הזיכרון הששי כ"ו סיון של מרן זצ"ל

עובדא ששמעתיה מעד ראיה: לפני שנים רבות הוזמן רבי מיכל יהודה לשאת מדברותיו בליל שבת בראשית בביהמ"ד התאחדות חניכי ישיבת חברון ברחוב סמטת האר"י בבני ברק (למי שמכיר ביהמ"ד המפורסם שרבים מגדולי הת"ח התפללו בו בעבר) ודיבר על אדם הראשון וחטאו ובין דבריו אמר שאדם הראשון היה בלי תורה ולכן יכל לחטוא בעץ הדעת כי התורה לא שמרה עליו.
עם סיום דבריו ניגש אליו במרוצה גאב"ד שארית ישראל הגאון המופלא רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל וקרא לעברו כשפניו אדומות מלהט: ככה לדבר על אדם הראשון?
רבי מיכל יהודה החוויר ומלמל: כך קבלתי מהרביים שלי...
לגופה של הערה הגרמי"ל שתק והיה מהנעלבין ואינ עולבין וכו'.
זר לא יבין זאת

סיפור מעניין.
הגרח"ש היה מבוגר ממנו מעט. הם היו שני ענקיים, והגרח"ש היה ידוע ביראת השמים הבוערת, הנדירה שלו.
ומסתמא לא העיר לו בצעקות, אלא כשבא לשבת לידו בספסל המזרח, למי שמכיר את בית המדרש. והיושבים הסמוכים שמעו..

[אוצר החכמה]

בשבוע הבא יום הזיכרון הששי כ"ו סיון של מרן זצ"ל

עובדא ששמעתיה מעד ראיה: לפני שנים רבות הוזמן רבי מיכל יהודה לשאת מדברותיו בליל שבת בראשית בביהמ"ד התאחדות חניכי ישיבת חברון ברחוב סמטת האר"י בבני ברק (למי שמכיר ביהמ"ד המפורסם שרבים מגדולי הת"ח התפללו בו בעבר) ודיבר על אדם הראשון וחטאו ובין דבריו אמר שאדם הראשון היה בלי תורה ולכן יכל לחטוא בעץ הדעת כי התורה לא שמרה עליו.
עם סיום דבריו ניגש אליו במרוצה גאב"ד שארית ישראל הגאון המופלא רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל וקרא לעברו כשפניו אדומות מלהט: ככה לדבר על אדם הראשון?
רבי מיכל יהודה החוויר ומלמל: כך קבלתי מהרביים שלי...
לגופה של הערה הגרמי"ל שתק והיה מהנעלבין ואינ עולבין וכו'.
זר לא יבין זאת

לא הבנתי בעניותי מה רצה הגרח"ש. לא הגרמ"י אמר שאדם הראשון חטא בעץ הדעת זה כתוב בתורה. מה שאמר הוא רק שאם היה הדבר אחר מתן תורה אדה"ר לא היה חוטא. אפשר לשאול מנין לו אבל למה יש כאן חוסר כבוד לאדם הראשון?

[גיזונטע קאפ]

כ"כ אופייני לו מה שסיפר על עצמו שבבחרותו בווילנא הלכו כל הבחורים ללכת לראות את הח"ח שנזדמן לשם, והוא לא קם מהלימוד...[כמדומני ששמעתי מנכדו, שלימים נתחרט קצת על כך, וניחם על כך שלא זכה לראותו, עד שסיפר לו הגרי"ח קרסניצקי זצ"ל מעשה רב מר' ירוחם ממיר בדומה לזה, ונחה דעתו]

כעת מצאתי -כנראה - את המעשה רב מר' ירוחם זי"ע בענין זה, הרי ציטוט משיחת מרן המשגיח בעל אור יחזקאל זי"ע בגלות שנחאי בי"ח סיון תש"ב, יום הזכרון הששי להסתלקות ר' ירוחם, וז"ל: אמסור לכם פרט שאני זוכר, בבואו ז"ל עם הישיבה מפולטובה לוילנא במלחמת העולם הראשונה, באתי לקבל פניו בוילנא, ובש"ק בעת התפילה חסרו הרבה תלמידים שהלכו לבית המדרש שהח"ח זצוק"ל זיע"א היה שם, שבא באותו שבת גם כן מהגלות, ואמרו כי תיכף אחר השבת יסע מוילנא, והלכו לקבל ברכה ממנו והיה מורגש החסרון בישיבה, תיכף אחרי התפילה אמר ענין והתבטא בזה"ל: דאס איז ביי אונז אין ישיבה נישטא, מיר ווייסן ניט פון אזעלכע זאכן [בישיבתינו אין את זה, ואנו לא יודעים מכזה דבר]. (ממזרח שמש ח"ג עמ' מז).

בסוף ספר דעת תורה, נדפס הספידו של ר' ירוחם על הח"ח, וז"ל בין הנמצאים כאן ישנם שונים וכו', יש אשר לא זכו לשמוע כלל רק ראוהו, תדעו ותבינו שאשרי לכם ואשרי חלקכם, לא ישיג בן אדם ע"י ספרים והתבוננות הכי גדולים שיהיו, מה שזכיתם בהבטה עליו פעם, אשריכם, רבינו הק' אמר האי דמחדדנא מחבריא דחזיתיה לר"מ מאחוריה, רבינו הקדוש, חריף דורו, ראש גולת ישראל, זכה לגדולתו אך ורק בהבטה על ר"מ מאחוריו, אשריכם. ע"כ.
משכך בע"כ כוונת ר' ירוחם, שבחור בישיבה, אינו יכול לצאת מהישיבה עבור זה.

[נוטר הכרמים]

יומא דהילולא.
תשע שנים תמימות חלפו, והזכרונות הנעימים שבים להכות בעצמה.
כבר העליתי כאן בעבר בכמה הזדמנויות, וכעת אני חוזר במנהרת הזמן לימי חג השבועות המזהירים שהיינו במחיצתו.
ניתן לומר שכל האופי והצביון המיוחד של החג בפוניבז' הקטנה היתה בשל רוחו והשראתו. הכל כמעט היה סביבו. אמנם הגראי"ל זצ"ל היה מגיע באמצע הלילה לכשעה ויותר, אבל לא היה משתתף בכל הסדרים והתפילות.
הגרמי"ל היה מגיע כבר ל'סדר מתן תורה' לפני כניסת החג, ויושב במקומו בריכוז מדהים. לא היה מסיר את עיניו מהסטנדר. (במהלך השנה לא היה משתתף בסדרים, רק בתפילות ובשיעורים). אחר ערבית היה את הריקוד המיוחד סביבו, וכל תפילות היום במחיצתו היו מרוממות מאוד. השיא היה בעת מסיבת נעילת החג עת היה נושא מדברותיו במעמד כל בני הישיבה, בהתרגשות עצומה ובדמעות שליש.
זכורני ששנה אחת המעמד היה כ"כ נדיר ועוצמתי שטרחתי לכתוב ממנו רשמים במוצאי החג. באותה השנה דיבר על מעלת האבות הקדושים, וביאר את מאמר חז"ל בתד"א 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', דהיינו בכח של מסירות נפש, שכן מובא על האבות שהיו רצין לפני כסוסים בין בצעי המים. ולאחר מכן המשיך לתאר את מעלת העם הנבחר וקבלת התורה במשך שעה ארוכה.

[חרסון]

שאלה ליודעי קורות הגרמ"י ז"ל:

לפני כמה וכמה שנים שמעתי מעד שמיעה מפיו של הגרמי"ל, תיאור של אירוע מסויים שהתרחש בוורשה בשנת (כמדומה) תרפ"ט.

בנתיים שחל"ח שניהם, הן הגרמי"ל והן העד הנ"ל מפיו שמעתי. ואני נזקק לבירור אמינות שמועה זו.

האם יש מי שעסק בבירור קורותיו? האם יש סבירות שהוא הזדמן לוורשה בתקופה הנ"ל? לפו"ר לא מצאתי ספר המלקט קורות חייו.

