ביקורת תהיה כתב:כן נוהגים בני העדות ממוצא אשכנזי, בגלל שלשונם לקויה ואין בכחה לבטא דלית נחה לפני תיו נחה, ואף מתקשה לבטא דלית נחה לפני תיו שוויה.מעט דבש כתב:יב, א: וּמִמּוֹלַדְתְּךָ – שווא נח בדלי"ת, ושווא נע בתי"ו. אך נהגו לקרוא גם הדלי"ת בנע.
טז, יא: וְיֹלַדְתְּ – שני השוואים נחים, אך נהגו להניע השווא הראשון.
ספק אם ניתן לכנות שגרה זו בתואר 'מנהג'.
יש סיבה למסוּבּב. לשיטת אנשי המזרח יש הבדל בניקוד המם השניה של 'ממנו':מעט דבש כתב:המילה 'ממנו' יש לה שתי משמעויות: א) 'מֵאִתּוֹ'. ב) 'מֵאִתָּנוּ'.
וכתב האב"ע, שלפי המסורת הבבלית ('אנשי מזרח') יש הבדל בניקוד שתי המשמעויות; המשמעות הראשונה היא בנו"ן דגושה, ואילו המשמעות השניה היא בנו"ן רפויה.
א. מפיק הא היא באת־כח של תיבה (המלה 'אררהּ', לדוגמה, היא הֶלְחֵם של 'אֵרַר אוֹתָהּ'), ולפיכך משקלה כמשקל תיבה שלמה, ולא כמשקל אות גרידא.אליהו בן עמרם כתב:בענין "אררהּ" - מי שקרא בלא מפיק ה"א, שינה המשמעות ויחזור?
ביקורת תהיה כתב:א. מפיק הא היא באת־כח של תיבה (המלה 'אררהּ', לדוגמה, היא הֶלְחֵם של 'אֵרַר אוֹתָהּ'), ולפיכך משקלה כמשקל תיבה שלמה, ולא כמשקל אות גרידא.אליהו בן עמרם כתב:בענין "אררהּ" - מי שקרא בלא מפיק ה"א, שינה המשמעות ויחזור?
ב. הקורא 'אררה יי' בלא מפיק הא, הופך את המשמעות איומות: את המושא הוא הופך לַנושא (=את המקוללת למקללת), ואת הנושא לַמושא. וללא ספק גוערין בו ומחזירין אותו.
מעט דבש כתב:הדברים מחודשים.
מה שמשמיטים הדגש החזק, אין כאן איזה 'מנהג', אלא הוא חוסר דקדוק בעלמא.
ולמה לקבוע זאת ל'מנהג', שכאן מדגישים וכאן לא.
אם כבר שמים לב לדקדק, יש להדגיש את כל הדגשים כמשפטם.
ביקורת תהיה כתב:יש סיבה למסוּבּב. לשיטת אנשי המזרח יש הבדל בניקוד המם השניה של 'ממנו':מעט דבש כתב:המילה 'ממנו' יש לה שתי משמעויות: א) 'מֵאִתּוֹ'. ב) 'מֵאִתָּנוּ'.
וכתב האב"ע, שלפי המסורת הבבלית ('אנשי מזרח') יש הבדל בניקוד שתי המשמעויות; המשמעות הראשונה היא בנו"ן דגושה, ואילו המשמעות השניה היא בנו"ן רפויה.
לנסתר – המם סגולה, ולמדברים בעדם – צרויה.
ועקב כך, בהוראה הראשונה הנון דגושה: 'מִמֶּנּוּ', ובהוראה השניה – רפויה: 'מִמֵּנוּ'.
והכי קאמר רבי חנינא בר פפא: אל תקרי 'כי חזק הוא מִמֵּנוּ', אלא 'מִמֶּנּוּ'.
על דרך שדרשו בפ"ק דברכות על פסוק 'וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ': אל תקרי 'תְלַמְּדֶנּוּ', אלא 'תְלַמְּדֵנוּ', דבר זה מתורתך תְּלַמְּדֵנוּ.
אליהו בן עמרם כתב:ביקורת תהיה כתב:א. מפיק הא היא באת־כח של תיבה (המלה 'אררהּ', לדוגמה, היא הֶלְחֵם של 'אֵרַר אוֹתָהּ'), ולפיכך משקלה כמשקל תיבה שלמה, ולא כמשקל אות גרידא.אליהו בן עמרם כתב:בענין "אררהּ" - מי שקרא בלא מפיק ה"א, שינה המשמעות ויחזור?
ב. הקורא 'אררה יי' בלא מפיק הא, הופך את המשמעות איומות: את המושא הוא הופך לַנושא (=את המקוללת למקללת), ואת הנושא לַמושא. וללא ספק גוערין בו ומחזירין אותו.
מה שכתב מר זה בדיוק הצד שהיה לי לומר שיחזור.
ואולם, יש לי 2 צדדים להסתפק, שלא שינה את המשמעות:
א. היתכן לומר שהאדמה קיללה חלילה את...., וכי יש בכוחה לקלל? (ואז הספק הוא, האם מתייחסים למשמעות הניקוד של המילה, או למשמעות הכוללת של המשפט)
ב. יש טעם "טפחא" על המילה "אררה" - לפני שם ה', ואולי בגלל זה, גם אם יקרא בלא מפיק ה"א, המשמעות תישאר, שה' ארר את האדמה, ולא להפך חלילה.
