מסכת ברכות - פרק ראשון

[ביקורת תהיה]

מ"ט עשו עתה כר"ג, הא פליגי עלי' לפי' הר' יונה שרבנן עשו סייג שאף בדיעבד אינו יוצא, ומה תיקן במה שהשיבן שרבנן כוותי סבירא להו מדאורייתא, הא עכ"פ פליגי עליה.

תלמידי רבינו יונה אמרו כן (שלרבנן אינו יוצא יד"ח לאחר חצות אף בדיעבד) בדעת ת"ק דרבן גמליאל, דאמר סתמא: וחכמים אומרים עד חצות; ופליג עליה ר"ג ואמר לבניו: לא כי, אלא אף לדעת חכמים, בדיעבד חייב לקרות אחר חצות. כן ביאר הגר"א בהלכות ק"ש של ערבית.

[אהרן תאומים]

ג:

רב אשי אמר שקודם חצות היה דוד עוסק בתורה ואחר חצות היה עוסק בשירות ותשבחות.

האם ר״א חולק על רב שמעון חסידא שאמר לקמן שלאחר חצות היה עוסק בתורה?

ראה סוטה ל"ה ע"ב דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר {תהילים קיט-נד} זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי אמר לו הקב''ה ד''ת שכתוב בהן {משלי כג-ה} התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות

[זקן ששכח]

ייש"כ.

[נוטר הכרמים]

ה, ב

רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא.

עי' ברכות (נא, ב): אדהכי שמעה ילתא, קמה בזיהרא ועלתה לבי חמרא ותברא ארבע מאה דני דחמרא.

ועי' בבבא מציעא (פג, א): ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זיל זבין לי ארבע מאה דני חמרא. אזל זבן ליה. לסוף אתא לקמיה, אמר ליה זביני לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו. [ויעוי' בהגהות מראה כהן כאן דבר נפלא].

וכתב בספר עלי תמר על הירושלמי ברכות פ"ח ה"ב:

ודע דהדא דקאמר ותברא ד מאה דני הוא שם הסכמי להרבה חביות יין בלשון גוזמא וכמ"ש בחולין צ דברו חכמים לשון הבאי וגוזמא עיין שם ובפירוש רש"י שם. והראיה דאותו ביטוי הוא גם בברכות ה רב הונא חברו של רב נחמן תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, ולא יתכן שבשניהם יהיה המאורע דווקא בארבע מאה דני דחמרא. ואולי מרתף גדול היה מכיל ד מאות דני דחמרא ומכאן שם גוזמא בהסכמי הזה.

ועי' עוד בבא בתרא יד, א א"ל רבא לר' זירא: נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי. [ועי' ריטב"א שם ומאי דאסהיד דנטע ארבע מאה כרמי סיפרו בשבחו דעביד הכי משום יישוב א"י, ומשום דהוי גוזמא דאם כן תורתו אימתי נעשית הוצרכו לומר דדילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דחשוב כרם לכל הלכות כרם עבד הכי בא"י, והעלה עליו כאילו נטעה כולה].

[עזריאל ברגר]

אשכול ישן על דף ה:
viewtopic.php?p=100166#p100166

[סגי נהור]

במשנה נחלקו ת"ק ור"ג בדעת חכמים, ת"ק סובר כי לדעת חכמים אין יוצאים ידי חובת קריאת שמע לאחר חצות אפילו בדיעבד, ור"ג סובר כי לדעת חכמים חייב לקרותה לכתחלה קודם חצות, אך אם עבר וקרא לאחר חצות – יצא ידי חובתו.

בענין זה עלתה לי מחשבה מעניינת, וטרם עיינתי כראוי אם אפשר להעמיסה עכ"פ בדברי חלק מהראשונים.

הכינוי "חכמים" שבלשון חז"ל מתפרש בשני דרכים: א) שאר התנאים החולקים. ב) בתי דינים ומתקני התקנות שבכל דור ודור.

והנה אין ספק שאילו היתה המשנה פותחת במעשה בר"ג, ללא המחלוקת הנזכרת לפני כן, היינו מפרשים בדבריו "מפני מה אמרו חכמים עד חצות" כפירוש השני!

ואם כן, למה לא נפרש כן גם עתה, ש"חכמים" שברישא הם שאר התנאים החולקים, ו"חכמים" שבדברי ר"ג הם חכמים קדמאי שאת דבריהם מפרש רבן גמליאל?

[שמואל דוד]

עיין ספר כסא רחמים (חורי).