[יוסף חיים אוהב ציון]

הקפצה. יש לכאורה עוד הרב מה לכתוב והתחזק.

[.השוחט]

בדיוק אתמול נתקלתי בקובץ "פספוסים" חלק י"ב של הרב חע"א שנמצא תחת מכבש הדפוס. שכתב כדלהלן.

כשהייתי בחור בשיעור ב' ישי"ק, אמר לי מו"ר רבינו מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל כשדיברנו על הנושא, וכה אמר לי, "תשמע לדברי מפני שאני זקן שראה הרבה אנשים מימי בחרותם וגם לאחמ"כ לאורך כל הדרך עד הזקנה. והיו הרבה בחורים בישיבה בעלי כשרונות גדולים עד מאוד, כולם היו בטוחים שהם עוד יגדלו לגדולי הדור, היה להם רק חיסרון פיצפון אחד... לא היה להם מידות טובות. הכשרונות שלהם האפילו על החיסרון הזה.
ומה יצא מהם? הלשון שהוא אמר לי היה: "בתים מאכער"...
ואז הוא סיים אל תתפעל מההצלחה הרגעית שאתה רואה מישהו "מרעיש ארץ"... "מרגיז ממלכות"... זה מסלול שהסוף שלו ידוע מראש...

ובהערות שם:

אגב, איזה נעימות ועדינות וענוה לומר לי שרק בגלל שהוא "זקן" והוא "ראה הרבה", לכן שאני אשמע לו... איזה "המלכת את חבירך בנחת רוח". ולמי, הוא -גדול הדור- אומר כך, לבחור בן 14.5...

ולא שהוא זלזל בזה, רק כוונתו כמובן שאדם שכשרונותיו ויכולותיו הם להיות אחד מגדולי הדור, ועם הכישורים האלו הוא משתמש להיות בתים מאכער, הרי שמצבו עגום מאוד...

אני לא כתבתי כאן מילה במילה מדבריו כי אני לא זוכר. רק את התוכן. למעט לשונות מסוימים כמו שאשמע לו מפני שהוא כבר זקן וכו' שזה בערך הלשון שאמר לי.

[.השוחט]

גם לי הקטן יש לא מעט זכרונות, הן משנות לימודיי בישי"ק, [יותר ענין של הווי מאשר דברי ערך], והן מהתייעצויות רבות כמחנך. ואינני זוכר אם כבר כתבתי כאן אודות זה.

מסירת מודעא - הדברים נכתבו מזיכרון לאחר עשרות שנים.
ולא רק שאולי יש טעויות ואי דיוקים, אלא קרוב לוודאי שזה כך.
ואני כותב כאן בלבד. למזכרת את מה שאני חושב שכך היה.
אבל מקוה מאד שמלקטי סיפורים לא ימצאו את זה...
ועכ"פ, יבררו היטב אצל היודעים. הייתי שמח מאד שישמשו הדברים רק להזכיר ולגרום לספר לאלו שבאמת זוכרים דברים מדוייקים.

א. קרה פעם שהלכתי במהירות אופיינית במסדרון, ובקרן זוית נתקלתי בו. ממש ראשי מצא את עצמו בתוך זקנו הכסוף. נבוכותי עד מאד כמובן.
הוא זצ"ל אמר לי מיד בנעימות וברוך: אתה לא צריך להיבהל, לא קרה שום דבר, כך דרכו של עולם, זה בא מכאן וזה בא מכאן ולפני שמספיקים לראות כבר נתקלים זה בזה. הכל בסדר !

ב. זה מזכיר לי עוד סיפור. היתה תקופה שהיה תא אחד של שירותים שהיה מיועד עבור הצוות.
בחור אחד השתמש בזה בלי רשות. חוצפה.
הגרמי"ל הגיע ומצא את הדלת נעולה. הוא המתין משום מה לרגע.
ההוא שהיה בפנים מיהר לצאת בחשש גדול.
והנה שמתי לב שהגרמי"ל מסתובב לצד השני באופן שלא רק שלא היתה אפשרות לראות מי זה, אלא שההוא יראה גם כן שלא יתכן שראה אותו...
כנראה סבר שאין זה מעשה המצדיק הטפת מוסר, או שדי בכך שנתפס, או שיקול אחר, ואם אין מקום לחנך, הרי לתפוס את השני בקלקלתו שלא לצורך חינוך, זה כבר מעשה אשר לא ייעשה בבית מדרשו האצילי של הגרמי"ל.

ג. את חטאיי אזכיר. ויה"ר שיהא לי לכפרה.
בשבת זכור היה "מנהג" להשתובב.
הוחלט שבחזרת הש"ץ דמוסף, בעיקר בקדושה, יתפללו בניגון ימים נוראים. ונבחרתי לשמש כש"ץ.
למעשה הציבור החל לזמר את המנגינה, ואני ראיתי שהגרמי"ל כועס על זה מאד, וחששתי לעורי.
[יתכן שיש מקומות שיאפשרו זאת לכתחילה, אבל הוא עכ"פ לא ראה זאת כך].
בכל קטע הציבור זימר את מנגינת הימים הנוראים, ואני כש"ץ התאמצתי לנגן בניגון של ש"ק הרגיל. [זה די מבלבל...].
[אני מאד מקוה שזה היה לא רק בגלל שפחדתי ממנו יותר מאשר מחבריי המאוכזבים, אלא גם בגלל שחששתי לכבוד רבו ות"ח. אבל לצערי אני לא בטוח בפרט זה].
עכ"פ באתי על שכרי לאחר התפילה כשהוא אמר שאם לא הש"ץ שבהפגנתיות לא שיתף פעולה, היה לו הרבה יותר קשה.

למעשה הוא כל כך כעס, על הזלזול במשמעת ובתפילה, שמיד בסוף התפילה עזב את מקומו והחל ללכת ללא אמירת גוט שבת כנהוג.
תוך כדי הליכה החלו באמירת אנעים זמירות, דומני שזה לא היה נהוג תמיד, זה היה חלק מהמשובה.
הוא עצר בספסל המערבי ונשאר למרות כעסו. כבוד ארון הקדש הפתוח, או פרישה משבח המקום בציבור. איני יודע בדיוק.
כשסיימו, יצא מיד ותוך כדי זה אמר לבחורים שסבבוהו, אתם יודעים למה הזקן שלי כל כך לבן למרות שאינני כה ישיש? זה בגלל הבת שלי [שנפטרה בילדותה באופן טרגי] ובגללכם!

למעשה, מעבר לזה הוא לא חקר ולא העניש, ולא ראו עליו דבר בימים שלאחר מכן, אבל דומני שכל מי שהיה שם לא ישכח זאת לעולם.

ד. היתה תקופה שהיינו נכנסים לחדרו להיבחן כל שבוע [אולי שבועיים].
קרה שלא ידעתי לענות תשובה מדוייקת על שאלתו.
אבל היות שהוא היה מחבב מאד אמירת דבר דבור על אופניו, מצאתי לי עצה.
הייתי מתחיל כביכול לענות משרש הענין, והרחבתי היטב במה שכן ידעתי, ובינתיים היה תם זמני והוא היה ממשיך הלאה.
זכיתי בכמה הזדמנויות לשבחים, בפניי ושלא בפניי.
והייתי בטוח לגמרי שהצלחתי "לעבוד" עליו בתמימותו.
כשגדלתי הבנתי שקרוב לוודאי הוא הבין מצויין, אבל מצא שלהשאיר את זה כך, יביא יותר תועלת...

