הודעהעל ידי קלונימוס הזקן » ד' נובמבר 30, 2011 3:38 pm
הודפס בעש"ק תולדות, כ"ח מרחשוון תשע"ב
הקבלות
במאמר זה ננסה לקרוע צוהר לאחת התכונות המובהקות של ספרי התנ"ך, הרומזים אחד לשני על ידי שימוש במטבעות לשון דומים, מעין 'גזירה שוה' לשונית, שעל ידה מבהיר הכתוב – 'באין אומר ואין דברים' – כי יש לנו להתבונן במקור האחר אליו הוא מפנה, ועל ידי כך נקבל עומק חדש, המסתתר מתחת השורות הכתובות. במאמר זה נציג שלושה עניינים בספר בראשית, שהנביאים והכתובים מרמזים ומורים עליהם באצבע על ידי מילים זהות. הענין האחרון שבהם הוא ענין יעקב ועשיו שנקרא עליו השבוע בפרשת תולדות
סיפור הבריאה – ומזמור 'ברכי נפשי'
במזמור ק"ד שבתהילים, הוא מזמור 'ברכי נפשי' שאנו אומרים כל ראש חודש (ויש נוהגים כל שבת משבתות החורף), מביע דוד המלך ע"ה את התפעלותו מיפי הבריאה ושכלולה, אולם לא רבים מבחינים שאגב כך חוזר הכתוב על תיאור שלבי הבריאה שבתחילת ספר בראשית באופן מדוייק.
בפרק א' של בראשית מתוארת הבריאה בשמונה שלבים:
א. בריאת האור ביום הראשון.
ב. בריאת הרקיע ביום השני, המבדיל בין המים העליונים לתחתונים.
ג. היקוות המים מתחת השמים אל מקום אחד כדי שתראה היבשה, ביום השלישי.
ד. יציאת הצמחים מן הארץ ביום השלישי.
ה. תליית המאורות ברקיע ביום הרביעי.
ו. בריאת יצורי הים והעופות ביום החמישי.
ז. בריאת חיות היבשה ביום השישי.
ח. בריאת האדם, ביום השישי.
בספר תהלים חוזר הכתוב על כל שלבי הבריאה של הדומם והצומח עד היום החמישי, שכן הוא עוסק בתיאור יפי הארץ וצמחייתה, ולא בתיאור בעלי החיים והאדם [שנבראו בימים החמישי והשישי]. תיאורי הבריאה משולבים בשאר תיאורי הטבע שבפרק, לפיכך קשה להבחין בזאת באופן מיידי. נציג את השלבים אחד לאחד:
א. "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (ג) – בריאת האור, כלשון רד"ק שם: "הֵחֵל בָּאוֹר כי הוא נברא תחילה אחר הגלגלים [=השמים], וכן אמר בתורה תחילה: 'יְהִי אוֹר' ".
ב. "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו" (ב-ג) – עשיית הרקיע, המכיל את המים העליונים. וברד"ק: "נוטה שמים כיריעה – זה אמר על הרקיע המבדיל והוא נקרא שמים, כמו שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים, וזאת הבריאה היתה ביום שני".
ג. "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד, תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם, מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן, יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם, גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (ה-ט) – כאן קל מאוד לראות את תיאור "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה", רק שהכתוב מקדים ואומר שהארץ היתה מיוסדת על מכוניה מתחת לפני המים, אבל התהום – המים – כיסו אותה בתחילה כמו לבוש ואפילו על ההרים עמדו המים, ואז – נקוו מכוח גערת ה' למקום אחד שהוא יסד להם, ולא שבו לכסות את הארץ. וכן מפרש רד"ק על אתר. [שימו לב למילים 'תְּהוֹם', ו'אֶל מְקוֹם', החוזרות בדיוק על הביטויים שבפרשת הבריאה].
ד. "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה', אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע" (י-טז) – כאן מסביר הכתוב שלמרות שהמים נקוו אל מקום אחד, לא נשארה הארץ יְבֵשָׁה כמדבר אלא ה' השאיר מעיינות הזורמים בנחלים ומשקים את כל הארץ, ועל ידי זה "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב [מיני דגן] כדי לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", גם "עֲצֵי ה', אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע" שותים מן המים. זולת כל החי שבבריאה השובר את צמאו מן המים.