[שמואל דוד]

ד:

שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אילך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא כו׳. יש לדקדק קצת מדוע נקט הגמרא לשון ״קימעא״ ?
וחשבתי לפרש שכך היא דרך היצר הרע ״בודאי אין לאכול הרבה דאז יש בעיה, רק יש לך לאכול רק מעט ולשתות רק מעט כו׳ ואל תדאג...״ ולבסוף ... חוטפתו שינה ודו״ק

[שמואל דוד]

ד:

אמרינן אשרי ג׳ פעמים ביום כו׳. וברש״י כנגד שלש תפילות. וצ״ע מדוע לא אומרים אשרי בערבית?

[צביב]

קריאת שמע של ערבית במקום אשרי.

( בדרך דרוש, יש בקריאת שמע רמז לעשרת הדברות, והם שורש כ''ב אותיות, (כי ענין האותיות הוא לשון הקודש,
ושורש לשון הקודש הוא התורה) וכן יש ואספת דגנך וגו' רמז לענין הפרנסה)

[מיללער]

ד:

אמרינן אשרי ג׳ פעמים ביום כו׳. וברש״י כנגד שלש תפילות. וצ״ע מדוע לא אומרים אשרי בערבית?

עי' בח"א למהרש"א שכבר העיר על זה

[שמואל דוד]

יישר כח. עכשיו ראיתי מש״כ המהרש״א. האם יש עוד תירוצים ע״פ דרך הפשט?

[צביב]

יש את הענין לא לומר אשרי לאחר השקיעה ,
( כמדומה תשובת האגרות משה בתחילת השו''ת),

בדרך פשט, ( קרוב לדרוש)
בבוקר באים לבית הכנסת, אומרים אשרי- האושר שלנו - יושבי ביתך - תהלה לדוד,
מסיימים ח''י ברכות, הנה סכינו לאודר לתפילה לפני ה',
בצהריים מוצאים הזדמנות להתפלל לה' ( כדרך מנחה)
ועוזבים מלאכתנו לומר אשרי שאנו עבדי ה',

אבל תפילת ערבית מסודרת על סוף היום,
השכיבנו, אמונתך בלילות, בדברו מעריב ערבים,
ואומנם יודעים אנו שהעיקר אשרינו הוא - תהלה לדוד- ארוממך א' המלך,
אבל אנחנו הולכים לישון.

בדרך פשט
אןמנם הלכה כרבי יוחנן,
אבל תפילת ערבית מסודרת גם לרבי יהושע בן לוי,
ולאחר השכיבנו ישנים, ( ונותר לזה זכר בקריאת שמע שעל המטה שאומרים השיכבנו)
ואשרי של מנחה הוא הקדמה גם לערבית.

[הפשטן]

במשנה נחלקו ת"ק ור"ג בדעת חכמים, ת"ק סובר כי לדעת חכמים אין יוצאים ידי חובת קריאת שמע לאחר חצות אפילו בדיעבד, ור"ג סובר כי לדעת חכמים חייב לקרותה לכתחלה קודם חצות, אך אם עבר וקרא לאחר חצות – יצא ידי חובתו.

בענין זה עלתה לי מחשבה מעניינת, וטרם עיינתי כראוי אם אפשר להעמיסה עכ"פ בדברי חלק מהראשונים.

הכינוי "חכמים" שבלשון חז"ל מתפרש בשני דרכים: א) שאר התנאים החולקים. ב) בתי דינים ומתקני התקנות שבכל דור ודור.

והנה אין ספק שאילו היתה המשנה פותחת במעשה בר"ג, ללא המחלוקת הנזכרת לפני כן, היינו מפרשים בדבריו "מפני מה אמרו חכמים עד חצות" כפירוש השני!

ואם כן, למה לא נפרש כן גם עתה, ש"חכמים" שברישא הם שאר התנאים החולקים, ו"חכמים" שבדברי ר"ג הם חכמים קדמאי שאת דבריהם מפרש רבן גמליאל?

אלו דברי טעם.

[הפשטן]

ד:

אמרינן אשרי ג׳ פעמים ביום כו׳. וברש״י כנגד שלש תפילות. וצ״ע מדוע לא אומרים אשרי בערבית?

בפשטות משום שערבית רשות.

[עזריאל ברגר]

ד:

אמרינן אשרי ג׳ פעמים ביום כו׳. וברש״י כנגד שלש תפילות. וצ״ע מדוע לא אומרים אשרי בערבית?