ה. הוא דיבר פעם על כך שההיקף הגדול של התורה זה לא רק ריבוי הדברים וריבוי המצוות.
אלא כל דבר בתורה, וכל מצוה עצמה היא בעלת היקף אינסופי.
אחרי השיחה [שהיתה מתקיימת מדי יום רביעי אחרי שחרית], אמרתי לו שזה מאד מדוייק בפסוק "רחבה מצותך מאד", מצוותיך לא נאמר אלא מצוותך.
סתם הברקה. שכחתי ממנה בו ברגע.
לאחר די הרבה זמן הוא פגש את אבי מורי זצ"ל ושיבח אותי, וחזר בפניו על מה שאמר ועל מה ש"הוספתי"...
[אני זוכר את זה כמובן רק בגלל ה"חלות" כששמעתי זאת מאאמו"ר...].

רשמתי בשעתו את כל השיחות, וחלקם עדיין ברשותי. אבל אני מתאר לעצמי שכולם כבר נדפסו. אולי אני צריך לבדוק את זה.

ו. העתקה מאשכול אחר.

בדידי הוה עובדא, שנזדמן לנו בלימוד הישיבה איזה ענין שלם שקשה ללומדו עם צעירים.
[בזכרוני שהיה זה בשנת תשנ"א ולמדו כתובות כל היום, בבוקר התחילו דף יח, ואחה"צ התחילו באמצע פרק נערה, והגיעו לסוגיות של צניעות באמצע פרק אע"פ].
כדאי להדגיש בדרך אגב נקודה חשובה, שהנידון לא רק שעצם דברי התורה יזיקו, אלא שבזמן שזה הנושא, ובפרט כשזה נמשך כמה ימים, זה פתח לתלמידים מסויימים לפתוח את הנושא ביניהם, וזה עיקר הנזק, וד"ל.
וממילא כבר נצטרך לומר שלא רק שמובטח לנו שדברי תורה עצמם לא יזיקו, אלא שגם לא יגרמו בעקיפין שום נזק רוחני.
[סיפרתי במק"א שבעל הבית ישראל זי"ע יעץ לאבי מורי זצ"ל להתענות ערב פתיחת הזמן שעמדו ללמוד בישיבתו מסכת קידושין].

עכ"פ הלכתי לשאול את מורי ורבי הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל.
הגרמי"ל סיפר לי [ואני מדגיש שאין לסמוך על סיפורים, ובפרט שקרוב לודאי שסיפור כזה יכירו גם בניו הגאונים שיחיו, ביתר דיוק], שלימד ב"ק פרק המניח ואחר שכבר גמר להכין את השיעור, לעת ליל מאוחרת, שם לב שסוגיית המזיק את אשתו וכו' יש מקום לדון מהצד הזה, וקם ועלה ללשכת הגזית, לבית מרן החזון איש ושאלו, ואמר לו מרן החזו"א שמתורה לא יוצא נזקים וילמד כרגיל.
הגרמי"ל אמר שהוא מוסיף בשולי הסיפור, שהדורות השתנו והיום ילדים פחות תמימים ויותר נועזים, ולכן יתכן שהוראה כזו אולי לא נכונה בכל דור. והמליץ שאם אפשר להגיע עד האיזור הבעייתי לקראת חנוכה, ואחרי חנוכה יעשו התחדשות בפרק חדש שלאחריו, פרק מציאת האשה, באופן שהדילוג עצמו לא ימשוך תשומת לב, נראה לו שכדאי. וכך באמת עשינו.

ז. היה פעם בישיבה אמור להיערך מבחן גדול מאד. כל בני הישיבה לקחו את זה ברצינות.
ערב קודם בשעה די מאוחרת הוא זצ"ל נכנס לאולם, וראה בחור חשוב אחד משיעור ג' שיושב ליד שולחן ופתוחים לפניו כמה וכמה ספרי אחרונים.
הלה היה בן אחות אשתו, וצמח לת"ח מפורסם. [עולם התורה חייב לו את סדרת שיעורי ר' שמואל שהוא היה הכותב הראשון ומייסד מסגרת ואופן כתיבתם].
בכל אופן הגרמי"ל ניגש למקומו, ובנחת סגר לו את הקצוה"ח והנתיה"מ וכו' וכו'. ואמר לו: פחות אחרונים, יותר גפ"ת !
[יש לדון אם משום פורש מן הציבור, או מזלזל במבחן, או מטעם יותר כללי. ואכמ"ל].

ח. שוב מעשה לאחר עשרות שנים שנכנסתי אצלו עם עוד כמה רמי"ם, והנושא היה על המספר הגדול שמכניסים בישיבות הקטנות לכל שיעור.
אני לא רוצה להאריך בפרטי הרקע, אבל עכ"פ זה היה הנושא, והיות שגם בישי"ק שלו כך נהגו, רצינו לשמוע את דעתו.
הוא אמר לנו אספר לכם מעשה:
לפני כמה וכמה שנים, לא קיבלנו תלמיד אחד.
האבא של אותו תלמיד היה ת"ח מופלג והוא בא וישב כאן אצלי ודיבר בתקיפות גדולה, ובתביעה נחרצת לקבל את בנו.
הוא הרגיש כל כך טוב, שהוא הוריד את כובעו והניחו על השולחן...
אחרי שאמר מה שאמר, אמרתי לו, אתה יודע כמה תלמידים כבר קיבלנו לשיעור הזה? הלה אמר כמובן שאיננו יודע.
אמרתי לו יש כבר 30 תלמידים. באותו הרגע הוא חבש את כובעו וקם ללכת, והפטיר "אי הכי לא בעינא".

ואז, המשיך הגרמי"ל ואמר. והאבא הזה באמת צדק לגמרי. גם 30 זה מדי הרבה. ואילו היום יש לי בשיעור 42. [אולי אמר 46].
ואם תשאלו מה נשתנה, וכי נהייתי צעיר יותר? אגלה לכם סוד, גם הרמי"ם שהיו אז צעירים, היום כבר זקנים...
ואם תאמרו שהדור הזה צריך פחות קירוב? הוא צריך לא פחות, ואולי אף יותר.
שמא תאמרו אילוצים כספיים? גם זה לא. שהרי התקציב מקופת פוניבז' והם לא מתערבים כלל בקבלת התלמידים.
אלא הכל בגלל חוסר האפשרות לסרב, לבני תלמידים וכדומה.
ואפשר לומר בנחרצות שזה בוודאי לא טוב, ואשרי מי שיצליח לשמור שבכל שיעור יהיו יחסית מעט תלמידים. זו הדרך הנכונה.

ט. מעשה שעבדו על ספר שלו. ליקוט בענייני חינוך ממכתביו ושיחותיו. דומני שקוראים לזה דרכי החיים. [אולי בסוף שינו את השם].
ידידי מנוער הרב העורך שליט"א, נתן לי להגיה ולבקר.
מאד נהניתי מהספר, ואף הביא לי מיד תועלת מעשית בשאלה שעמדה לפניי על הפרק.
באותם ימים הלכתי ברחוב והנה אני רואה את הגרמי"ל ברחוב אדמו"ר מגור, יוצא מהשיעור [בבית דודי ר"ט זצ"ל].
ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני עובר כעת על הספר החדש, וכבר הביא לי תועלת מעשית.
הוא הודה לי מאד, ואמר לי שהוא עוד לא נתן הסכמה סופית להדפיס. הוא עוד מתלבט.
לאחר כמה ימים מתקשר אליי הרב העורך, ומספר לי שהיה ועד לאברכים בביתו של מורינו הגרמי"ל.
הוא דיבר שם על הצורך והחשיבות לפרגן לזולת. ואמר שיביא דוגמה מעצמו.
שהנה עורכים ספר מכתביו, והוא מתלבט וכו', וניגש אליו אברך שיצא לו לראות את הספר ואמר לו שזה כבר הועיל לו.
והוא הרגיש בנפשו שזה מקרב אותו אל ההחלטה להסכים להדפסת הספר.
נאמן כפוף. צדיק כפוף. ענווה וכניעה יתירה. [מהדף היומי של היום].

