ויש לשאול בזה שהרי הכתוב אומר וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו . ואב לכולן וה' דיבר (עליו) [עליך] רעה הנאמר על אחאב אחר דברי מיכיהו בן ימנה שראה השם וצבא השמים מימינו ומשמאלו. ועוד הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף הרי שהמשחית היה נוגף במצרים לא הקב"ה בכבודו ובעצמו . ועוד היאך אפשר שהקב"ה יהיה ספקלטון להשחית במצרים שהיתה אומה רעה ובזויה והיה ראוי שמלאך אכזרי ישולח בם לא שימותו דרך כבוד ע"י הקב"ה .
ולתקן אלה הדברים צריך להקדים מה שפירשו לנו חכמים באלה הסתרים. כבר אמרו חז"ל במסכת ברכות כי כל העולם כולו הוא מלא מזיקין מקיפין בני אדם, והש"י אינו נותן להם רשות להשחית, וזהו יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך אליך לא יגש . וכן אמרו בילמדנו פרשת ואלה המשפטים , כי הקב"ה מוסר למי שהוא רוצה לשומרו מלאכים ועושין לו (דבך) [דרך] וא' מהם מכריז לפניו תנו כבוד לצלמו של הקב"ה. וא"ר יהודה בר' שלם בר' לוי, אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעת קבין מזיקין, והיאך עשויין, א"ר לוי פורמא בפניהם, כגון חמורים של טחונין וכשעונות גורמין הפורמא נגלה והאדם נשטה, וכשהמלאך (ה)כורז, (שלום) האדם [בשלום], שותק, מיד ניזוק. שנאמר ותקרב משחת נפשו וחיתו לממיתים, למתים לא נאמר אלא לממיתים לאותן מלאכי חבלה שהוא נמסר להם, ומנין שמלאך כורז לפניו, שנאמר , אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, אם יש מן אותם אלף מזיקין מלאך כורז עליו לפניו להגיד לאדם יושרו, אותה שעה ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר . ואמרו בגמ' פרק הכונס כיון שניתנה רשות למשחית לחבל שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.
וכיון שנתחשב זה מדברי רז"ל, נאמר בהיתר אלו הספיקות, כי הקב"ה נתן רשות לאלו המשחיתים לחבל, לא ע"י מלאך לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, כי לא היו חשובים שישחיתום מלאכי עליון, אלא אלו המזיקין. וזהו ועברתי בארץ מצרים, זאת היא גזירתי שגזרתי עליהם כך, לתת רשות לאלו המזיקין שהם מקיימין דינו באויביו, אלו הן בית דינו של הקב"ה בגזירתו שגזר עליהם כך, ואלו הן הממיתים הנזכרים בכתוב וחיתו לממיתים, והמלאך המליץ לישראל שהוא אומר מצאתי כפר, הוא ההתעסקות במצות הפסח ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, וזהו וראיתי את הדם , אינו שיהיה הדם לצד חוץ שהרי כתוב והיה הדם לכם לאות ולא לאחרים לאות , וראיתי את הדם, הוא המלאך המליץ להגיד ישרכם כי אתם עסוקים במצות, ובזה אני פודה אתכם מיד המזיקין כענין שנאמר פדעהו מרדת שחת .
קושית בעלי התוס' (דעת זקנים; מושב זקנים; הדר זקנים; אמרי נועם; פירוש ריב"א בראשית יט כב ומושב זקנים שמות שם). וכה"ק הרא"מ והגור אריה (שמות שם).
שמות יב כט.
ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א; ויקרא רבא פכ"ד ס"ב.
וכן כתב רש"י בשמות שם וה' הכה כל בכור - הוא ובית דינו. וכ"ה בתנחומא ישן (בא יז) ובזוה"ק בהעלותך (קמט ע"א).
מלכים א' כב כג.
שם שם יט.
שמות יב כג.