ע"פ ספרי פנימיות התורה - לילה לאו זמן מקרא הוא.

[ביקורת תהיה]

למה לא נפרש ש"חכמים" שבדברי ר"ג הם חכמים קדמאי שאת דבריהם מפרש רבן גמליאל?

משום שמלשון הגמרא בדף ט ע"א לא משמע הכי:

אֲמַר לְהוּ (ר"ג לבניו): רַבָּנָן (דפליגי עילווי) כְּוָותִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּבִין אַתֶּם, וְהַאי דְּקָאָמְרִי עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

[עזריאל ברגר]

אשכול ישן על דף ה:
viewtopic.php?p=100166#p100166

כמותו קיימים אשכולות נוספים על הרבה דפים כאו"א בפ"ע.
ולפענ"ד לא כדאי לאחדם לתוך אשכול זה, כי זה יגרום לבלבול סדר ההודעות.
מי שעיתותיו בידו - מוזמן לעשות כאן "מפתח".

[הפשטן]

למה לא נפרש ש"חכמים" שבדברי ר"ג הם חכמים קדמאי שאת דבריהם מפרש רבן גמליאל?

משום שמלשון הגמרא בדף ט ע"א לא משמע הכי:

אֲמַר לְהוּ (ר"ג לבניו): רַבָּנָן (דפליגי עילווי) כְּוָותִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּבִין אַתֶּם, וְהַאי דְּקָאָמְרִי עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

אלו דברי טעם.

רק מה, צריך לשנות קצת את נוסח תוספת ההסבר שהוספת (בסוגרים) לדברי הגמ' שם, וזאת כך:

אֲמַר לְהוּ [ר"ג לבניו]: רַבָּנָן [לא פליגי עילווי אלא] כְּוָותִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּבִין אַתֶּם, וְהַאי דְּקָאָמְרִי עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

[ביקורת תהיה]

לא כי, אלא רבן גמליאל פליג עלייהו דרבנן וסבר דבקריאת שמע לא עשו חכמים סייג לדבר,
ואפשר לקרוא לכתחילה ק"ש של ערבית לאחר חצות.

[הפשטן]

לא הבנתי. האם לדעתך יש הבדל בין מה שאתה קורא כאן "רבנן" לבין מה שאתה קורא כאן "חכמים"? כי אם לדעתך אכן יש הבדל, אז בעצם אתה אומר את מה שאמר סגי נהור. אבל מלשון תגובתך הקודמת משמע שהתכוונת לחלוק עליו.

[ביקורת תהיה]

אמת. ונמצאו דברים שאמרתי ('מלשון הגמרא לא משמע הכי') סרי טעם.

[הפשטן]

ונמצאו דברים שאמרתי ('מלשון הגמרא לא משמע הכי') סרי טעם.

זאת מנין לך? ואולי דבריך - בתגובתך לסגי נהור - הם דווקא דברי טעם, ובלבד - שתוספת ההסבר שנוסיף בסוגרים לתוך דברי הגמ' בדף ט ע"א - יהיו לפי מה שהיצעתי אני בתגובתי (לתגובתך הנ"ל:) viewtopic.php?f=29&t=48822&start=120#p594739

[ביקורת תהיה]

אדכרתן ואידכרי בפולמוס של רבותינו - ראשונים ואחרונים - אם רבן גמליאל פליג אהרחקה דרבנן אם לאו, מובא באורך ב'באור הלכה' סימן רלה ד"ה 'וזמנה כל הלילה'. בין הדברים טוען הכהן הגדול כטענת הפשטן:

נוּכַל לוֹמַר דְּגַם רַבָּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה לַחֲכָמִים לְדִינָא דְּיֵשׁ סְיָג לְכַתְּחִלָּה עַד חֲצוֹת, וְלֹא בָּא לַחֲלֹק בַּמִּשְׁנָה כִּי אִם עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּסְבִירָא לֵהּ דְּמִן הַתּוֹרָה הוּא רַק אַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה [וְכֵן כָּתַב הַגְּרָ"א בִּשְׁנוֹת אֵלִיָּהוּ], וּמָה דְּאִצְטְרִיךְ לִפְסֹק בַּגְּמָרָא הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַף דַּחֲכָמִים גַּם כֵּן סְבִירָא לְהוּ הָכִי, וַהֲלָכָה כָּרַבִּים, מִשּׁוּם דַּחֲכָמִים לֹא פֵּרְשׁוּ בְּדִבְרֵיהֶם דְּהַחֲצוֹת הוּא רַק מִשּׁוּם סְיָג, וּבָזֶה הָיוּ מְסֻפָּקִין בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא שֶׁהֵשִׁיב לָהֶם, רַבָּנָן כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ, וּבָזֶה אָמַר דַּהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּמוֹ שֶׁהֵשִׁיב לְבָנָיו. וְגַם מִפְּשָׁטִיּוּת לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה מוּכָח גַּם כֵּן דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לֵהּ סְיָג דַּחֲצוֹת בִּשְׁאָרֵי דְּבָרִים, וְלָמָּה נֹאמַר דְּבִקְרִיאַת שְׁמַע חוֹלֵק עַל חֲכָמִים וְלָא סְבִירָא לֵהּ סְיָג כְּלָל?