י. מעשה בתלמיד אחד שאמרו עליו שעשה איזה מעשה, וא' מאנשי הצוות סילק אותו.
האבא של אותו תלמיד התברר לו שהמעשה לא היה.
הוא ניגש להגרמי"ל ואמר שעל גישות בחינוך אולי לא היה מתווכח, אבל בא לטעון שהמעשה כלל לא היה.
הגרמי"ל אמר שהוא נותן אימון באנשי הצוות, ואין בידו לעשות כלום.
האבא טען לו שבכל זאת האחריות עליו כראש הישיבה, אם נעשה עוול גמור.
הגרמי"ל לא הגיב, למרות שהיה נראה עליו שזה מסעיר אותו.
האבא אח"כ תפס את עצמו, שכך לא ראוי לדבר. חזר אל הגרמי"ל ואמר שלמרות ששום דבר לא השתנה, אבל הוא בא לבקש מחילה ולקבל נזיפה.
היות שאחרי הכל, היה אסור לו לדבר כך, ולא משנה מה המחיר.
הגרמי"ל אמר לו: חס וחלילה, אתה לא צריך לבקש מחילה. אתה נהגת נכון. אבא צריך להגן על הבן שלו !!

[למעשה הגרמי"ל בירר, והחזיר את הבחור בנעימות למרות שהמוציא התנגד].

יא. רבינו היה מוסר שיעור במ"ב מיד אחרי התפילה, בימי ראשון שלישי וששי. בימי רביעי, כאמור, היתה שיחה. בליל שבת היה מלמד חיי אדם הלכות שבת.
את זה קיבלו ממנו כל בני הישיבה, גם אלו שלא למדו בשיעור שלו, כמוני למשל.
ומלבד זאת כאמור, היה עורך מבחנים בחדרו, בשעות אחר הצהרים, קבוצות, לפי איזה תכנית מסויימת.
גם המבחנים היו תורה שלימה. גם ההוספות הרבות, וגם צורת ההנהגה עם התלמידים.

אחד הדברים שכולם קיבלו ממנו, היה נקיות הדיבור. גם מי שלא זוכר ממנו דברי תורה.
דומני שאין דומה לו בזה. כל ביטוי מחושב. לא יצאו מפיו מילים לא טובות, לא מכובדות. זה היה לא בתורת לגמרי.
גם בשיעורים ובשיחות, גם במבחנים וגם בשיחות אישיות.
רק טהרה ונקיות וזוך. מבפנים ומבחוץ.
דומני שאפשר להתרשם את זה גם מהמכתבים שלו שנדפסו.
בשעה שדיברו איתו, היו מוכרחים לדבר בשפה מכובדת. לא מחשש ממנו. רק בגלל ההשפעה העזה שלו.

בשעתו, כנער צעיר, הוא היה נראה לי תמים, ולמען האמת גם לא כל כך כשרוני.
הייתי בטוח שכל הישיגיו הם רק מכח עמלו הנורא. היה ניתן לראותו בחדרו שבישיבה יומם ולילה עמל עד כלות הכוחות.
היה לי קצת תימה כשהכרתי את הכשרונות של בניו.
ואחר כך כשיצא לי להכיר את חיבורו המקח והממכר, חזרתי בי לגמרי.
רק אז הבנתי למפרע כמה ה"תמימות" כביכול, היתה דרך חיים מבחירה.

כבר הזכירו איך שהיה חוזר תוך כדי השיעור על דברי התלמידים בשם אומרם.
יצחק שאל כך, ויעקב תירץ כך וכך. ומשה הביא לזה ראיה. וכן הלאה.
ובכלל, היה חוזר הרבה על דברים פשוטים, כדי לסדרם היטב ובהיר.
זה וכדומה גרמו לטעות בו ובכישוריו. אבל כאמור רק אחרי שנים רבות הבנתי למפרע איזה כח צמצום נורא יש בזה.
להאכיל את קטני הצאן, לחם לפי הטף, ולהניח בצד את היכולות שלו. ולא היה חסר כלל עם מי לדבר ברמה גבוהה אילו רק רצה.
ממש בבחינת וירד משה מן ההר אל העם.
בחינת הרב שדומה למלאך ה' צבקות, שמניח את התעלותו בצד לטובת התלמידים, כמלאך הנקרא "עומד", כפי' ההפלאה בהקדמתו "פתחא זעירא" (להפלאה או למקנה).

ומתוך מחשבה על טובת התלמידים העניק להם מלוא חפניים אהבה וחמימות ואיכפתיות.
כל תלמיד יוכל להעיד איך פגש בו לאחר שנים של נתק, ומיד תפס את היד וליטפה תוך כדי הבטה מעיניו הטהורות והחמות עד שנזכר.
ומיד פתח, הו מנחם ! מה שלומך וכו'.
דומני שמשקפיו היו מגדילות. עכ"פ המבט שלו ודאי היה מגדיל...
לזכור כל תלמיד מהישיבה, גם מהשיעורים האחרים, לאורך כל השנים, בשמו הפרטי. ממש לא יאומן.
אני הקטן ניסיתי קצת לילך בדרכיו בזה, [בענין להתאמץ לזכור את הבוגרים], ואני חייב להודות שאני נכשל הרבה...

ידוע שבשעה שישב שבעה על בתו, הורה לו מרן החזו"א ללכת למסור את השיעור מכיון דהוי רבים צריכין לו ואין מי שיוכל למלא את מקומו.
[מן הסתם בשעת הדחק עם החלק התורני עוד אפשר היה להסתדר עם ממלא מקום, אבל לא עם כל המכלול.
לעצם ההנהגה, אין למדים מפי מעשה. ויתכן שהיתה שם סיבה מיוחדת להוראה זו].

יב. בא' השיעורים במ"ב למדו הלכות דברים הבאים בתוך הסעודה.
במ"ב יוצא שעל לפתן מברכים ברכה ראשונה, כמו שיש באמת הרבה נוהגים.
הגרמי"ל נעצר כשקרא את זה, ואמר שזה פלא, כי מפורסם הנהגת הח"ח עצמו לא לברך על לפתן.
דומני שהוא אמר שאולי בספר הוא קבע כמו שעולה מן הפוסקים אבל נהג למעשה כמנהג אבותיו.
[בזכרוני שיש ענין כזה לגבי בציעת הפת בלחם משנה דשבת, אם לבצוע בליל שבת את הפת התחתונה, ואכ"מ].

עכ"פ נזדמן שלמחרת הוא נעדר משחרית. זה היה מאד נדיר.
הגראי"ל מסר את השיעור. זה היה באמצע הסעיף. הוא חזר שוב.
הגיע לאותו מ"ב, וגם הוא עצר בפליאה ואמר שהח"ח עצמו לא נהג כך...
דומני שהוא אמר שאולי בתקופה שכתב את המ"ב זה היה שלא מחמת הסעודה ואח"כ המציאות נשתנתה.
[אצ"ל שאין לסמוך כלל על סברות הלכתיות שבאות באמצע סיפורי זכרונות של זקנים בעלי זיכרון חלש...].

יג. עוד הנהגה הלכתית משולבת בענין השקפתי. כמובן לא לסמוך עלי לא להלכה ולא למעשה. רק "סיפור" בעלמא.
היה מורה לבחורים מחוץ לעיר שצריכים לחזור הביתה לשבת, שייצאו מיד בבוקר אחרי שחרית ואוכל, למרות שיפסידו שיעור.
למרות שהשיעור היה אצלו עיקר גדול מאד.
מכיון שאין לנסוע לאחר חצות.

והיה מוסיף עצה טובה, שכדאי לנסוע באוטובוס ולא במונית.
מכיון שיש רבים באוטובוס, ודי בכך שא' מהם יש לו זכויות, כדי להציל את כל האוטובוס מכל מיני פורענויות המתרגשות.
[קצת אסמכתא מעובדא דרבא ובר הדיא בפרק הרואה].