הקטע הזה מקביל לענין של "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ" שביום השלישי. אלא שהוא מוסיף על כך ביאור מן הכתוב בפרק ב' של מעשה הבריאה. כידוע פרק א' מספר את מעשה הבריאה בקיצור תמציתי, ופרק ב' מאריך, בעיקר בבריאת האדם, אבל גם בענין 'תדשא הארץ'. הוא מספר שבתחילה לא צמח שום דבר כי לא המטיר ה' על הארץ, ואז "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ולאחר מכן הצמיח ה' את העצים.
הפירוש המקובל של 'ואד יעלה מן הארץ' היינו עננים המתאדים מן הים (עיין רש"י ומפרשים). אך הכתוב בספר תהלים דווקא אינו מציין זאת כלל, הוא כותב שה' משלח מעיינים בנחלים ועל ידי זה משקה את האדמה. לכאורה אם כך אין זה מתאים לכתוב בפרק ב', אך תרגום הפשיטתא (תרגום ארמי לתורה, בניב סורסי, עיין פסחים סא. ב"ק פג.) מתרגם 'אֵד' – מעיין! וכך גם בתרגום השבעים.
ובאמת אין אנו זקוקים להביא ממרחק לחמנו: הדברים מבוארים להדיא בתוספתא (סוטה ג, ב), המספרת על אנשי דור המבול שאמרו שאין הם זקוקים לטובותיו של ה' המוריד להם גשם, שכן הם יכולים להסתפק במי נהרות ומעיינות. סיפור זה מופיע אף במסכת סנהדרין (קח.), אך התוספתא מסיימת כך: "הרי יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן בימות החמה ובימות הגשמים, שנאמר "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ"! מאמר חז"ל זה חוזר על עצמו גם במכילתא (מס' דשירה, ב): "אמרו לא טפת גשמים היא? אין אנו צריכין לה! אלא - וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה". וכן איתא בספרי (עקב, פיסקא מג), במדרש רבה (במדבר ט, כג) ובתנחומא (בשלח, יב).
לפי הפירוש הרגיל תמוהים דברי התוספתא והמדרשים טובא: הרי 'ואד יעלה מן הארץ' הוא תהליך ירידת הגשמים, וכיצד דור המבול אומרים שאינם זקוקים לגשמים כי 'ואד יעלה מן הארץ'? קושי זה הביא את מאן דהו למחוק בתוספתא את המשפט "שנאמר ואד יעלה מן הארץ", ולכן הוא מופיע בסוגריים בדפוס וילנא. אך ברור שהגהה זו אינה נכונה, שהרי הדברים חוזרים על עצמם במכילתא, בספרי ובמדרשים. אמנם לפי הפירוש ש'אֵד' הוא מעיין – דברי התוספתא והמדרשים מאירים להפליא.
יש לציין שלפי פירוש זה מתיישבים גם שתי נקודות תמוהות בפרשת בראשית עצמה: 1) הלשון 'יעלה מן הארץ' תמוה; הרי האדים עולים מן הים, כלשונו של רבי אליעזר "כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה" (עירובין מה:), ולא מן הארץ. 2) התורה מתארת שבתחילה לא המטיר ה' גשם, ומיד היא חוזרת ואומרת 'ואד יעלה מן הארץ והשקה', הרי שכן ירד מטר. קושי זה הביא את רס"ג להידחק ולפרש שהכוונה "ואד עדיין לא היה עולה מן הארץ" (עיין ראב"ע שם). אך אם נפרש ש'אד' פירושו מעיין, הרי שהתורה מספרת לנו על המצב האידיאלי ששרר בתחילת הבריאה. הקרקע לא היתה מושקית על ידי מטר שפעמים בא ופעמים נעצר, אלא ממי מעיינות ונהרות הנובעים בתמידות היתה שותה. כך מראה גם כל ענין הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם נפרד והופך לארבעת הנהרות המשקים את כל העולם. הרי שהגן בעדן אינו זקוק למי גשמים, כי הוא מושקה על ידי הנהרות. ואכן המדרש (בראשית רבה יג, ט) מתאר זאת בדיוק כך:
"כיצד היתה הארץ שותה? רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר כהדין נילוס, דמשקה והדר משקה [כלומר: מידי תקופה הוא עולה ומשקה את כל הארץ]. ורבי נחמיה אמר כמין תוכייה דהדין קבריא דמרבה וקבר, ורבנן אמרי כמין תוויי, נהר בבבל ושמו תוויי, ולמה קורין אותו תוויי? שהוא חוזר ומשקה אחת לארבעים שנה. וכך היתה הארץ שותה מתחלה, דכתיב 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ', וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן.