[נוטר הכרמים]

ו, א

בגמ', תניא, אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. אמר רב הונא כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה.

הנה כבר צויין על הגליון שבילקוט שמעוני (תהילים רמז תתמב) איתא תוספת: שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. ועי' מהרש"א בח"א שפירש כן מדנפשיה [ומוכרח שלא היתה גירסא זו לפניו].

ונראה לבאר כל הענין, ובהקדם דאיתא במדרש שמות רבה (פרשת משפטים לב, ו): ד"א הנה אנכי שולח מלאך הה"ד חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עושה אדם מצוה אחת הקדוש ברוך הוא נותן לו מלאך אחד לשמרו שנאמר חונה מלאך ה', עושה שתי מצות הקדוש ברוך הוא נותן לו שני מלאכים לשמרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, עשה הרבה מצות נותן לו הקדוש ברוך הוא חצי מחנהו שנא' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך והוא חצי מחנהו שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן.

ולכאורה צ"ב, דכאן נראה בפשוטו שזה קאי על המזיקין ו'יפול' היינו שהמזיקין ינוצחו, ואילו במדרש אנו למדין שזה קאי על המלאכים השומרים אותו.

ובפי' רש"י לתהילים על פס' זה כתב: יפול מצדך אלף - לשון חנייה כמו (בראשית כה) על פני כל אחיו נפל: מצדך - משמאלך יחנו אלף שדים ואליך לא יגשו להזיק.

הרי ש'יפול' לא מתפרש כמשמעו 'נפילה', אלא להיפך, חניה, אלא שרש"י מפרש שהחניה היא של המזיקין, ומ"מ 'אליך לא יגשו להזיק'.

ונראה שיכולים הדברים לעלות בקנה אחד, שכן תפקידם של המלאכים לשמור על האדם מן אותם המזיקין, וכמות המלאכים הרי היא לפי כמות המזיקין, וכמו שנתפרש יותר במדרש תנחומא (משפטים סי' יט): עשה כל המצות מוסרין לו מלאכים הרבה שנאמר כי מלאכיו יצוה לך ומי הן המלאכים אלו שמשמרים אותו מן המזיקין שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ומה הוא יפול שמשלימים לו, כענין שנאמר בדברי הימים וממנשה נפלו על דוד וכתיב בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה, ורבבה מימינך למה מן השמאל אלף ומן הימין רבבה, לפי שהשמאל אינה צריכה מלאכים הרבה ששמו של הקדוש ברוך הוא כתיב בתפילין והתפילין נתונים על השמאל... אריב"ל מהו יפול מצדך אלף הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד ואחד מישראל רבוא ואלף מלאכים שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך, ואחד מהן מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא לפי שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקים.

ואמנם יסוד כל השמועה כאן הינו בדרך של זה לעומת זה, והיינו שהמזיקין נטפלים דווקא לתלמידי חכמים, שהמזיקים נשלחים כנגד כוחות הקדושה, וכמו שנתבאר בבן יהוידע כאן.

ומעתה נראה שלפי הגירסא שלפנינו באמת הפס' יפול מצידך אלף וגו' לא מתפרש על המזיקין עצמם אלא על המלאכים השלוחים מן השמים לשמור על האדם מן המזיקין, אלא שאגב גררא שמעינן על מספרם של המזיקים ממספרם של המלאכים. ודוק.

[שמר]

ג.
ת''ר: מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד - ותיפוק ליה משום מפולת. בחדתי. ותיפוק ליה משום מזיקין. בתרי. אי בתרי חשד נמי ליכא. בתרי ופריצי

נראה שמדברת הגמ' אל אותם תרי פריצי ולא לאנשים אחרים.