כבר הק' כן בזוה"ק (בא מ"א ע"א ובהעלותך קמט ע"א) וז"ל (בא): אי קודשא בריך הוה בלחודוי קטיל אמאי כתיב ולא יתן המשחית דמשמע דמשחית הוה אזיל ולא קודשא בריך הוא, אלא ודאי קודשא בריך הוא הוה קטיל ומשחית הוה אזיל אשכחא עילה לישראל כיון דהוה חמי ההוא תבירו דערלה בתרין סטרין הוה ערק ואתפרש מנייהו, ועל דקטל קודשא בריך הוא כל אינון בוכרין דההוא סטרא יהיב בוכרין דישראל לפורקנא דלא ישכח עלייהו סטרא אחרא עילה כלל ובכלא נטיר לון לישראל קודשא בריך הוא כאבא על בנין, עכ"ל. ועי"ש לגחיד"א בנצוצי אורות שהעיר דהוא שיטה מחודשה.וע"ע שבה"ל אבודרהם, נמוקי הרי"ד ואמרי בינה שמות יב יב. שהק' כן.
גם קו' זו כבר מצינו בזוה"ק (מדרש הנעלם וירא קי"ז ע"א וציין לזה בהגדה שלימה כאן) וז"ל שם: וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור שהיה בנו של שם דכתיב וכו', כ"ש המצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה ואמר אני ולא מלאך, אלא אמר רבי יהודה מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל, אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה מה שאין המלאך יכול לעשותו, אבל הקב"ה ממקום קדושתו אומר יהא כך ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות, ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצרים ולהראות גדולתו של מקום שלא רצה שיכנסו ביניהם דבר קדוש ועל הדרך הזה נאמר אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך, ע"כ.
ו ע"א.
תהילים צ"א ז. ולפנינו בגמ' ליתא לקרא זה אבל כ"ה בכי"מ עיין דק"ס שם.
תנחומא יט.
מסוה – ערוך ערך פרמא (הגהות תו"ח).
איוב לג כב.
שם שם כג.
שם שם כד. ע"כ ממדרש תנחומא שם. וע"ע שם עקב ד, דברים רבה פ"ד ד ומדרש תהילים יז ח.
ב"ק ס ע"א.
שמות יב כב.
איוב לג כב.
שמות יב יג.
עיין מכילתא בא מס' דפסחא פ"ו פלוגתא בזה. ענינו הרחמים והחנינה, נשען על הרחמים כפסח הנשען על הקב נשענים מנוחה
בענין זה האריך רבינו גם בספרו מגן אבות (ליוורנו תקמ"ה ח"ב פ"ג) ושם באו הדברים בנוסח שונה. למען שלימות הענין הצגנו כאן את דבריו שם במלואם. וז"ל: ובזה נתיר הספק שספקו חז"ל, במשז"ל ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, ובמקום אחר אמרו כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו. והרי ב' המאמרים סותרים זה את זה. ואז"ל ולא יתן המשחית וכו' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו כיון שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחוץ בין לרשע. וכן הענין קשה איך אפשר שאומה רעה כמצרים יקח נקמה מהם ע"י עצמו, אבל היה ראוי שישלח בם משלחת מלאכי רעים, כמ"ש ומלאך אכזרי ישולח בו. אבל הענין בזה הוא שאינה מכה משולחת, שלא הייתה אלא בבכורי מצרים ולא בפשוטיהם, והיתה ג"כ בבכורי בהמה, וכל מכה שאינה משולחת ויש בה הפלאה היא מיוחסת לאל. כמ"ש [תנחומא וארא יד] שי' מכות היו, ג' ע"י משה וג' ע"י אהרן וג' ע"י הקב"ה. וא'' ע"י כולם. ואשר הם ע"י אהרן, דצ"ך. לפי שהיו ביסודות כבדות, ויספיק לזה כח אהרן בשליחות האל יתברך. ואשר הם של משה, בא"ח. שהם ביסודות דקות וצריך אל כח משה שהיה נאמן בית. ואשר ע"י הבורא יתברך ערוב דבר בכורות, כי יש באלו הבדל והפלאה בין איש לאיש, וזה מיוחס לאל יתברך. ושחין [שהיה ע"י כולם] היה פיח כבשן לאהרן, זריקה באויר למשה, הפלאה