המדרש מתאר שבתחילה היתה הארץ שותה על ידי נהרות שהיו עולים ומציפים את הארץ מידי תקופה, כמו שהוא המצב במצרים שלא יורד בה גשם והיא שותה מן הנילוס, או הנהרות 'תוכייה', ו'תוויי' שבבבל. ואכן, התורה כותבת במקום אחר על כיכר הירדן שמי הירדן משקים אותה, "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג, י). הרי לנו שארץ שמושקית על ידי נהרות ואינה צריכה לגשמים, כמצבה של ארץ מצרים, הוא 'כגן ה'. אלא שלאחר מכן קבע ה' שהגשם הוא שישקה את הארץ מכמה טעמים, ואחד מהם: שהאדם יצטרך לשאת את עיניו למעלה ולהתפלל על הגשמים, כפי שהוכיחו אנשי דור המבול שבעטו מרוב טובה, ואמרו שאין הם צריכים לבוראם.
כמובן שכל זה אינו יכול להתיישב אלא אם נסביר 'ואד יעלה מן הארץ' – מעיין, שהרי אם הכוונה לעננים הרי מפורש בתורה שכבר מתחילה היה הגשם משקה את הארץ, ואכן המדרש אומר במפורש שזוהי הכוונה של 'ואד יעלה מן הארץ'. ומעניין שלדעת רבי יהודה המצב הזה שורר עד היום במקביל להשקאת הגשמים, וכך הוא אומר (ילקוט שמעוני בראשית רמז כ) "רבי יהודה אומר פעם אחת בכל חדש וחדש סילונות עולים מן התהום להשקות את פני כל האדמה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". דבר זה מתאים לתיאור שבתהילים המדבר על ענין זה בלשון הווה: "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים" [למעשה במציאות שני הדברים קורים: הגשם ממלא את מקורות מי התהום, והם עולים ונובעים במעיינות ומשקים את הארץ].
הרי לנו רשימה נכבדה של מקורות תנאיים המפרשים 'אד' – מעיין, לפי פירוש זה מתאים הכתוב בתהלים לסיפור הבריאה באופן נפלא! נמצא שהכתוב בתהילים מפרש לנו את הכתוב בבראשית 'ואד יעלה מן הארץ'.
ה. "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ" (יט) – בריאת המאורות ביום הרביעי, כלשון הרד"ק שם: "עתה הזכיר הנבראים ביום הרביעי, והם המאורות, ואמר 'עשה ירח למועדים', כמו שכתוב (בראשית א, יד): "והיו לאותות ולמועדים".
לסיכום: מזמור 'ברכי נפשי' חוזר על חמשת שלבי בריאת הדומם והצומח בארבעת הימים הראשונים, תוך כדי שהוא משתמש במילים זהות לכתוב בספר בראשית, כדי לרמוז לנו על כוונתו .
סדום – וגבעת בנימין
כל מי שקורא את מעשה פילגש בגבעה שבספר שופטים (פרק כ), אפילו מבלי להתעמק במיוחד בתוכנו, מרגיש מיד שיש כאן הקבלה חזקה מאוד לסיפור המלאכים המתארחים אצל לוט בסדום. כאן וכאן באים שני אנשים אל עיר שנוהגת מנהג רצחני בזרים, אחד מתושבי העיר בעל לב רחום אוסף אותם הביתה, אבל כל תושבי העיר מתאספים כדי לערוך 'לינץ' באורחים, ובעל הבית הנואש מסכים להקריב את בנותיו ובלבד להציל את האורחים. מעשה שכזה הוא שבירת כל נורמה אנושית, והחורבן ממהר לבוא על העיר. ההבדל הוא רק במה שקרה לאורחים: המלאכים לא הוזקקו להצלה, ולוט לא הוצרך לשלם בחיי בנותיו. לעומת זאת האיש הלוי ונערו אמנם ניצלו, אבל פילגשו של האיש הלוי שילמה על כך בחייה.