ותמוה וכי אותם פרוצים ישמעו לדברי חכמים?!

[החתן סופר]

ד:
אם רגיל לקרות קורא אם רגיל לשנות שונה

יש לעיין אם אפשר לדון מכאן למחלוקת הפוסקים באו"ח סימן רלח (בשעה"צ סק"א) לגבי מקרא בלילה, דרק הרגיל לקרות קורא, הא אם רגיל לשנות אינו יכול או אינו רצוי שיהיה במקרא בלילה.

[בברכה המשולשת]

ג.
ת''ר: מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד - ותיפוק ליה משום מפולת. בחדתי. ותיפוק ליה משום מזיקין. בתרי. אי בתרי חשד נמי ליכא. בתרי ופריצי

נראה שמדברת הגמ' אל אותם תרי פריצי ולא לאנשים אחרים. ותמוה וכי אותם פרוצים ישמעו לדברי חכמים?!

פרוצים בעריות מפני תאוותם, אבל אינם פורצי גדר הציות לחכמים.

[עזריאל ברגר]

ג.
ת''ר: מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד - ותיפוק ליה משום מפולת. בחדתי. ותיפוק ליה משום מזיקין. בתרי. אי בתרי חשד נמי ליכא. בתרי ופריצי

נראה שמדברת הגמ' אל אותם תרי פריצי ולא לאנשים אחרים.

ותמוה וכי אותם פרוצים ישמעו לדברי חכמים?!

שתי תשובות בדבר:
א. לאפרושי מאיסורא.
ב. לפעמים אדם יודע שהוא בגדר של "פריצי", וקשה לו לעמוד בנסיונות, אבל הוא יודע להיזהר לא להביא את עצמו לידי ניסיון. ואכמ"ל.

עתה ראיתי שאת התירוץ השני כבר כתבו מעלי.

[הפשטן]

נראה שמדברת הגמ' אל אותם תרי פריצי ולא לאנשים אחרים.

בצדק סייגת: "נראה", כי באמת זה לא לגמרי בטוח.
שהלא אפשר שכוונת הגמ' היא, שהברייתא מזהירה את האיש הכשר שלא יכנס לחורבה החדשה - אפילו אליו מתלווה עוד איש (דליכא מזיקין) - אם האיש המתלווה פרוץ, וסיבת האזהרה לכשר היא - כדי שלא יחשדו שאשה מוכנת לו שם, שהלא האיש המתלווה - לא יסיר את החשדות - משום שהוא פרוץ.

תדע, דהא לא קאמר "בתרי פריצי" - וגם לא "בתרי דפריצי" - אלא קאמר "בתרי ופריצי", ר"ל: "בתרי ו[ב]פריצי", ור"ל: "[מיירי] בתרי" - היינו מיירי דבאותם מקרים דעלמא של אנשים כשרים הבאים להיכנס לחורבה - אף אחד מהם אינו נכנס שם לבדו אלא אליו מתלווה עוד איש וכך הם נעשים שניים, "ו[מיירי ב]פריצי" - היינו מיירי דבאותם מקרים דעלמא של אנשים כשרים הבאים להיכנס לחורבה - האנשים המתלווים פרוצים.
וראה מעי"ז: בעירובין יד ע"ב: "מאי 'לחיין' [במקום למינקט 'לחי'], לחיין דעלמא". ובקידושין נא ע"ב ושם סד ע"ב: "הא 'בוגרות' קתני, מאי 'בוגרות' [במקום למינקט 'בוגרת'], בוגרות דעלמא". וביבמות כז ע"א: "מאי 'לא נפטרו צרות' נמי דקאמר, אצרה דרחל, והא 'צרות' קאמר, צרות דעלמא". ושם נג ע"א: "צריכה לחזר על כל האחין, מאי 'צריכות' [במקום למינקט 'צריכה'], צריכות דעלמא". ובסנהדרין כז ע"א: "מאי 'שבועות' [במקום למינקט 'שבועה'], שבועות דעלמא". ובכריתות יז ע"א, וכן בנדה ח ע"א: "מאי 'קטנות' [במקום למינקט 'קטנה'], קטנות דעלמא".

[נוטר הכרמים]

ה, ב

בגמ', תניא, אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר: טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ. ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ויעתק צור ממקמו; ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר צור ילדך תשי.

