האנומליה בשמות המספרים בזכר ונקבה

[יהודי טבעי]

כידוע ישנה אנומליה בלשון הקודש בכתיבת מספרים שזכרים (אישים שמות ופעלים) כותבים שלשה ארבעה חמשה וכו' ונקבות (כנ"ל) נכתבים שלש ארבע חמש.
ולכאורה איפכא מסתברא שתוספת הה"א בדרך כלל ניתנת לנקבה.
ונלאו כל חכמי לב לפתור החידה.
נראה לבאר שנקבות רבות דווקא בשל הופעתן העצמאית הרפויה נקל לחזותם כקבוצה מאוחדת, וכקבוצה יש תוקף להופעתן המאוחדת 'ארבע אמהות'
ואילו זכרים שכל אחד מופיע כעצמאי הוא בבחינת 'דבר שבמניין שאינו בטל', וגם הריבוי אינו מבטא קבוצה מאוחדת אלא ריבוי בודדים שהופעתם רפויה לעומת קבוצת הנקבות, ועל כן הכתיבה היא 'שלשה אבות'.
בכך מובן מדוע ההיפוך הזה מתחיל רק משלשה ואילך, כי אחד ושתיים אינם קבוצה, ולכן ההבדל בין זכר לנקבה הוא כתיקנו, אחד ושניים בזכר, אחת ושתיים בנקבה. מכאן ואילך זה מתהפך.
שו"ר שהרשר"ה דן בזה בראשית א, כח ולכאורה כוונתו כפי שכתבתי.

ובספר יסוד הניקוד לר' זלמן הענא ("הרז"ה") שער השמות יסוד נ"ט כתב ביישוב הקושיא בדברי דרוש רחוקים

[לייטנר]

.

[שום בעל בכי]

צריך לבדוק בשאר השפות המקבילות בזמן ובסגנון.

[פרנקל תאומים]

כידוע ישנה אנומליה בלשון הקודש בכתיבת מספרים שזכרים (אישים שמות ופעלים) כותבים שלשה ארבעה חמשה וכו' ונקבות (כנ"ל) נכתבים שלש ארבע חמש.
ולכאורה איפכא מסתברא שתוספת הה"א בדרך כלל ניתנת לנקבה.
ונלאו כל חכמי לב לפתור החידה.
נראה לבאר שנקבות רבות דווקא בשל הופעתן העצמאית הרפויה נקל לחזותם כקבוצה מאוחדת, וכקבוצה יש תוקף להופעתן המאוחדת 'ארבע אמהות'
ואילו זכרים שכל אחד מופיע כעצמאי הוא בבחינת 'דבר שבמניין שאינו בטל', וגם הריבוי אינו מבטא קבוצה מאוחדת אלא ריבוי בודדים שהופעתם רפויה לעומת קבוצת הנקבות, ועל כן הכתיבה היא 'שלשה אבות'.
בכך מובן מדוע ההיפוך הזה מתחיל רק משלשה ואילך, כי אחד ושתיים אינם קבוצה, ולכן ההבדל בין זכר לנקבה הוא כתיקנו, אחד ושניים בזכר, אחת ושתיים בנקבה. מכאן ואילך זה מתהפך.
שו"ר שהרשר"ה דן בזה בראשית א, כח ולכאורה כוונתו כפי שכתבתי.

ובספר יסוד הניקוד לר' זלמן הענא ("הרז"ה") שער השמות יסוד נ"ט כתב ביישוב הקושיא בדברי דרוש רחוקים

לא הבנתי. מדוע קבוצה מאוחדת נעדרת תוספת ה' (ארבע אמהות), וריבוי בודדים זכאים לתוספת ה' (שלושה אבות)?

[יהודי טבעי]

בלי להיכנס לטעם הדבר, תוספת הה' ניתן בדרך כלל לנקבה, כמו [אשה, נערה, פרה, לילה], כלומר שהיא מבטאת חולשה. והעדר הה' מאפיין זכר, [איש, נער, פר, יום]. כלומר שמבטא חוזק. בקבוצה שחל היפוך בדבר, גם תוספת הה' מתהפכת.
-----------
בדרך אפשר יתכן להסביר זאת כך, שהמילים הנקבות בשל חולשת ביטויים הגייתם מתמשכת, כלומר שהאות המסיימת את המילה (השרשית) אף היא נאמרת עם ניקוד, למשל 'פָרָ' וכיון שאי אפשר לסיים מילה מנוקדת, וצריך לסגור את התיבה צריך לשים לה ה' בסופה: פָרָה. אבל מילה של זכר שיש בה עוצמה עומדת בפני עצמה ואין הגייתה מתמשכת, ודי להגיד פר כדי לבטא את העניין.
זה עניין של תחושה, אבל הסבר זה אינו משנה לעצם הנושא, שהוא מוסכם שזכר הוא בלי ה' ונקבה היא עם ה'.