יד. עוד אירוע קטן שאני זוכר, המלמד על היחס המכבד וההוגן לתלמידים.
פעם הוא שמע דברים שזעזעו אותו.
והוא אמר בשיחה שלפעמים יש בחורים שצריכים להתרחק מהם, ולא להתחבר עמם.
כמובן שזה נהיה שיחת היום, מי ולמה, וכמה חברים החליטו שכוונתו לפלוני.
במבט לאחור, זה באמת היה מגוחך לגמרי, אין לי היום השגה מה רצינו מאותו בחור, שצמח לת"ח נפלא ביותר ומוכתר בכל מדה נכונה.
עכ"פ איכשהו נשתרבב גם שמי לדנים בענין.
איזה שוטה אמר לבחור ההוא שהחליטו שעליו נתכוון הגרמי"ל. ההוא שאל מי החליט, והמספר הזכיר כמה שמות.
הבחור כמובן נשבר מאד וסיפר למשגיח, המשגיח שוחח על כך עם רבינו, ואח"כ אמר לי המשגיח שרבינו קורא לי לביתו.

הלכתי בחיל ורעדה. ובתחילה באמת נזף בי. אולי אף רצה לענוש אותי.
הוא שאל מה בפי. אמרתי שהרי הוא אמר כך בשיחה, והוא הרי רוצה שיתייחסו. והוא הרי לא פירט.
אז ממילא היה מובן שהבחורים יחשבו ויגיעו לאיזו מסקנה.
כנראה שטעינו במסקנה, אבל מה הטענה על הבחורים אחרי שסמכו עליהם ומסרו הדבר בידם.
[אני גם אמרתי שדוקא אני בקשר טוב עם אותו בחור,
ורק שמעתי אומרים מה שאומרים בעקבות השיחה, ומצידי בכלל לא הייתי חושדו בכלום].

הוא הרהר בדבר, ואמר לי שאני צודק. הוא זה שעשה טעות שאמר בצורה כזו.
הוא התנצל מאד על הנימה של תחילת השיחה.
ואז אמר לי אם תיכנס חזרה לישיבה אולי המשגיח לא יאמין לך שזה בהסכמתי ותספוג אי נעימויות.
על כן המתן לי מעט ואני אקדים מעט את הליכתי לישיבה ואבוא יחד עמך.
וכך היה. הלכנו יחד, והוא דיבר איתי כל הדרך בלימוד בחביבות מיוחדת כדי לפייסני.
המשגיח כבר ראה שהוא שב עמי, והכל כבר הסתדר.

הנושא הזה - של חשדות צעירים בחבריהם והריסתם - שווה דיון נפרד. לא כאן.
לפעמים יש אנשים שלא נתפסים נכון בעיני הסביבה. וצעירים לא לוקחים זאת בחשבון.
הבחור המסויים הזה משום מה ספג גם בהמשך דרכו כל מיני חשדות על לא עוול בכפו.
ודומני שבהמשך דרכנו כבר זכיתי לכפר גם על המעט שנגררתי בפעם הראשונה.

טו. בזכרוני שכתבתי כבר במקום אחר אודות תגובת רבינו על סיפור של הגרח"ק,
בענין אברך שהחזו"א אמר לו לעשות למעשה כמו שיוצא לו מהסוגיא והראשונים, גם נגד פוסקים חשובים.
אבל איני יודע לחפש. אולי מישהו אחר ימצא ואעתיקנו לכאן.

עד כאן מה שצף לי לכבוד יום השנה תש"פ.

[לייטנר]

ב. זה מזכיר לי עוד סיפור. היתה תקופה שהיה תא אחד של שירותים שהיה מיועד עבור הצוות.
בחור אחד השתמש בזה בלי רשות. חוצפה.
הגרמי"ל הגיע ומצא את הדלת נעולה. הוא המתין משום מה לרגע.
ההוא שהיה בפנים מיהר לצאת בחשש גדול.
והנה שמתי לב שהגרמי"ל מסתובב לצד השני באופן שלא רק שלא היתה אפשרות לראות מי זה, אלא שההוא יראה גם כן שלא יתכן שראה אותו...
כנראה סבר שאין זה מעשה המצדיק הטפת מוסר, או שדי בכך שנתפס, או שיקול אחר, ואם אין מקום לחנך, הרי לתפוס את השני בקלקלתו שלא לצורך חינוך, זה כבר מעשה אשר לא ייעשה בבית מדרשו האצילי של הגרמי"ל.

אם הוא לא ראה מי יצא, מדוע לומר שהיה כאן עניין חינוכי, ולא דרך ארץ בין אדם לחברו ובין ראש ישיבה לר"מ?!

[יוסף חיים אוהב ציון]

הרב השוחט כל מילה פנינה יישר כח.

[.השוחט]

הוספתי למעלה עוד אותיות. מקוה להוסיף עוד.

להרב לייטנר לא הבנתי את תמיהתך. שמא תבארנה.

[לייטנר]

הסיפור לא ברור.
האם הרב ליפקוביץ ידע שמדובר בבחור בפנים, ולכן הסתובב שלא יראה אותו?
אולי חשב שמדובר באחד הר"מים, ומשום צניעות וכיסופא של הנ"ל, הסתובב?

[.השוחט]

הוא שיער שזה בחור. עכ"פ נהג מה שנהג בגלל הצד הזה.
אם זה היה ר"מ, אין בזה שום בעיה.

[אשרי יושבי ביתך]

הרב השוחט כל מילה פנינה יישר כח.

ג"א מצטרף.
מחזק ומחכים!

[שומע ומשמיע]

הרב השוחט, רק רואים את שמך יודעים שכדאי להיכנס, ואף פעם לא מתאכזבים.

[נוטר הכרמים]

הרב השוחט,
יישר כח! הפלא ופלא.
מזכיר לנו נשכחות, דברים דומים ממש.
ה'קונץ' הוא גם לתפוס בשעת מעשה וגם לזכור. חכמה ומלאכה.

בתקופה שלנו כל התעלולים של פרשת זכור עברו ל'הבדלה'.
כנראה מרוב פחד ממנו ואולי מחתנו הגרב"ק זצ"ל.
גם בזמנינו את כל החדרי שיעורים היו 'הופכים' לקראת פורים,
הרמי"ם (חוץ מהגרנ"נ) הגיבו בחוסר שביעות רצון. לרבינו לא יכלו לעשות זאת,
הוא פתח ונעל את החד"ש.

הרי הוא גם היה מדליק את המזגן, ומסדר את הסטנדר שיעמוד ישר.
ופעם אחת כאשר בחן את בני השיעור השני, הדליק בטעות את המזגן על חום,
הציבור קלט ונהנה, ואף אחד לא גילה את אזנו.

כולם מזיעים כדבעי, ויותר מכולם רבינו שלא הסיר את הפראק,
באופן יוצא דופן התלונן על החום והניח את הפראק על הכתפיים,
גמרו את המבחן מהר יחסית.

אוי, ה'לצים' של הישי"ק.
אני נזכר שפעם היו כמה בעלי כשרונות שהתלוצצו, בדרך כלל מאלו שישבו רחוק.
רבינו נאנח והגיב חריפות ובשברון לב, אוי, אם ה'עולם' בחוץ היה יודע מה שהולך פה, העולם היה מזדעזע.

היה לנו בשיעור בחור שהגיע מירושלים, טיפוס מאוד אדיש וקריר. רבינו חזר על איזה סברא מסובכת עם חשבון בגמ'.
כדרכו ביקש מאיזה בחור לחזור ע"ז, "יצחק, מה אמרנו עכשיו". הבחור חזר, אח"כ ביקש מאותו ירושלמי לחזור.
הוא חזר ביבשושיות על המילים בלי טעם והבנה.
רבינו התאזר בסבלנות וביקש מעוד בחור ממצוייני השיעור שיחזור. הלה חזר עם כל הגישמאק.
ואזי פנה רבינו לירושלמי שיחזור. הלה חזר באותה מנגינה כמו מקודם.
רבינו ממש נשבר ובדמעות אמר, אוי, מרדכי, אתה קרח, ממש חתיכת קור.
אוי, כמה שהיה איכפת לו מצב של כל בחור.