וברש"י: טורף נפשו באפו - לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך, ומה היא הנפש זו תפלה... הלמענך תעזב ארץ - וכי סבור היית שבשבילך שיצאת, תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו.

וצ"ב, הרי מתחילה מתמה כלפי הממהר ומקדים אטו סבור הוא שבשביל שיצא תסתלק השכינה, ושוב מסיים שגורם לשכינה שתסתלק מישראל.

איברא, בדברי הקדמונים נמצא הביאור "לפי שהשכינה שורה עם שנים כדכתב אז נדברו וגו' עד ויקשב ה' וישמע וכי יוצא גורם לשכינה שתסתלק", והיינו כדאיתא לקמן (ו, א) דשנים מיכתבן מילייהו (עי' תשובת הגאונים מוסאפיה סי' קיג; ספר הערוך ערך טרף; ראב"ן ברכות סי' קכה).

אולם באמת הדברים צ"ב, התינח שנים שלומדים בצוותא מיכתבן מילייהו טפי מאחד שיושב לבדו, שהרי גדולה מעלת שנים הלומדים יחדיו, וכמו שביאר המאירי, וז"ל, וכן לעסוק בתורה אף על פי שבכל צד נאה ומשובח אם הם שנים הדבר נאה יותר שמביניהם יבחן האמת ביותר ועוד שמתוך שאחד נושא ונותן עם חברו הדברים חקוקים בדמיונם יותר ויותר והוא שכיון באמרו שנים מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות, ובדומה לזה ביאר מהרש"א בח"א, וז"ל, לפי ששנים מתוך משא ומתן שלהן בד"ת יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו ית' אבל הא' אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב.

אבל מה שייך דבר זה בתפילה.

[נוטר הכרמים]

ח, ב

פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה

בגמ', תניא ר"ש בן יוחי אומר, פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחד קודם שיעלה עמוד השחר, ואחד לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחד של יום ואחד של לילה. הא גופא קשיא אמרת... אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא. והדר תני... אלמא יממא הוא. לא לעולם ליליא הוא והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא.

ופירש"י: דקיימי בההיא שעתא - הלכך זמן ק"ש דיום הוא דגבי ק"ש ובקומך כתיב והא קיימי.

מבואר בדברי רש"י, דאף אחר עמוד השחר הזמן מצד עצמו הוא לילה, עד זמן הנץ החמה (כדאיתא ברש"י ד"ה ליליא), ומ"מ כיון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא קרינן ביה ובקומך, ולא נקבעו זמני ובשכבך ובקומך לפי רובא דאינשי, ואף שודאי הגדרת הזמן של יום ולילה לא תשתנה לפי אותו המיעוט, הרי שהשכיבה והקימה באותם אנשים מחשיבה זמנים אלו לזמני שכיבה וקימה.

והנה התוס' הקשו: תימה א"כ לימא רבותא שפעמים יש אדם קורא לאחר שיעלה עמוה"ש שני פעמים ויוצא בו משום שחרית ומשום ערבית, והרא"ש סי' ט הקשה ג"כ כן ותירץ: ונראה לפי שרוצה להשמיענו שקורא אדם ק"ש שני פעמים סמוכין זה לזה ויוצא בהן יד"ח אחד של יום ואחד של לילה. ולהכי הוצרך לומר... דאם אירעו אונס שלא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו, לא מסתברא שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר וכו'.

והנה ממה שהתוס' לא ביארו כפשיטות זו, נראה דלא ס"ל הכי, אלא יוכל לעשות כן לקרות ב"פ כאחד ואין סתירה בכך שמצד אחד מחזיק זמן זה ליום ומצד אחד ללילה, וצ"ע.

ב) והתוס' תירצו: וי"ל דה"ק לעולם ליליא הוא בשאר מצוות דבעינן בהו יום כמו תפילין וציצית, אבל גבי ק"ש לא הואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא. והוסיפו עוד, דהאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דווקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת ללבן.

ובספר 'ברכת ראש' הפליא להקשות בדברי התוס' דסתרי מתחילתם לסופם, דממה שתירצו דלשאר מצוות כציצית ותפילין הוי לילה, ע"כ מיירי בזמן הקודם לזמן משיכיר בין תכלת ללבן, דאם משיכיר הוי יום גם לגבייהו, וא"כ איך בסו"ד כתבו דאיירי משיכיר בין תכלת ללבן, ויעו"ש עוד שנקט דהוו שני תירוצים נפרדים, והגי' בתוס' היא: א"נ משיכיר בין תכלת ללבן.