[פרנקל תאומים]

מי אמר שתוספת הה' מבטאת חולשה? בגלל שהיא ניתנת לנקבה?
כלומר- אחרי שאנחנו מניחים שנקבה היא חלשה, אזי אנו אומרים שעכ''ח תוספת הה' מבטאת החלשה. הבנתי נכון?
(הפמניסטיות יכולות לומר איפכא, שנקבה היא חזקה, וא''כ תוספת הה' מבטאת חוזקה..)

[יהודי טבעי]

תשש כוחי כנקבה... (ברכות לב, א)
(הפמיניסטיות אינן מכחישות את חולשתן, אלא תובעות שוויון דווקא בשל כך).

[דרומי]

"לא יעלימו ולא יסתירו לא זה מזו ולא זו מזה"

דוקא הזכר מסתיים בה'

[שמואל שלומוביץ]

ידכה - יד כהה. (למרות שזה אכן נוטריקון אולי יש בזה כדי ללמד).
דווקא במקרה של תשש כוחי כנקבה שהזכיר ר' יהודי לעיל, כתיב "ואת תדבר", תחת "ואתה תדבר" בלשון זכר בתוספת ה', ויש לחלק..

[עזריאל ברגר]

תוספת הה' ניתן בדרך כלל לנקבה, כמו [אשה, נערה, פרה, לילה]

טעות נפוצה.
מקרא מלא דיבר הכתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", "ואכלו את הבשר בלילה הזה".

[פרנקל תאומים]

לילה טוב..

[שמואל שלומוביץ]

וראה ביאור הגר"א להגש"פ על מה נשתנה, ואמנם צ"ת כנ"ל.
וכנראה שם הכוונה מהותית ולא לשונית, אמנם כמדומה לזכרוני הלשון משמע שמוכיח גם לשונית.

[ביקורת תהיה]

"לא יעלימו ולא יסתירו לא זה מזו ולא זו מזה"
דוקא הזכר מסתיים בה'

הנדון הוא תוספת הברה בלשון נקבה, מה שאין כן 'זה' ו'זו' – שתיהן הברה אחת.
ואם נפשך לומר, 'זה' מוּנעת בתנועה קצרה, ו'זו' – בתנועה ארוכה.

[יאיר אתמר]

צריך לבדוק בשאר השפות המקבילות בזמן ובסגנון.

התופעה קיימת ברוב השפות השמיות, ראה למשל: Edward Lipinski, Semitic Languages: Outlin Of A Comparative Grammar, p. 285
לגוף השאלה, ראה ספר הרקמה עמ' צו שורה 17 ועמ' שצג שורה 2 ובהע'.

הרקמה עמ' צו.jpg (627.26 KiB) נצפה 12785 פעמים

הרקמה עמ' שצג.jpg (583.41 KiB) נצפה 12785 פעמים

החוקרים אכן נלאו למצוא הסבר מספיק לתופעה, ראה למשל:
גזניוס #97
הספרות המצויינת אצל נחמיה אלוני, ספר יסוד דקדוק לראב"ע, עמ' 168 הע' 448

יסוד דקדוק לראב''ע -נחמיה אלוני הערה 448 (2).jpg (814.69 KiB) נצפה 12785 פעמים

Joshua Blau, Phonology and Morphology ofBiblical Hebrew, Vol. 2, p. 279
Walte-O'Connor, 15.2.2, fn. 10

[ביקורת תהיה]

ראה ספר הרקמה.

ראינו ולא חכמנו כהוא זה.

[חיים שאול]

אולי בא׳ המדורים בסוף מתיבתא קידושין ב׳ ב׳ הביאו משהו בעניין

[יאיר אתמר]

ראה ספר הרקמה.

ראינו ולא חכמנו כהוא זה.

