ובכל זאת, יום גדול ורב משמעות. בכל שנה מחדש מחפשים חיבור חדש ואחיזה כל שהיא בתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. פעם זה קריאת זוה"ק, מאמרים אודות היום וסגולתו, רעיונות וחידושים, שביבים והרגשים.
השנה תפס אותי רעיון מכיוון שונה. למה אנכי כאברך ליטאי מחפש כל שנה מחדש את ה'חיבור' התורני, את ההרגשה, את ההתעלות בלתפוס עוד משהו, ואילו אלפי ורבבות יהודים מקהילות החסידים ובני עדות המזרח, ואף רבים מחניכי הישיבות ששייכים יותר לדרי קרתא דשופריא עולים למירון בערגה ובהשתוקקות, בשמחה ובהתלהבות.
ענין של חינוך שונה והשפעת הסביבה? גם. לא רק.
הליטאי מחפש בכל דבר להבין את המנגנון 'איך זה עובד', אם אני לא מבין חסר לי בחיבור ובשייכות לענין. מכאן נובעת התפיסה המוטעית של"ג בעומר שייך בעיקר ל'מקובלים' ולאלו שמחוברים לרשב"י כל השנה, כי אם אינך לומד זוהר, מה לך אצל ר' שמעון?
אבל היהודי המצוי, שלא מוכרח להתמצא בסוד הענינים, די לו בכך שהוא יודע ובעיקר מאמין באמונה שלמה ותמימה, שאי לאו ר' שמעון [וההוא יומא] לא רק שלא נתעשר העולם בעוד חלק גדול מחלקי התורה, תורת הסוד, אלא שלא זכינו להבין ולחיות ולנשום שיש סוד.
יש עומק עצום ונורא והשפעה אדירה לכל מלה של תורה שלך, כיהודי פשוט, בכל העולמות העליונים והספירות הקדושות. לכל מצוה שמתקיימת על ידך, לתיבות 'לשם יחוד' שאתה אומר ולספירות שאתה מבטא בשפתיך, גם אם אינך מודע בדיוק למשמעות של הדברים.
אתה חש שמחה עצומה ביומא דהילולא, אתה מאפשר לאור הגנוז לחדור אליך ולהקיף אותך גם בלי למשש ולנתח את סודו של האור.
זהו סוד השמחה הגדולה. שמחת המאמין הפשוט.
--------
ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, יבול שנה זו שנתעוררתי בס"ד מדברי הגאונים רבי דוד מינצר שליט"א בשיחה בכולל, ורבי צבי רוטברג שליט"א בספרו "מודע לבינה".
איתא ברמ"א (סימן תצג סעיף ב):
ומרבים בו [ביום ל"ג בעומר] קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים).
ובביאור הגר"א שם, וז"ל,
ומרבים כו'. כמ"ש בסוף תענית שבו פסקו מתי מדבר.
הרי שרבינו הגר"א הקביל בין השמחה הגדולה בט"ו באב שבו פסקו מתי מדבר מלמות, לבין ריבוי השמחה בל"ג בעומר.
והנה לגבי היום טוב של ט"ו באב, איתא בתענית (ל, ב):
אמר רשב"ג, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים וכו'. אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדיבור.
ופירש"י:
דאמר מר... לפיכך יו"ט הוא. לא היה הדיבור עם משה ביחוד ובחיבה... ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר, איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום.
ומבואר מדברי רש"י דבר מופלא, דקביעות היו"ט דט"ו באב אינו מצד ביטול גזירת המיתה של דור המדבר, אלא מצד חזרת הדיבור למשה רבינו, ואף כי כל העת היה לו הדיבור, ולא פסקה מסירת ההלכה והעתקת השמועה, מ"מ היה חסר את היחוד והחיבה והארת פני השי"ת, ולכן בחזרת הדיבור באופן זה נקבע יו"ט לדורות.
ונראה לבאר עד"ז ענין ריבוי השמחה בל"ג בעומר, ובהקדם מה שידוע להקשות מהי השמחה בל"ג בעומר שפסקו מלמות, הרי לא נשאר מאומה מתלמידיו ולכן פסקו מלמות, ויש שדחקו שרובם מתו ונשארו מעט, וכעין שכתבו התוס' (בבא בתרא קכא, א ד"ה יום) לגבי מתי מדבר שהיו שנשארו ולא מתו בכלל מתי מדבר. [והרי כבר מצינו בדברי רבינו הגר"א להשוות הענינים]. אולם לשון הגמרא ביבמות (סב, ב) "והיה העולם שָׁמֵם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום", משמע שלא נשאר מאומה. [ואף שעדיין יש לדחוק שמן החשובים שבהם לא נשאר כלום, ולכן הלך לרבותינו שבדרום. וכן ביאר ספר דרך שיחה להגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א פר' בהר].
ברם, מצינו להרב חיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח) שכתב וז"ל,
ומה שעושין שמחה בל"ג אפשר דרבי עקיבא היה כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף תלמידים ומתו ונשאר העולם שמם ויום ל"ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי מאיר ורבי יוסי וכו' ויאור להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה.
ויתכן להעמיק בזה יותר, דלכאורה צ"ב למה נחשב שהיה העולם שמם מתורה, הרי רבי עקיבא עצמו נשאר בעולם, ורבי עקיבא הוא בעל המימרא ביבמות שם: למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא' בבקר זרע את זרעך וגו', והרי לפי הדברים האמורים לא היה פרק זמן שבו לא היו לו תלמידים, כי עד ל"ג בעומר עוד נשארו תלמידים, ובל"ג בעומר בא אצל רבותינו שבדרום.