מכל מקום, ההבדל בין קריאת אנשי המזרח לקריאת אנשי המערב אינו בדגשות הנון בלבד, אלא גם בניקוד המם שלפניה.בעל קורא כתב:ממש לא הניקוד גורם לדגש והרפה, אם כבר, זה להיפך, שבכל מקום בו אמור לבוא דגש מכל טעם שהוא, משתנה ניקוד האות הקודמת כיון שדגש בא רק אחר תנועה קטנה.
לא מצאתי.בעל קורא כתב:באשל אברהם בוטשאטש סימן קמ"ב הסתפק בזה מטעם זה.
שבתי וראֹה כי אין הדבר פשוט כל עיקר, שהרי בתלמוד מוחלפת בתדירות מפיק הא באלף (דוגמה מפורסמת: 'מצות עשה שהזמן גְּרָמָא' ='גְּרָמָהּ'), משמע שלא היו מקפידים כלל להגות את ההא.ביקורת תהיה כתב:הקורא 'אררה יי' בלא מפיק הא, הופך את המשמעות, וללא ספק מחזירין אותו.
ביקורת תהיה כתב:לא מצאתי.בעל קורא כתב:באשל אברהם בוטשאטש סימן קמ"ב הסתפק בזה מטעם זה.
ביקורת תהיה כתב:אין הנדון דומה לראיה.
שכשאמר 'אינו שנוי משמעות', על מה אמר? על תיבת 'לה'! שמתוך שמצאנו בכמה מקומות שויתר הכתוב על ההא ניתן ללמוד, כי גם בהעדר ההא נותרה משמעות המלה על כנה (והקורא 'לָה' תחת 'לָהּ' – הרי הוא כקורא 'תשמעו' תחת 'תשמעון');
אבל על שאר תיבות, וביחוד על תיבות שבהעדר ההא משתנה משמעותן למשמעות אחרת – מי אמר?!
כדכד כתב:אבל גם בדוגמאות האלה אין שינוי משמעות
"ובדברי מורי ראיתי דעטור סופרים היינו שכותבין טעם מפסיק באחר כי היכי דלישתמע אח"כ תלך ואח"כ תעבורו"
לשון צחה: 'להטעים'. (האות חית אינה מקבלת דגש, כידוע.)איש_ספר כתב:להדגיש החי"ת.
א. גם במשמעות לינה המלה 'לנו' היא מלעיל, כמשפט הפעלים מגזרת נע"ו.אם למקרא כתב:א. לָנוּ הַמָּיִם. 'לנו' מלעיל, ואם קרא מלרע – משמעותו לשון לינה.
ב. בימי אברהם היה שם העיר 'באר שבע', בקמץ.
"...אבל כשיהיה מקף ביניהן ו'מאריך' (=מתג) במלה ראשונה... לא נעמיד המלה ההיא העמדה גמורה רק העמדה מועטת כמו שאמרנו, שהמקף מחבר שתי המלות יחד כאילו הן מילה אחת ארוכה שיש בה מאריך בתחלתה ועיקר הטעם בסופה... ודי לנו בהעמדה מועטת שנעשה למלה ראשונה בשביל המאריך". והביא דוגמאות רבות למתג שבא במילה המוקפת, וכתב על כך "כל אלה אם יקראם הקורא מלעיל לגמרי, לטועה יחשב, ואין גנאי הקריאה גדול מזה, אלא ודאי עיקר קריאתה כמו שאמרנו".
גם לדעת רד"ק שהבאתי למעלה שהמאריך עושה מלעיל צריכין אנו לומר כי במלות שיש בהם טעם אחד לבד המאריך, אין לומר שנסמוך על המאריך בלבד לעשות המלה מלעיל, ולא נקפיד כלום לטעם אחר שבסוף המלה ויהיה הטפל חמור מן העיקר, דודאי לא עלה על דעת הרד"ק ראש המדקדקים לומר סברא זו רחוקה מהדעת.
רק דעתו היא שצריך להעמיד המלה באות שיש תחתיה מאריך העמדה ניכרת ונרגשת והוא קורא לזה מלעיל בכל מקום, בין אם יש באותה מלה טעם אחר בסופה כמו סִּֽירֹתָיו֙ (שמות כז, ג) קְּעָֽרֹתָ֜יו (שם כה, כט) ודומיהם [שכתב במכלול (עט.) שהם מלעיל], וכן צוּר יְלָֽדְךָ֖ תֶּשִׁי (דברים לב, יח) וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים (שם טו, יב) שכתב במכלול (פתוחי פקדו - כה:) שהם מלעיל לעולם, ובין אין בה טעם אחר, רק שהיא סמוכה במקף לשאחריה, כמו רָֽזִי־לִ֥י (ישעיהו כד, טז; עיין רד"ק שם) אֲדֹֽנִי־בֶ֗זֶק (שופטים א, ז; עיין מנחת שי שם פסוק ה) ודומיהם. אך אין ספק כי במלות שיש בהם טעם אחר בסופן, הוא העיקר, והמאריך טפל אצלו.
ביקורת תהיה כתב:א. גם במשמעות לינה המלה 'לנו' היא מלעיל, כמשפט הפעלים מגזרת נע"ו.אם למקרא כתב:א. לָנוּ הַמָּיִם. 'לנו' מלעיל, ואם קרא מלרע – משמעותו לשון לינה.
ב. בימי אברהם היה שם העיר 'באר שבע', בקמץ.
(להזכיר המעשה באנשי פפוניא, שבאו אצל רב מתנה בחצביהם לבקש מים שלנו.)
ב. אין לדבר יסוד, שכן אין קיים בלשון הקודש כלל מלה במשקל 'פָּֽעַל'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 64 אורחים