[כעת ראיתי שכבר סיפרתי את זה בתחילת האשכול, בשפה יותר מהוקצעת,

כמו חי עומד לנגד עיני המאורע הבא. היה תלמיד אחד שהגיע מעיר רחוקה לקבל תורה מפיו, והיה קר מזג, ופעם דרש ממנו לחזור על ההסבר, וחזר, ואז אמר לתלמיד אחר לומר, ושוב חזר וביקש ממנו לשנות, וכך בשלישית, עד שבפעם השלישית לא עצר ברוחו וזעק מנהמת לבו: אה, חתיכת קור. איך אפשר להגיד ההסבר הזה בלי שום חיות. תמיד שת לבו שהדברים יצאו מחוורים ומלובנים

]

שמעתי היום (בהקלטה) מהגאון רבי יעקב דוד אילן שליט"א, שסיפר שהיה את המבחן השבוע ביום ראשון (שנמשך שנים ארוכות),
א' אמר לרבינו שלא הספיק לחזור על החומר. רבינו הזדעזע כולו, 'חומר'? לגמרא הק' קוראים 'חומר'?

[שייף נפיק]

כמדומה שפעם שמעתי שבחור אמר בבחינה ''רשב''ג'' והוא מיהר לתקן והעיר לו ''רבי שמעון בן גמליאל''!
סיפר לי ידידי בזמנו נפתחה ישיבת בית מדרש עליון והגרמי''ל היה הפותח, ובחורים משיעור ג' הלכו להתייעץ עם יבלח''א הגרח''ק על פונובי'ז או בימ''ד עליון, ואמרו לו שהגרמי''ל יעץ להם בימ''ד עליון, אבל בגלל שזה מוסד שלו הוא נוגע קצת בדבר, ר' חיים על המקום גער בהם וסילק אותם מהבית!

[.השוחט]

הוספתי למעלה עוד כמה קטעים.

[בברכה המשולשת]

תודה רבה הרב השוחט!

[איש גבעות]

כמדומה שפעם שמעתי שבחור אמר בבחינה ''רשב''ג'' והוא מיהר לתקן והעיר לו ''רבי שמעון בן גמליאל''!
סיפר לי ידידי בזמנו נפתחה ישיבת בית מדרש עליון והגרמי''ל היה הפותח, ובחורים משיעור ג' הלכו להתייעץ עם יבלח''א הגרח''ק על פונובי'ז או בימ''ד עליון, ואמרו לו שהגרמי''ל יעץ להם בימ''ד עליון, אבל בגלל שזה מוסד שלו הוא נוגע קצת בדבר, ר' חיים על המקום גער בהם וסילק אותם מהבית!

הרב שייף
כיצד היה קורא רבי מיכל יהודה לחידושי הריטב"א והרשב"א??
או שמא תנאים שאני.

[פנחסויפלל]

גם אני אענה את חלקי, בזכות הרב השוחט שממש החזריני לאותם ימים נפלאים שחסינו בצל כנפיו ואהבתו של מו"ר זללה"ה. והגעגועים עולים וצפים.

רבינו היה ידיד של סבי ז"ל וגם אבי למד אצלו, וכל פעם שהיה פוגש אותי גם אחרי הרבה שנים מאז עזבי את הישיבה, מיד היה שואל תוך כדי לפיתת היד המפורסמת שלו, מה שלום הסבא, מה שלום האבא? מעולם הוא לא שכח מי אתה, ואת כל המשפחולוגיה מסביב....

א. השיעור בזמני אחרי התפילה לא היה במ"ב כמו שציין הרב השוחט, אלא בחיי אדם. הוא אמר שמגיע לחיי אדם להחזיר לו, מה שהיה עד הוצאת המ"ב, שהיה הרבה 'חברת חיי אדם'. בלילי שבת קודם מעריב למדו הלכות שבת, ובראשון ושלישי למדו שאר הלכות. הבחורים שהיו סמוכים למקום עמדו היו ממונים להגיש לו את המ"ב במקום שהוא חולק על הח"א, ואז הוא היה מקריא מתוך המ"ב, תוך שהוא מציין 'שומעים מה שמיישה/ יענקב / חצ'קל מראה לנו...'

ב. במנחה היו נוכחים גם רבנו וגם הגראי"ל זכר כולם לברכה, והיו מחכים לחזרת הש"ץ לראשון שביניהם. בדר"כ זה היה רבנו, ואז היה ניכר שהגראי"ל ממהר כדי להספיק קדושה. פעם אחת היה מתח בין השיעורים שלו ושל הגראי"ל. והשצי"ם מהשיעור של הגראי"ל החליטו שמחכים לו בכל מחיר. ומנחה התארכה בזכות זה... למשגיחים זה קצת היה אכפת, אבל לא היה מה לעשות. מאז העדיף הגבאי להגיש מהשיעור של הגרמי"ל....
יום אחד ניגש אחד מהשיעור של הגראי"ל לרבנו לפני השיעור, ואמר לו שבני השיעור שלו לא מחכים להגראי"ל לחזרת הש"ץ.... הגרמי"ל שכלל לא היה מודע לכך שמחכים לראשון מביניהם, נבהל כהוגן, ואמר: ח"ו, מהיום מחכים להגראי"ל...
ההוא יצא מהחדר שיעורים, ובני השיעור החלו להיכנס. היתה אמורה להיות באותו יום תפילת יוכ"ק, ומי שהיה מעותד להיות ש"ץ ניגש אליו ושאלו 'אז, למעיישה למי לחכות'?
ומה אומר ומה נדבר, מה שקרה אח"כ עומד לי מול העינים כאילו קרה אמש: רבינו סגר בטריקה עצומה את הגמרא, וצעק, פשוט זעק [ואז הוא כבר היה קשיש מאד שדיבר רק ברמקול], לכו מפה, לא רוצה ללמד אתכם, לא רוצה להגיד לכם שיעור. מחלוקת!!! ככה הכל מתחיל! שום מחלוקת לא מתחילה מהרבאיים [כלשונו]! הכל מתחיל מהתלמידים! ככה נקרעות ישיבות! והוא פשוט גער וגער משהו כמו רבע שעה, וכולם פשוט ישבו בהלם בלא אפשרות לפצות את הפה.
אח"כ הוא נרגע קצת, לקח אויר בנשימה עמוקה ואנחה, והתחיל לדבר ברוך עצום כמו סבא אוהב [הי, מי ששמע את ה'רוך' הזה לא ישכח לנצח, ומי שלא שמע, לא יבין]: נו, איך עושים שיהיה חשק ללמוד, ויפסיקו לעסוק בשטויות וכו' וכו'. ואח"כ המשיך את השיעור כרגיל.
כשהוא ירד מהשיעור, נזדמן לידו הגבאי, הוא תפס את ידו ואמר לו: נו, יבינו מה שאמרנו... התלמידים שראו ששוב הולך להיות מעניין, הצטופפו סביבו וניסו להקשיב. והנה רבינו מרים את עיניו הקדושות, ורואה את הדחק סביבו, ואומר: אוי, הרי הרגע דיברנו, ועוד פעם מתחילים......

ג. בזמני בישיבה, מעולם לא ראינו אותו נשען על המשענת, לא בשיעור ולא בתפילה, זכורה התפיסה המיוחדת שלו בסטנדר. רק פעם אחת שהוא הגיע עם חום להגיד שיעור. אז כשירד למנחה, בדקה או שנים עד שהתחילו, הוא ישב על קצה הספסל ונשען אחורה כמין שכיבה, ומיד שהתחילו אשרי הזדקף.

ד. אני נזכר שבמסיבה בשבועות שנה אחת, דיבר הרב נבנצאל לפניו. והיה קצת רעש ע"י תזוזה טבעית של כסאות הפלסטיק [הרי בכ"ז מדובר ב-240 בחורים צעירים קופצניים...], כשרבנו נעמד לדבר הוא אמר שהרב נבנצאל אמר דברים נפלאים והיה צריך להקשיב לו טוב ולא להרעיש, וע"כ הוא לא מדבר עכשיו. וכל הציבור נבוכו.