והלב מרגיש שהיה כאן את אותה הבחינה שהיה אצל משה רבינו, שמחמת מיתת התלמידים לא היה הדיבור עם רבי עקיבא, וכביכול נסתתמו מעינות החכמה והעמדת התורה בישראל. וכמדומה שזוהי ג"כ ההדגשה של 'בילדותו' ובזקנותו', ואף שלא היה כאן זמן רב בינתיים, ור"ע כאשר התחיל ללמד תלמידים היה כבן שמונים, שהרי רק בן ארבעים שנה התחיל ללמוד תורה, ואיתא באבות דרבי נתן (פרק יב): בן ארבעים שנה הלך לו לבית הספר. בן ארבעים שנה למד את הכל וארבעים שנה למד את ישראל. נמצאו לו י"ב אלף זוגות של תלמידים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יושבים ושונים מאנטפטריס ולפנים. ומשמע שאמנם כל התלמידים כולם הם מן ארבעים שנותיו האחרונות, וכולם מתו מלבד אותו חמשה תלמידים רבותינו שבדרום שזכה להעמיד באותה השנה שמתו.
והרי זה מקביל ממש לזמן מיתת דור המדבר, שכיון שמתו דורו של משה, אף אליו פסק הדיבור ביחוד ובחיבה, ונסתתמה העברת והעתקת השמועה.
ויום ל"ג בעומר זהו היום שבו פסקו מלמות תלמידי ר"ע, מעתיק השמועה הגדול של תורה שבע"פ, וחזרה בשנית העתקת השמועה לדור חדש של תלמידים, כשם שחזר הדיבור אל משה להנחלת תורה לדור החדש בני יוצאי מצרים.
-----------------------
ולהשלמת היריעה, הנני להעתיק כאן מש"כ משכבר הימים על ההקבלה בין משה רבינו לרבי עקיבא.
הנה ז"ל השיט"מ כתובות מ, א: וי"ל משום שהיה העולם שמם עד שבא ר"ע ושנאה להם... הלכך כ"א מתלמידיו שהיה מכוין לדעתו הרי הסכים להלכה, ור"ע היה להם במקום משה רבינו אדון הנביאים ע"ה, לפי שכבר נשתכח תורה שבע"פ עד שבא הוא ושנאה וכו'.
ובמנחות כט, ב: בשעה שעלה משה למרום... א"ל רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי... מה שלא נגלה למשה נגלה לר"ע. וראה עוד במדרש תנחומא ומד"ר ריש חוקת.
וראה ברש"י עה"ת דברים לא, ב עה"פ לא אוכל עוד לצאת ולבוא - מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה. והשווה לזה, סוטה מט, ב: משמת ר"ע בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעינות החכמה.
וביבמות טז, א: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך... ועדיין לא הגעת לרועי בקר. א"ל ר"ע ואפילו לרועי צאן. ועי' מהרש"א בח"א דקאי על משה רבינו.
ואצל משה רבינו נאמר: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, וכן ר"ע היה מנין שנותיו מאה ועשרים, כמבואר בספרי פר' וזאת הברכה לד, ז ובב"ר ויחי ק, י.
ובמדרש אבכיר: שלח נא ביד תשלח זה ר"ע, וכך איתא שם: וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים, והראהו ר"ע דורש כתרי אותיות, אמר אין לי עסק בשליחותו של מקום, שנאמר אדוני שלח נא ביד תשלח, מה עשה הקב"ה שגרו לשר של חכמה ותפסו למשה והוליכו למקום אחר ונהראה לו בפרגוד של הקב"ה רבוא רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים הלכה למשה מסיני, מיד נתקררה דעתו של משה.
ובספר עשרה מאמרות (לרמ"ע מפאנו, מאמר חיקור דין ה, יג), וז"ל: כמו שתורה שבכתב נקראת תורת משה והוא מחצבה, כך ר"ע מחצב תורה שבע"פ, סתם משנה ר"מ, סתם תוספתא ר' נחמיה וכולם אליבא דר"ע (סנהדרין פו, ב).
ובספר מגלה עמוקות אופן עג, וז"ל: הראה הקב"ה למשה א' זעירא הוא סוד ר"ע, שכן אלף זעירא בגימט' ר"ע, נשתיירו אתוון ויקר, ודרשו חז"ל ולי מה יקרו רעיך אל זה ר"ע.
ועוד איתא שם: כששכח משה רבינו חשבון ווי העמודים לא יכול לכוין החשבון עד שבא אליו נשמת ר"ע, אז אמר ואת האלף עשה ווין לעמודים.
===
ונראה לומר בזה עוד דבר חדש בעזרת השי"ת. הנה בספר בן יהוידע ברכות סא, ב כתב דר"ע נחבש באלול ונפטר ביוה"כ, ומעת אשר נחבש עד יוה"כ היה נידון בכל יום לפני אותו רשע, וכל יום היו סורקין את בשרו עד יוה"כ שאז יצתה נשמתו.
והנה לא נתבאר בדבריו אימתי באלול היתה חבישת ר"ע. ואולם לולי דמיסתפינא אמינא שהיה זה בראש חודש אלול והיה ארבעים יום בבית האסורים במצב זה כנגד ארבעים יום שישב משה בהר סיני בקבלת לוחות שניות מאלול ועד יוה"כ, וזוהי בחינה של התפשטות הגשמיות דומיא דמשה רבינו בהר בזעיר אנפין.
[ומצינו כמה דינים שנתחדשו באותה ישיבה בבית האסורים, עי' סנהדרין יב, א בענין עיבור השנה, פסחים קיב, א שרבי שמעון ב"ר יוחאי בא ללמוד תורה אצלו, יבמות קח, ב בדיני מיאון, ויעו"ש קה, ב ועוד].