ושו"ר בחי' רע"א הנדמ"ח שהובא מכת"י הנד' בספר הזיכרון 'וזאת ליהודה' שכן הקשה הגרע"א והניח ב'צע"ג'.

ובאמת שכן מפורש להדיא בתוס רבינו יהודה חסיד וז"ל: ושמא י"ל דלענין ד"א קרוי ליליא כמו לתפילין וציצית ולא לק"ש. א"נ ה"ק לעולם ליליא הוא שאין דרך בנ"א לעמוד באותה שעה, ומ"מ יממא הוא לענין ק"ש דהוי זמן קימה דאיכא מיעוטא וכו'. וביאור דבריו נראה, דשינויא קמא ס"ל דחלוק זמן הלילה בדיניו וזמן ק"ש אינו תלוי בזמני הלילה בעלמא, אלא בזמני ובשכבך ובקומך, ושינויא בתרא הוא דאף כי לגבי ק"ש נמי יחשב כלילה משום דלרוב בנ"א אכתי הוי זמן שכיבה הא מיהת דזה חשיב ג"כ כיממא משום דאיכא מיעוט דקיימי באותה שעה.

ולפי"ז מיושבים היטב המשך דברי התוס' ד'לאחר שיעלה עמוד השחר' היינו מזמן שיכיר בין תכלת ללבן, דקאי רק לפי התי' השני דמחמת המיעוט יש לזמן זה דין של יום וקרי ליה לילה משום הרוב, וקאמר דמ"מ אינו נחשב ליום רק משיכיר, והמיעוט דקיימי בההיא שעתא משוי ליה כיום רק לענין ק"ש. אמנם לפי התי' הראשון דהא דקרי ליה לילה משום דהוי לילה לדיני תפילין וציצית, א"כ חלוק דין לילה דק"ש דהוי רק עד עלות השחר, וגם יכול לקרות קודם שיכיר, ומעי"ז כתב בברכת ראש לפי דרכו.

ג) אמנם לכאורה ד"ז צ"ב בסברא, דמהיכי תיתי ניזיל בתר המיעוט לקבוע דהוי זמן של קימה ויום לענין ק"ש בודאות, ולא ליזיל בתר הרוב דגבייהו ה"ל עדיין זמן של שכיבה. ואכן בלשון התוס' דידן מדויק דמה דקיימי אינשי בההיא שעתא זה מפקיע מזמן זה שם 'זמן שכיבה', וכן מבואר בדבריהם בד"ה לעולם יממא. אכן הא גופא טעמא בעי למה מנהג מיעוטא דאינשי יכריע כנגד הרוב.

אכן ראיתי בתוס' רבינו פרץ שעמד בזה, וכתב וז"ל: וא"ת משום מיעוטא דקיימי בההיא שעתא קרי ליה שעת קימה, וי"ל דאה"נ כדאשכחן לר' יהושע לקמן דאמר עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. אמנם לכאורה אין זה מיישב אלא שיהא זמן זה גם נחשב לזמן קימה, אבל מאי טעמא נפקיע ממנו שם זמן שכיבה, וצ"ע. (ועי' הגהות וחידושים בסוף המסכת מר"ש טויבש).

ד) ברם, עוד יש לדייק בלשון התוס' דלא נזכר בדבריהם נידון על זמן זה אי הוי יום או לילה, ונראה דבאמת לענין ק"ש אין אנו דנים בכך, אלא על זמני שכיבה וקימה. ובאמת ראה בדבריהם לעיל (ב, ב ד"ה מאימתי בדעת ר"ת וכן ב, ב ד"ה א"ל) שנראה בדבריהם כן דזמן ק"ש אינו תלוי ביום ולילה אלא בזמני שכיבה וקימה. ובאמת בדברי הרא"ש כאן מבואר שהנידון הוא בזמני יום ולילה, וביאר קושיית הגמ' דהיינו בדרך ממ"נ דאם זה יום אינו לילה וכו', יעו"ש. והרא"ש לעיל בהצעת דברי ר"ת ג"כ שינה לשונו ונקט דנאמרו זמנים מיוחדים של יום ולילה לענין ק"ש.

