הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' ינואר 12, 2020 8:27 pm
ח, ב
פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה
בגמ', תניא ר"ש בן יוחי אומר, פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחד קודם שיעלה עמוד השחר, ואחד לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחד של יום ואחד של לילה. הא גופא קשיא אמרת... אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא. והדר תני... אלמא יממא הוא. לא לעולם ליליא הוא והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא.
ופירש"י: דקיימי בההיא שעתא - הלכך זמן ק"ש דיום הוא דגבי ק"ש ובקומך כתיב והא קיימי.
מבואר בדברי רש"י, דאף אחר עמוד השחר הזמן מצד עצמו הוא לילה, עד זמן הנץ החמה (כדאיתא ברש"י ד"ה ליליא), ומ"מ כיון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא קרינן ביה ובקומך, ולא נקבעו זמני ובשכבך ובקומך לפי רובא דאינשי, ואף שודאי הגדרת הזמן של יום ולילה לא תשתנה לפי אותו המיעוט, הרי שהשכיבה והקימה באותם אנשים מחשיבה זמנים אלו לזמני שכיבה וקימה.
והנה התוס' הקשו: תימה א"כ לימא רבותא שפעמים יש אדם קורא לאחר שיעלה עמוה"ש שני פעמים ויוצא בו משום שחרית ומשום ערבית, והרא"ש סי' ט הקשה ג"כ כן ותירץ: ונראה לפי שרוצה להשמיענו שקורא אדם ק"ש שני פעמים סמוכין זה לזה ויוצא בהן יד"ח אחד של יום ואחד של לילה. ולהכי הוצרך לומר... דאם אירעו אונס שלא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו, לא מסתברא שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר וכו'.
והנה ממה שהתוס' לא ביארו כפשיטות זו, נראה דלא ס"ל הכי, אלא יוכל לעשות כן לקרות ב"פ כאחד ואין סתירה בכך שמצד אחד מחזיק זמן זה ליום ומצד אחד ללילה, וצ"ע.
ב) והתוס' תירצו: וי"ל דה"ק לעולם ליליא הוא בשאר מצוות דבעינן בהו יום כמו תפילין וציצית, אבל גבי ק"ש לא הואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא. והוסיפו עוד, דהאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דווקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת ללבן.
ובספר 'ברכת ראש' הפליא להקשות בדברי התוס' דסתרי מתחילתם לסופם, דממה שתירצו דלשאר מצוות כציצית ותפילין הוי לילה, ע"כ מיירי בזמן הקודם לזמן משיכיר בין תכלת ללבן, דאם משיכיר הוי יום גם לגבייהו, וא"כ איך בסו"ד כתבו דאיירי משיכיר בין תכלת ללבן, ויעו"ש עוד שנקט דהוו שני תירוצים נפרדים, והגי' בתוס' היא: א"נ משיכיר בין תכלת ללבן.
ושו"ר בחי' רע"א הנדמ"ח שהובא מכת"י הנד' בספר הזיכרון 'וזאת ליהודה' שכן הקשה הגרע"א והניח ב'צע"ג'.
ובאמת שכן מפורש להדיא בתוס רבינו יהודה חסיד וז"ל: ושמא י"ל דלענין ד"א קרוי ליליא כמו לתפילין וציצית ולא לק"ש. א"נ ה"ק לעולם ליליא הוא שאין דרך בנ"א לעמוד באותה שעה, ומ"מ יממא הוא לענין ק"ש דהוי זמן קימה דאיכא מיעוטא וכו'. וביאור דבריו נראה, דשינויא קמא ס"ל דחלוק זמן הלילה בדיניו וזמן ק"ש אינו תלוי בזמני הלילה בעלמא, אלא בזמני ובשכבך ובקומך, ושינויא בתרא הוא דאף כי לגבי ק"ש נמי יחשב כלילה משום דלרוב בנ"א אכתי הוי זמן שכיבה הא מיהת דזה חשיב ג"כ כיממא משום דאיכא מיעוט דקיימי באותה שעה.