דעת ריב"ג שההא אינה של נקבה אלא באה להפלגה ונחץ (וכמוהו לנועדיה הנביאה - הנביא, ובעד נכריה - נכרי, מכשפה - מכשף, ועוד), והיה ראוי לומר שלשה וכו' גם בנקבה אלא שהושמט ההא כדי שלא יתדמו הזכר והנקבה.

[עושה חדשות]

ומענין לענין -

מהי המשמעות של שינויי הלשון בין זכר ונקיבה לגבי חפצים דוממים?

דהיינו; לפי מה זה נקבע, והאם יש לזה משמעות עקרונית או לאו.

(וכמובן, האם יש יחודיות בדברים שמשמשים בהם ב' הלשונות).

[עושה חדשות]

ומענין לענין -

מהי המשמעות של שינויי הלשון בין זכר ונקיבה לגבי חפצים דוממים?

דהיינו; לפי מה זה נקבע, והאם יש לזה משמעות עקרונית או לאו.

(וכמובן, האם יש יחודיות בדברים שמשמשים בהם ב' הלשונות).

מישהו העיר, שאולי הדברים הגדולים והחזקים הם בבחינת דוכרא, והחלשים והקטנים נוקבא.

וסימנך - הרים וגבעות.

האם זה יכול להיות 'כלל הדבר'?

(ועוד משהו נחמד; אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ. ודו"ק).

[יאיר אתמר]

הרבה נתחבטו בזה המדקדקים, והעלו הצעות שונות ומשונות. מצורף כמה מאמרים בעניין (אחדים מהם הופיעו לפני כמאה שנים אך עדיין נחשבים רלוונטיים מאוד), וראה גם בדקדוקיהם של גזניוס ומוראוקה (וע"ע בספר מפתח הדל"ת בהערות לפרק שלישי), אולם Walte-O'Connor ערערו על כל העניין, ע"ש ובספרות המצויינת שם, וע"ג בספרו של יהושע בלאו, פונולוגיה ומורפולוגיה של העברית המקראית (באנגלית) עמ' 263 ואילך.
היה לי מאמר ארוך ומקיף בעניין שהתמקד בעיקר על מילת 'דרך', אך איני מצליח למצוא אותו כרגע.

[עושה חדשות]

תודה. מסקרן מאד! אין משהו בעברית?

[יאיר אתמר]

אין משהו בעברית?

מן הסתם יש - תבדוק בספרי הדקדוק שבעברית. (אולי בתרגום העברי של דקדוקו של ברגשטרסר, אמ"א.) ספר מפתח הדל"ת כתוב עברית, ונמצא באוצר.

בינתיים מצאתי את המאמר בעניין 'דרך' שהזכרתי (גם הוא באנגלית - סליחה):

[פרנקל תאומים]

כידוע ישנה אנומליה בלשון הקודש בכתיבת מספרים שזכרים (אישים שמות ופעלים) כותבים שלשה ארבעה חמשה וכו' ונקבות (כנ"ל) נכתבים שלש ארבע חמש.
ולכאורה איפכא מסתברא שתוספת הה"א בדרך כלל ניתנת לנקבה.
ונלאו כל חכמי לב לפתור החידה.
נראה לבאר שנקבות רבות דווקא בשל הופעתן העצמאית הרפויה נקל לחזותם כקבוצה מאוחדת, וכקבוצה יש תוקף להופעתן המאוחדת 'ארבע אמהות'
ואילו זכרים שכל אחד מופיע כעצמאי הוא בבחינת 'דבר שבמניין שאינו בטל', וגם הריבוי אינו מבטא קבוצה מאוחדת אלא ריבוי בודדים שהופעתם רפויה לעומת קבוצת הנקבות, ועל כן הכתיבה היא 'שלשה אבות'.
בכך מובן מדוע ההיפוך הזה מתחיל רק משלשה ואילך, כי אחד ושתיים אינם קבוצה, ולכן ההבדל בין זכר לנקבה הוא כתיקנו, אחד ושניים בזכר, אחת ושתיים בנקבה. מכאן ואילך זה מתהפך.
שו"ר שהרשר"ה דן בזה בראשית א, כח ולכאורה כוונתו כפי שכתבתי.

ובספר יסוד הניקוד לר' זלמן הענא ("הרז"ה") שער השמות יסוד נ"ט כתב ביישוב הקושיא בדברי דרוש רחוקים

לא הבנתי. מדוע קבוצה מאוחדת נעדרת תוספת ה' (ארבע אמהות), וריבוי בודדים זכאים לתוספת ה' (שלושה אבות)?