אנו נתבונן כעת במטבעות הלשון שהכתוב משתמש בהם, אולי כדי להפנות את תשומת ליבנו להקבלות בין הסיפור הזה, לענין סדום שבספר בראשית. אך הכתוב בספר שופטים מרמז לנו באופן מובהק גם לסיפורים אחרים, לא רק לסיפור המלאכים בסדום.
הסיפור בשופטים עוסק באיש לוי הגר בהר אפרים, ומגיע אל בית חותנו בבית לחם ומתעכב שם. כשהוא משכים ללכת ביום הרביעי אומר לו חותנו (שופטים כ, ה): "סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ". המשפט הזה מפנה באופן ברור אל דברי אברהם אבינו מכניס האורחים "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ", לא שייך רמז ברור יותר מזה.
לאחר מכן עוזב האיש הלוי את בית לחם ומגיע אל גבעת בנימין, שם הוא נתקל במצב אחר לגמרי, הוא יושב ברחוב ואין איש מאסף אותו הביתה ללון (פסוק טו). אך לפתע מגיע איש זקן החוזר מן השדה, ושואל אותו לפשר מעשיו ברחוב. הלוי עונה לו שהוא מחפש מקום ללון ואין איש מאסף אותו הביתה, ומוסיף ומציין (פסוק יט): "וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ, וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ, אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר".
האם המשפט הזה מזכיר לנו משהו? ודאי! תחילתו היא מילה במילה מדברי רבקה האומרת לעבד אברהם "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כד, כה). הכתוב מדגיש את הניגוד העצום בין 'הכנסת האורחים' נוסח הגבעה, ובין הכנסת האורחים של משפחת בתואל. בעוד שרבקה בת בתואל מתחייבת כבר [מבלי שתשאל אפילו את הוריה], כי יש תבן ומספוא רב עמהם, הרי שהאיש הלוי מודיע כי הוא יכול לכלכל את עצמו, וגם את מארחיו (עיין במפרשים שם), אבל אין איש מכניס אותו הביתה.
האיש הזקן, מעין 'צדיק בסדום', אכן מכניס אורחים, והוא עונה לאיש הלוי (פסוק כ) "שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי, רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן". כשהביטוי מזכיר מחד גיסא את 'גם מקום ללון' שבדברי רבקה, אבל שולח לנו רמז ראשון למקום אחר, מנוגד בתכלית, הלא היא סדום קוטלת האורחים, כפי שנראה להלן.
הכתוב ממשיך (פסוק כא) "וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", כשכולו מלא בביטויים זהים להכנסת האורחים שבבית בתואל: "וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (בראשית כד, לב), "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ" (שם פסוק נד). ענין רחיצת הרגלים נמצא גם בהכנסת האורחים של אברהם אבינו [יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם], ושל לוט הפוגש את המלאכים בשער סדום [סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם (בראשית יט, ב)].
וכדי שלא ישמט משפט זה של לוט מתשומת ליבנו, דואג הכתוב להזכיר לנו אותו גם בדברי חותנו של הלוי (שופטים כ, ט): "הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב, לִינוּ נָא. הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם, לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ". שימו לב כמה דומה המשפט הזה לדברי לוט בשער העיר.
כאן יורד המסך על הכנסת האורחים הלבבית, ועולה תמונה אחרת, אפלה ונוראה, המפנה את אלומת האור אל אנשי הגבעה המגיחים מבתיהם בלילה כזאבי טרף צמאי דם, ומתאספים סביב ביתו של הזקן. הבה נתמקד במטבעות הלשון שבהם קושר הכתוב את שני העניינים.