ומעל הכל, ומעבר לכל הסיפורים. כל מה שגדלנו וחונכנו, היה מלראות ולחוות איש אלוקים קשיש מאד מאד, אומר שבעה ימים בשבוע שיעור, בלי שום הפסקה, ובימי החול, זה שעתיים בדיוק בלא לאחר דקה. פשוט עקביות, עקביות, עקביות. כל יום שחרית בישיבה, בלי שום הפסקה. וככה חיים שלמים. כי זה כל האדם. לשמור לעשות 'ולקיים'. בלי נטות ימין ושמאל!

ולעתה די, ואי"ה בל"נ אשוב לכשאזכר ויתאפשר.

[איש בן פרצי]

ייש"כ גדול הרב שוחט!

[.השוחט]

הנה למרות שחשבתי אמש שסיימתי. כעת שבתי וקראתי וצפו לי עוד דברים. והנני להשתדל שלא להתעצל בהספדו של חכם. [זה מדה"י של היום].

טז. לפני פורים דיבר עמנו על היום הקדוש הזה שמתבזבז. וסיפר על עצמו שהוא בורח מהבית בגלל זה ומסתגר באיזה בית מדרש או בבית קרובים, ולומד כמעט כל היום בספר אור שמח, [חוץ מהזמן המוקדש למנוחה ולמצוות היום], ומזה יש לו שמחת פורים אמיתית.

יז. אצלינו בישיבה נהוג כל שליש שנה לעשות מבחן חדשי פומבי על ידי אחד מגדולי התורה. וזכינו שבחנוכה היה מגיע מרן הגראי"ל, עשרות פעמים, ממש עד סמוך לסוף ימיו, ובסוף הקיץ היה מגיע מורנו הגרמי"ל. [בשנה הראשונה בא הג"ר יודל שפירא זצ"ל בסוף החורף. אבל מסיבה מסויימת הפסיקו עם זה, ולא הביאו אחר מפני כבוד התורה].

הגרמי"ל היה תמיד אומר לנו בשעה שהיינו מזמינים שהוא לא בעניינים, ושרה"י ישאל והוא כבר ימשיך וכדומה. למעשה הוא היה מתכונן למבחן, והיה שואל בעצמו את כל השאלות וכולם בתוך העניינים ממש. הוא עצמו אמר לנו כמה פעמים שיש לו תועלת גדולה מהמבחן הזה, הן מצד שבדרך כלל זה "מחייב" עבורו לחזור כמה דפי גמרא כראוי, והן מצד שבשעת המבחן עצמו, תוך שעה או שעתיים, הוא "זוכה" לשמוע מהתלמידים את התמצית של כמה דפי גמרא עם היסודות החשובים, וזה בשבילו "רווח" גדול.

עד שפעם אחת בשנות זקנותו המופלגת, כשבאנו להזמין הוא אמר שתש כוחו. ניסינו לבקש בכל זאת, ואז נכנסה בתו שתחי' שהיתה בבית ושמעה ו"נזפה" בנו שאנו מסכנים אותו אם יתאמץ מעבר לכוחותיו. מאז לא זכינו יותר. אבל זכינו למיטב זכרוני כחמש עשרה שנים.

כשהיה מסתיים המבחן היה רה"י שלנו מבקש ממנו לומר כמה מילים של חיזוק לכלל התלמידים. הוא היה נענה ובכל פעם אמר דברים אחרים. דומני שלרוב היה מזכיר דברים ממרן החזו"א.

שנה אחת הוא סיפר שהחזו"א בחן אצלם בישיבת תפארת ציון, וכשהוא סיים ביקשוהו לומר דברי חיזוק, והוא דיבר שצריך להיזהר במצוות ציצית, ולהקפיד שיהיה הבגד בשיעור הראוי, והפתילים כדת וכדין. ואז הוסיף רבינו שבשנים ההם היה צורך לחזק ממש כפשוטו, אבל היום איכשר דרא, ובכל זאת הוא רוצה להעיר שנכון להקפיד שיהיו שנים לפניו ושנים לאחריו, ולא כמו שיש מקבצים מכל צד את החוטים שלפניו ולאחריו יחדיו. [הכותב מזכיר שבענייני הלכה, אין לסמוך על דבריו כלל. זה רק סיפור].

שנה אחרת הוא סיפר שפעם אחת בא אל החזו"א עם עוד יהודי אחד בקשר לענין נחוץ, ומצאוהו שוכב על הספסל במרפסת, מעוטף בסדין, ולפניו שו"ע פתוח והוא מביט בקטע של ש"ך. במשך זמן רב הוא לא שם לב שעומדים לידו. כשהרגיש בכך, פסק מעיונו, ורבינו הוסיף שהיה ניכר עליו המאמץ "לצאת" מעיונו כדי להתייחס לבאים. ובטרם החל לדבר עמם אמר: אתם יודעים מה זה הש"ך? כשלומדים היטב בספר שלו יש הרגשה שכביכול הבורא יתברך אחז בידו בעת הכתיבה והורה לו כך וכך תכתוב !

שנה אחת הוא סיפר באריכות איך שבא לבית מרן החזו"א בשעה מאוחרת בלילה, ונכנס עד פתח חדרו של החזו"א, וראה את מרן החזו"א שקוע בשרעפיו, והיו פניו מאוימות מאד, וזה הפיל עליו פחד נורא, ולמרות שהבין שזה לא מתאים עכשיו לדבר ורצה ללכת, לא הצליח לעקור את רגליו מרוב אימה. ולפתע חש שמישהו מושכו בעדינות לאחוריו ומסייע לו לצאת משם. כשהביט ראה את מרן הסטייפלר מתרחק ממנו ללא אומר ודברים. [א.ה. נולד לי ספק שאולי העובדה הזו היתה עם מו"ח זצ"ל ולא עם הגרמי"ל. בל"נ אברר במשפחה ואתקן אם יש צורך. מעיר רק זמנית משום אל תשכן].

שנה אחת הוא אמר, שהחזו"א אמר לו שחבל שהישיבות הקטנות לא ממשיכות לפחות עוד שנה. כי בישיבות הקטנות גדלים בצורה יותר נכונה. התפילות יותר טובות, יותר כבוד רבו, פחות מחלוקות, יש יותר זהירות מלה"ר, יותר תמימות בעבודת השם, השיעורים יותר קרובים לגפ"ת ולראשונים, יש יותר חזרות, ועוד כמה דברים. ובישיבה גדולה מאבדים מיד את רוב הדברים הללו. הוא סיפר ששנה אחת החזו"א ניסה ליזום באופן מעשי שימשיכו עוד שנה בתפארת ציון, אבל לא איסתעייא מילתא [כנראה בגלל שהבחורים סירבו].

יח. עוד מדרכי לימודו עם התלמידים. הוזכר כבר שהיה מרבה לחזור בשיעור. יש לציין שבלימודו היומי עם בעלי בתים, כשהיה מסיים פרק, היה מתחילו שוב מתחילה, די בנחת, וכך עד ד' פעמים.

יט. פעם אחת הייתי אצלו ובתוך הדברים סיפר שהוא מלמד כעת בבא מציעא וכשהגיע לאגדתות בפרק הפועלים הוא דילג. באופן טבעי נפלט לי: כל כך חבל להפסיד הזדמנות שכזו ללמוד אגדה אצל ראש הישיבה. הוא הביט בי ואמר: אין לך מושג איזה ירידת הדורות. בזמנך זה היה המחשבה הטבעית אצל רוב הבחורים, אבל היום כמעט לאף אחד אין הערכה לכגון זה. אין "ביקוש".