בלי להיכנס לטעם הדבר, תוספת הה' ניתן בדרך כלל לנקבה, כמו [אשה, נערה, פרה, לילה], כלומר שהיא מבטאת חולשה. והעדר הה' מאפיין זכר, [איש, נער, פר, יום]. כלומר שמבטא חוזק. בקבוצה שחל היפוך בדבר, גם תוספת הה' מתהפכת.
-----------
בדרך אפשר יתכן להסביר זאת כך, שהמילים הנקבות בשל חולשת ביטויים הגייתם מתמשכת, כלומר שהאות המסיימת את המילה (השרשית) אף היא נאמרת עם ניקוד, למשל 'פָרָ' וכיון שאי אפשר לסיים מילה מנוקדת, וצריך לסגור את התיבה צריך לשים לה ה' בסופה: פָרָה. אבל מילה של זכר שיש בה עוצמה עומדת בפני עצמה ואין הגייתה מתמשכת, ודי להגיד פר כדי לבטא את העניין.
זה עניין של תחושה, אבל הסבר זה אינו משנה לעצם הנושא, שהוא מוסכם שזכר הוא בלי ה' ונקבה היא עם ה'.

מי אמר שתוספת הה' מבטאת חולשה? בגלל שהיא ניתנת לנקבה?
כלומר- אחרי שאנחנו מניחים שנקבה היא חלשה, אזי אנו אומרים שעכ''ח תוספת הה' מבטאת החלשה. הבנתי נכון?
(הפמניסטיות יכולות לומר איפכא, שנקבה היא חזקה, וא''כ תוספת הה' מבטאת חוזקה..)

היום ראיתי ברש''ר הירש זי''ע על סדרן פרשת וישלח, על הפסוק "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית ל''ב,ט'):

"הרי כאן מלה קטנה המבטאת את כל המית לבו של יעקב, הן מדובר באנשים חיים ומרגישים ובהישמדם ללא רחם אין הלשון נשארת אדישה, בדרך כלל בא 'מחנה' בלשון זכר וכך הוא בא גם כאן 'הנשאר' 'הכהו', אך בשעה שיעקב מעלה על דעתו את אבדן המחנה הוא קורא לו בלשון נקבה אם יבא עשו אל המחנה 'האחת'. ממילה זו 'אחת' נשמעת האנחה היוצאת מלב יעקב: אם יבוא עשו אל המחנה 'המסכן' האחד".

ולא הבנתי דבריו, מדוע שינוי הלשון מזכר לנקבה מורה על המיית הלב החומל על המסכנים. ואז נזכרתי בדבריך שלשון נקבה מורה על חולשה.
תיתי לך כי בלעדיך לא הייתי מבין את דבריו והיו נראים בעיניי לתימה. ואילו עתה כדבריך מבואר ברש''ר: הנקבה היא החלשה, המסכנה שהלב הומה על חוסר האונים שלה, ולפיכך לשון נקבה מורה על כל זאת.

[לבי במערב]

[בענין ל' נקבה ומשמעותו כחולשה או גבורה - ראה רש"י ורמב"ן עה"פ בהעלותך יא, טו].

[עושה חדשות]

אגב,

שו"ת הרי"ף סימן א
שאלה. מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו אב. ואמרו בנין אב זה בנה אב ולא אמרו אם. ואמרו בת קול ולא אמרו בן קול:
תשובה לא שמענו בזאת כלום אלא פעמים שאומרים לשון זכר ואומרים אב כגון בנין אב משני כתובים ובנין אב וכתוב אחד. וכגון ההוא דאמרינן אבוהון דכולהון דם אלא יש לומר שבמקום שעושה אותו דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר קורין אותו אב. וזה שאמר יש אם למקרא הואיל ואין למדין ממנו לדברים אחרים, אלא להודיע על מה סומכים על הקריאה או על המסורת קרא להם אם שהקריאה אינה ל' זכר אלא ל' נקבה.
(תולעת יעקב: מצאתי להר"ב תי"ט ביבמות פי"ו משנה ז' /ו'/ ד"ה בת קול שכתב וז"ל: ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר וישמע את קול ה' מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדרגה למטה ממנו ולכך קראום לו בת קול שהוא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל דרך זה אמר מרע"ה ואם ככה את עושה לי כינהו יתברך בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכו' יע"ש. ועיין בשו"ת באר עשק סי' נ"ט שנתן טעם למ"ש יש אם למקרא ולא אמרו יש אב להורות על תוכיות הענינים וסודות נפלאים אשר הם סגורים ורמוזים בקרי כתיב יע"ש ולנפשך ינעם).