ולפי"ז מיושבים היטב המשך דברי התוס' ד'לאחר שיעלה עמוד השחר' היינו מזמן שיכיר בין תכלת ללבן, דקאי רק לפי התי' השני דמחמת המיעוט יש לזמן זה דין של יום וקרי ליה לילה משום הרוב, וקאמר דמ"מ אינו נחשב ליום רק משיכיר, והמיעוט דקיימי בההיא שעתא משוי ליה כיום רק לענין ק"ש. אמנם לפי התי' הראשון דהא דקרי ליה לילה משום דהוי לילה לדיני תפילין וציצית, א"כ חלוק דין לילה דק"ש דהוי רק עד עלות השחר, וגם יכול לקרות קודם שיכיר, ומעי"ז כתב בברכת ראש לפי דרכו.
ג) אמנם לכאורה ד"ז צ"ב בסברא, דמהיכי תיתי ניזיל בתר המיעוט לקבוע דהוי זמן של קימה ויום לענין ק"ש בודאות, ולא ליזיל בתר הרוב דגבייהו ה"ל עדיין זמן של שכיבה. ואכן בלשון התוס' דידן מדויק דמה דקיימי אינשי בההיא שעתא זה מפקיע מזמן זה שם 'זמן שכיבה', וכן מבואר בדבריהם בד"ה לעולם יממא. אכן הא גופא טעמא בעי למה מנהג מיעוטא דאינשי יכריע כנגד הרוב.
אכן ראיתי בתוס' רבינו פרץ שעמד בזה, וכתב וז"ל: וא"ת משום מיעוטא דקיימי בההיא שעתא קרי ליה שעת קימה, וי"ל דאה"נ כדאשכחן לר' יהושע לקמן דאמר עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. אמנם לכאורה אין זה מיישב אלא שיהא זמן זה גם נחשב לזמן קימה, אבל מאי טעמא נפקיע ממנו שם זמן שכיבה, וצ"ע. (ועי' הגהות וחידושים בסוף המסכת מר"ש טויבש).
ד) ברם, עוד יש לדייק בלשון התוס' דלא נזכר בדבריהם נידון על זמן זה אי הוי יום או לילה, ונראה דבאמת לענין ק"ש אין אנו דנים בכך, אלא על זמני שכיבה וקימה. ובאמת ראה בדבריהם לעיל (ב, ב ד"ה מאימתי בדעת ר"ת וכן ב, ב ד"ה א"ל) שנראה בדבריהם כן דזמן ק"ש אינו תלוי ביום ולילה אלא בזמני שכיבה וקימה. ובאמת בדברי הרא"ש כאן מבואר שהנידון הוא בזמני יום ולילה, וביאר קושיית הגמ' דהיינו בדרך ממ"נ דאם זה יום אינו לילה וכו', יעו"ש. והרא"ש לעיל בהצעת דברי ר"ת ג"כ שינה לשונו ונקט דנאמרו זמנים מיוחדים של יום ולילה לענין ק"ש.
ואולי יש לבאר לפי"ז דלשיטתייהו אזלי, דמהאי טעמא גופא בשיטת התוס' נתבאר לעיל דאליבא דס"ד שייך מציאות שיקרא ב"פ בזא"ז ק"ש ויצא יד"ח ק"ש שחרית וערבית, משום שאין הנידון על עצם מציאות הזמן אי הוי יום או לילה, אלא על קיום זמן שכיבה וזמן קימה, ושייך שיהיו שני זמנים אלו בב"א, לולי הסברא שכתבו תוס' דמה דאיכא אינשי דקיימי מפקיע מזה שם זמן שכיבה. אבל לשיטת הרא"ש דבזמני יום ולילה תליא מילתא, ודאי ליכא ס"ד דיוכל לקרות שני ק"ש כאחד, וזוהי קושית הגמ', ועיין.