[ממש בדרך אגב. בדיוק לפני יומיים סיפר לי אחי שהיה מנחה בועידת החינוך, והגיש להגרב"ד פוברסקי שליט"א שאלה, בענין כמה זמן ראוי שיימשך השיעור היומי. ר' בערל עם הנינוחות האופיינית ענה ישירות למנחה, תגיד ר' זאבי, כמה זמן כבר עבר מאז שלמדת אצלי, בקושי כמה שנים. ואז השיעור היה שעתיים ויותר והכל היה בסדר. היום אני כבר לא יכול להחזיק את התלמידים יותר מג' רבעי שעה, וגם את זה הם היו מעדיפים שיהיה בעזרת "מצגת"...].

כ. אני זוכר שבשנת השמיטה הוא הניח מודעה ליד האילנות של האתרוג, וכתב בה [בערך] שיש שתי שיטות מתי שנת השמיטה דאתרוג, וכל אחד יחליט באיזו שנה הוא נוהג ויקח באותה שנה. ועל האילן עצמו היה פתק מוצמד לאתרוג מסויים, שגם האתרוג הזה הפקר כמו כל האילן, אבל אם לא יקחוהו - הוא מיועד למרן הסטייפלר. [כך זכורני, אבל לא באחריות, בני ביתו החשובים בטח ייזכרו איך זה היה לנכון. ועי' בסוגיא דשומרי ספיחין לעומר]. אגב. מישהו כן קטף לעצמו את האתרוג ההוא, אבל זה כבר סיפור אחר...

[עושה חדשות]

יז. אצלינו בישיבה נהוג כל שליש שנה לעשות מבחן חדשי פומבי על ידי אחד מגדולי התורה. וזכינו שבחנוכה היה מגיע מרן הגראי"ל, עשרות פעמים, ממש עד סמוך לסוף ימיו, ובסוף הקיץ היה מגיע מורנו הגרמי"ל. [בשנה הראשונה בא הג"ר יודל שפירא זצ"ל בסוף החורף. אבל מסיבה מסויימת הפסיקו עם זה, ולא הביאו אחר מפני כבוד התורה].

הגרמי"ל היה תמיד אומר לנו בשעה שהיינו מזמינים שהוא לא בעניינים, ושרה"י ישאל והוא כבר ימשיך וכדומה. למעשה הוא היה מתכונן למבחן, והיה שואל בעצמו את כל השאלות וכולם בתוך העניינים ממש. הוא עצמו אמר לנו כמה פעמים שיש לו תועלת גדולה מהמבחן הזה, הן מצד שבדרך כלל זה "מחייב" עבורו לחזור כמה דפי גמרא כראוי, והן מצד שבשעת המבחן עצמו, תוך שעה או שעתיים, הוא "זוכה" לשמוע מהתלמידים את התמצית של כמה דפי גמרא עם היסודות החשובים, וזה בשבילו "רווח" גדול.

עד שפעם אחת בשנות זקנותו המופלגת, כשבאנו להזמין הוא אמר שתש כוחו. ניסינו לבקש בכל זאת, ואז נכנסה בתו שתחי' שהיתה בבית ושמעה ו"נזפה" בנו שאנו מסכנים אותו אם יתאמץ מעבר לכוחותיו. מאז לא זכינו יותר. אבל זכינו למיטב זכרוני כחמש עשרה שנים.

בדידי הוה עובדא.
לפני עשרים וכמה שנים, למדתי בחיידר בב"ב, ובכיתה ז' סיימנו ללמוד פרק כיצד הרגל. הוכרז על מבצע, לשנן היטב את הפרק וללכת להיבחן אצל רב. איזה רב? איזה שרוצים, כל אחד בוחר לעצמו את הבוחן. ארבעה ילדים מהכיתה וביניהם אני, החלטנו להיבחן אצל ר' מיכל יהודה. אז יום אחד בשעה 2 בצהריים, מיד בסיום הלימודים בחיידר, הלכנו לרחוב וילקומירר ודפקנו בדלת הבית. הנכד פתח לנו ושאל בהתענינות אם סוכם משהו שנבוא וכו', השבנו במבוכה ש"הרב'ה אמר לנו שנלך להיבחן". עובר דקה והגרמי"ל בפתח, "לא אמרו לי שתבואו", כך אמר ושתק, "אבל כיון שכבר באתם תיכנסו". נכנסנו לסלון והתיישבנו משני צידי השולחן והוא ישב בראש. השולחן היה ריק, ולא היה שום ספר פתוח לפניו. במשך קרוב לחצי שעה הוא שאל אותנו שאלות על כל הפרק, שאלה אחרי שאלה, עוקב דף אחרי דף, כל שאלה הופנתה לילד אחר לפי סדר מקומות הישיבה בשולחן. התפתח גם דיון קצר (משהו על 'צרורות' אינני זוכר) אבל הוא אמר מיד "זה צריכים ללמוד בישיבה ולא בחיידר". לקראת סיום המבחן נכנסה הרבנית ואמרה משהו באידיש, לא הבנו, אבל לפי טון הדברים והתגובה שלו, היא כנראה העירה שהאוכל מתקרר או שכבר מאוחר או משהו כזה. המבחן הסתיים, הוא חייך אלינו ואמר "אז תגידו לרב'ה שהצלחתם". אמרנו תודה ויצאנו. בשנים שאח"כ למדתי אצלו בפונבז' לצעירים, שמעתי ממנו הרבה שיחות ושיעורים והיו גם לא מעט בחינות, אבל משום מה את המבחן הראשון אני זוכר יותר.

[יוסף חיים אוהב ציון]

בדיוק אתמול נתקלתי בקובץ "פספוסים" חלק י"ב של הרב חע"א שנמצא תחת מכבש הדפוס. שכתב כדלהלן.

כשהייתי בחור בשיעור ב' ישי"ק, אמר לי מו"ר רבינו מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל כשדיברנו על הנושא, וכה אמר לי, "תשמע לדברי מפני שאני זקן שראה הרבה אנשים מימי בחרותם וגם לאחמ"כ לאורך כל הדרך עד הזקנה. והיו הרבה בחורים בישיבה בעלי כשרונות גדולים עד מאוד, כולם היו בטוחים שהם עוד יגדלו לגדולי הדור, היה להם רק חיסרון פיצפון אחד... לא היה להם מידות טובות. הכשרונות שלהם האפילו על החיסרון הזה.
ומה יצא מהם? הלשון שהוא אמר לי היה: "בתים מאכער"...
ואז הוא סיים אל תתפעל מההצלחה הרגעית שאתה רואה מישהו "מרעיש ארץ"... "מרגיז ממלכות"... זה מסלול שהסוף שלו ידוע מראש...

ובהערות שם:

אגב, איזה נעימות ועדינות וענוה לומר לי שרק בגלל שהוא "זקן" והוא "ראה הרבה", לכן שאני אשמע לו... איזה "המלכת את חבירך בנחת רוח". ולמי, הוא -גדול הדור- אומר כך, לבחור בן 14.5...

ולא שהוא זלזל בזה, רק כוונתו כמובן שאדם שכשרונותיו ויכולותיו הם להיות אחד מגדולי הדור, ועם הכישורים האלו הוא משתמש להיות בתים מאכער, הרי שמצבו עגום מאוד...

אני לא כתבתי כאן מילה במילה מדבריו כי אני לא זוכר. רק את התוכן. למעט לשונות מסוימים כמו שאשמע לו מפני שהוא כבר זקן וכו' שזה בערך הלשון שאמר לי.

...

[נוטר הכרמים]

ר' עושה חדשות,
גם אני את המבחן הראשון זוכר טוב יותר. בכתה ז'.
זה גם היה על כל פרק 'כיצד הרגל' במוצאי שבת, אולי עשרים דקות.
נכנסתי עם חבר אחד, בלויית אביו הרמ"ח קרלנשטיין זצ"ל, (מראשי תנועת התשובה ב'אור יהודה'),
היתה אוירה נפלאה.
הוא השתמט מלכתוב פתק, ואמר שהרב'ה יאמין לנו שנבחנו וידענו טוב.