ואולי יש לבאר לפי"ז דלשיטתייהו אזלי, דמהאי טעמא גופא בשיטת התוס' נתבאר לעיל דאליבא דס"ד שייך מציאות שיקרא ב"פ בזא"ז ק"ש ויצא יד"ח ק"ש שחרית וערבית, משום שאין הנידון על עצם מציאות הזמן אי הוי יום או לילה, אלא על קיום זמן שכיבה וזמן קימה, ושייך שיהיו שני זמנים אלו בב"א, לולי הסברא שכתבו תוס' דמה דאיכא אינשי דקיימי מפקיע מזה שם זמן שכיבה. אבל לשיטת הרא"ש דבזמני יום ולילה תליא מילתא, ודאי ליכא ס"ד דיוכל לקרות שני ק"ש כאחד, וזוהי קושית הגמ', ועיין.

[החתן סופר]

יש"כ הערות מחכימות ונפלאות, זכיתי גם להתעכב בסוגיא ויעויין עוד ברשב"א דברים חשובים ובסיכום הדברים במחלוקת הראשונים אם הברייתות סתרי אהדדי ובגדרי זמני היום והלילה הרחיבו את הדיבור בשיעורי הגרי"ד סולובייציק ובספר מורשת משה (שטיינהוז) סי' ז.

[החתן סופר]

ח:
"בשלושה דברים אוהב אני את הפרסיים".

ויש להקשות דהא איכא איסור לא תחנם! יעויין בספר ויאמר שלם (להרב אדרעי זצ"ל דיין בבי"ד אוה"ח הקדוש)על הדף, ובספר אשכול יוסף (סימן טוב) בענייני ל"ג בעומר סי' א, ובמאור ישראל להגרע"י זצ"ל שבת לג.

[מיללער]

ח:
"בשלושה דברים אוהב אני את הפרסיים".

ויש להקשות דהא איכא איסור לא תחנם! יעויין בספר ויאמר שלם (להרב אדרעי זצ"ל דיין בבי"ד אוה"ח הקדוש)על הדף, ובספר אשכול יוסף (סימן טוב) בענייני ל"ג בעומר סי' א, ובמאור ישראל להגרע"י זצ"ל שבת לג.

אולי כוונת הדברים לבני ישראל יושבי פרס?

[הפשטן]

לא מסתבר.
הנה הציטוט המלא: "בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר. אני צויתי למקודשי, תני רב יוסף: אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם".

[נוטר הכרמים]

ח:
"בשלושה דברים אוהב אני את הפרסיים".

ויש להקשות דהא איכא איסור לא תחנם! יעויין בספר ויאמר שלם (להרב אדרעי זצ"ל דיין בבי"ד אוה"ח הקדוש)על הדף, ובספר אשכול יוסף (סימן טוב) בענייני ל"ג בעומר סי' א, ובמאור ישראל להגרע"י זצ"ל שבת לג.

אולי כוונת הדברים לבני ישראל יושבי פרס?

בפשטות הכוונה לאומה דפרסיים,
ובקשר לשאלה, ראה בארוכה בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן מז.

[נוטר הכרמים]

ג.
ת''ר: מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד - ותיפוק ליה משום מפולת. בחדתי. ותיפוק ליה משום מזיקין. בתרי. אי בתרי חשד נמי ליכא. בתרי ופריצי

נראה שמדברת הגמ' אל אותם תרי פריצי ולא לאנשים אחרים. ותמוה וכי אותם פרוצים ישמעו לדברי חכמים?!

פרוצים בעריות מפני תאוותם, אבל אינם פורצי גדר הציות לחכמים.

עי' בארוכה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סי' מ קונטרס איסורי יחוד פרק ג אי מיירי דווקא בפרוצים בעריות או גם בעניני ממון ושאר עבירות.

[החתן סופר]

ח:
"בשלושה דברים אוהב אני את הפרסיים".

ויש להקשות דהא איכא איסור לא תחנם! יעויין בספר ויאמר שלם (להרב אדרעי זצ"ל דיין בבי"ד אוה"ח הקדוש)על הדף, ובספר אשכול יוסף (סימן טוב) בענייני ל"ג בעומר סי' א, ובמאור ישראל להגרע"י זצ"ל שבת לג.

אולי כוונת הדברים לבני ישראל יושבי פרס?

גם אני חשבתי להסביר ככה אבל לא נראה כמו שכתבו בהמשך, ובאמת בספר ויאמר שלם בהערה שם רצו להגיד כתירוץ הזה.

[סגי נהור]

ח:
"בשלושה דברים אוהב אני את הפרסיים".

ויש להקשות דהא איכא איסור לא תחנם!

מן הסתם הכוונה היא שנלמד מהם תכונות טובות אלה, וע"ד חכמה בגויים תאמין.