להב"ה. [בענין חלוקת המכות לסוגיהם עיין מש"כ רבינו לקמן בפסקא דדצך עד"ש באח"ב והוסיף רבינו לבאר בזה במגן אבות חלק ה פירוש מסכת אבות פ"ה מ"ו, והעתקנו דבריו לקמן בפסקא דר"י היה נותן בהם סימנים, עי"ש]. ולפי שמכת בכורות היתה הפלאה בין בכור לפשוט ובין ישראל למצרים ובין בהמה לבהמה, היתה הנקמה להפיל שריהם של מעלה, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. וכאמרם ז"ל [דברים רבה כח] אין ה' נפרע מאומה עד שנפרע מאלהיה תחילה שנאמר [ישעיהו כד כא] יפקוד ה' על כל צבא מרום במרום. וכל אלה הדברים אינם מפעולות מלאכי חבלה שאמרו שכיון שניתנה רשות למחבל וכו' ע"כ היתה הנקמה מע"י ה'. וכבר פירושו בבראשית רבה [פנ"א] בענין סדום כי גבריאל הוא ב"ד של הבורא ב"ה, כי ע"י ניתה מכה זו כפי חיוב דינו של הב"ה להכות בכורי מצרים אדם ובהמה, ולהפיל שריהם העוזרים אותם. ע"כ אמרו ז"ל שלא היתה מכה זו ע"י מלאך משחית כאשר היה בימי דוד ובחיל סנחריב ולא ע"י שרף כמו שהיה בימי אליהו, שנא' ותצא אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישך ולא ע"י שליח הוא מטט"רון המשדד המערכות, כי במידת דינו של הבורא יתברך ע"י גבריאל נעשית מכה זו, וחיוב דינו של הב"ה היה שיעמדו בתוך ביתם עוסקים במצות פסח ולא ימותו בכוריהם כבכורי מצרים ולא יצאו מפתח ביתם ואם יצאו תפגע בהם מדת הדין בעוברם צויו, כאשר פגעה באשתו של לוט בהביטה אחריה. כי כן גזרה מדת דינו של הב"ה לפי שהיה האויר מלא משחיתים כי ההפיכה בסדום והמיתה בבכורות ע"י מלאכים המשחיתים היתה נעשית, כי הם תחת ממשלת גבריאל שהוא שרו של עולם, וזה תתישב יפה, עכ"ל.
איש_ספר כתב:הרב שיחתי, אולי למען נוחות הקריאה, תרכז את כל חידושי האגדה באשכול אחד.
[השאלה עצמה היא שאלת ראשונים ומופיעה כבר בזוה"ק].
איש חסיד כתב:בריש מס' שמחות מבו' וה' הכה כל בכור וכו' אר''י אע''פ שהכה אותם מכת מות היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר, ופי' בנחלת יעקב שם דההכרח לכך משום הא דסנהדרין ל''ט דאלקיהם של ישראל כהן ומש''ה אמרו דשווינהו גוססים וכדרך שתי' בגמ' לגבי שמשון הגיבור, יעוי''ש בדבריו.
חד וחלק כתב:איש חסיד כתב:בריש מס' שמחות מבו' וה' הכה כל בכור וכו' אר''י אע''פ שהכה אותם מכת מות היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר, ופי' בנחלת יעקב שם דההכרח לכך משום הא דסנהדרין ל''ט דאלקיהם של ישראל כהן ומש''ה אמרו דשווינהו גוססים וכדרך שתי' בגמ' לגבי שמשון הגיבור, יעוי''ש בדבריו.
לפי האמור נפל בבירא מה ששמעתי פעם (בשם הגר"ח?) שלכאו' חצות הלילה אינו זמן אמיתי, אלא קו רעיוני שעד אליו הוא חצי הלילה הראשון ולאחריו מתחיל חצי הלילה השני, ואם כך אימתי מתו? ותירץ שגם המות אינו אורך זמן, אלא עד חצות חיו, ולאחריו לא חיו...
וצריך לבדוק לפי זה את היסוד הידוע של האחרונים על ירושה שחלה ברגע המיתה, שהרי לכאורה אין רגע כזה.
אמנם אולי אפשר לומר את הוורט הנ"ל גם אם גססו עד הבוקר, דהיינו שהחלו לגסוס בחצי הלילה השני.
תורה מפוארת כתב:הלב שמחה מגור זי"ע תירץ בשם האמרי אמת ברעיון מבריק בפשוטתו. 'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים' והרי כתוב שהיה רק על ידי הקב"ה. אלא 'וישלח מלאך', הוא שלח את המלאך 'ויציאנו ממצרים' על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 21 אורחים