[יאיר אתמר]

תודה. מסקרן מאד! אין משהו בעברית?

התחלקות השמות למיניהם - י זלוטניק.pdf

(573.07 KiB) הורד 299 פעמים

וגם זה:

Ø-Ending Nouns with Plural -ōt in Biblical and Mishnaic Hebrew _ שמות בסיומת ∅ שריבוים _-ות_ במקרא ובמשנה.pdf

(1.57 MiB) הורד 357 פעמים

וראה גם מאמרים אלו (על הפתגם הנידון כתב ר"ש אשכנזי באריכות באלפא ביתא):

כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו - פתגם דקדוקי מיוחס לראב''ע, נ אלוני.pdf

(404.08 KiB) הורד 375 פעמים

למאמרו של נ' אלוני 'כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו' - נ ברגרין וא''ש הרטום.pdf

(238.91 KiB) הורד 317 פעמים

[יאיר אתמר]

סמני הרבוי בלשון המקרא.pdf

(337.15 KiB) הורד 305 פעמים

[יאיר אתמר]

viewtopic.php?f=45&t=2123

[באמונתו]

לענ"ד, הסבר מקורי של התופעה, והוא עפ"י הבחנה הכללית ומוכרת שבין השם והמספר, כעין הנאמר בכוכבים: מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים - לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא: או: הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם - לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א.
אכן, המציאות כולה, חלוקה היא לבחינות אלה: השם והמספר.
כל בריאה ויצור ביקום, בהכרח הינו בעל שם ומספר.
אבל ההבדל בין השתיים, אשר "שם" מורה על מהות, והוא "עצמיי" או פנימי, כאשר "מספר" שייך דווקא לתפיסה ותודעה החיצונית - אובייקטיבית - אקסטרנית, ולא לאישי הסובייקטיבי.
האדם לדוגמא מצד עצמו הינו "פלוני", הוא איננו מספר מסוים.
רק כלפי המתבונן המסתכל מחוצה לו, הרי הוא מספר פרטי, מתוך כלל כל שהוא.
ממילא, בהיות ושורש של הבריאה הוא זכר ונקיבה לבד: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו - זו"נ בראם", נמצא שאם בחינת "שם" בזכר ונקיבה, וכל המשתייך לשֵם, מתייחס אל אותו זכר או אותה נקיבה, הנה ה"מספר" מאידך בזכר, שייך דווקא לנקיבה המקבילה לו ביצירה, וכן לאידך גיסא.

אבל אחד/אחת שייך לשֵם, לא למספר, כידוע לשון רש"י - בראשית א':ה':

יום אחד – לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב: יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים: שיני (בראשית א':ח'), שלישי (בראשית א':י"ג), רביעי (בראשית א':י"ט). למה כתב: אחד? שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, וכך מפורש בבראשית רבה (בראשית רבה ג':ח').

המספרים במהותם יחסיים, מפני שהינם פרטים מתוך כלל, אבל "אחד" הינו מוחלט, לא יחסי, שלכן: השם אחד - ושמו אחד.
כיו"ב שניים/שתיים משמש שֵם, לא מספר כהלכה, היות ומושאל משורש תיבות כמו: משנה, הישנות, ושננתם, לשון חזרה וכפילות: REPEAT
מבחינה הזאת, מספרים "אמיתיים" אמנם מתחילים משלוש/שלושה ואילך.

[נוריאל עזרא]

כידוע ישנה אנומליה בלשון הקודש בכתיבת מספרים שזכרים (אישים שמות ופעלים) כותבים שלשה ארבעה חמשה וכו' ונקבות (כנ"ל) נכתבים שלש ארבע חמש.
ולכאורה איפכא מסתברא שתוספת הה"א בדרך כלל ניתנת לנקבה.
ונלאו כל חכמי לב לפתור החידה.......

ייש"כ על הדברים יש בזה יישוב גם בספר "ערוגת הבושם"(ארקוואלטי) פרק שמיני אות ג. ע"ש.