הזכרנו כבר את דברי הזקן המבקש מאורחו במפגיע "רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן", כתוב זה נראה מוזר קצת במקומו: הרי האיש הלוי ממש מתחנן שיזמינו אותו הביתה, לא צריך להפציר בו שלא ילין ברחוב. אך משפט זה נכתב ממש בסגנון של תשובה כביכול לסירובם של המלאכים אצל לוט האומרים "לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין". בצורה כזו תשומת ליבו של הקורא מוסבת אל המעשה בסדום, וכתוצאה מכך הוא משער שהדחיפות הזאת אצל הזקן יש לה מן הסתם סיבה: אם הלוי ישאר ברחוב, עלול לקרות לו דבר נורא.
הזקן מביא את הלוי לביתו, נותן אוכל לחמורים, האורחים רוחצים רגליהם "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". הזכרנו כבר שהמילים 'ויאכלו וישתו' רומזות להכנסת האורחים של בית בתואל, אבל זה מזכיר כמובן גם את הכנסת האורחים של לוט "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יט, ג).
הפסוקים הבאים מרובים כל כך במטבעות לשון דומות, עד שהם נראים כמעט זהים לגמרי:
סדום (בראשית יט) גבעה (שופטים כ)
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. (ד-ה) הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ. (כב)
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. (ו-ח) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. (כג-כד)
וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת (ט) וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ (כה)
אין ספק שכל זה איננו צירוף מקרים, והכתוב בשופטים מעביר אותנו על פני ספורי בראשית, ותופס את לשונות ספורי אברהם, אליעזר, וסדום, מבלי לומר מלה מפורשת על שימוש זה שהוא עושה בספר בראשית ובלשונותיו.
מה כוונת הכתוב בכל זה? אפשר להאריך בכך הרבה, אבל אנו נסתפק בנקודה הבולטת ביותר. הכתוב בשופטים מסב את ליבנו אל התהום המוסרית שאליה נפלו אנשי הגבעה: לא מיבעיא שאינם מתנהגים כמו אברהם אבינו, אלא אפילו לוט ובתואל הגויים מפליאים לעשות לעומתם. ובעוד שהאיש הלוי אומר לנערו כי איננו מוכן ללון ביבוס שהיא "עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה" (פסוק יג), הרי שלבסוף מתברר לו להוותו כי היה מוטב לו היה לן בעיר היבוסית. כי אנשי הגבעה – כשהם יורדים – יורדים עד לתהום, העמוקה כמו סדום השוכנת ליד ים המלח.
עשו ויעקב
ענין מכירת הבכורה והברכות הכתוב בפרשת תולדות מוזכר כמה וכמה פעמים בדברי הנביאים עמוס, עובדיה, ישעיהו ומלאכי. אף שם הנביאים תופסים מטבעות לשון מן הכתוב בתורה ואגב כך מאירים ומפרשים לנו ברמיזותיהם נקודות שהתורה לא ציינה במפורש.
תחילה נציין ענין חשוב מאוד שיעזור לנו להבין את כוונת הנביאים: התורה, מן הטעם הכמוס, נמנעת מלהציג את עשו באור שלילי. שני הדברים השליליים היחידים המסופרים על עשו הם שהוא לקח נשים מבנות כנען, ודבר זה היה למורת רוח ליצחק ולרבקה [וגם כאן אין הוא הרע, אלא נשותיו]. ושהוא בזה את הבכורה וויתר עליה בעד נזיד עדשים, דבר המעיד אמנם על טפשות, אך לא על רשע. מעבר לזה לא מסופר עליו דבר רע באופן מפורש! .
למעשה מי שקורא את התורה ללא פירוש רש"י, וללא דברי חז"ל המספרים לנו מי היה באמת עֵשָׂו, עשוי לקבל את הרושם שעשו היה דווקא האח ההגון, שרומה באופן מחפיר על ידי האח הצעיר, יעקב. כבר בלידתו תפס יעקב בעקבו של אחיו הגדול - ויעקבהו פעמיים, לקח את בכורתו ואת ברכתו. אף שמו, יעקב, תואם את הענין, כדברי הנביא הושע (יב, ד) "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו". ואמנם זמם עֵשָׂו להרוג את אחיו מרוב כעס על שאיבד ממנו את הברכות שהיו חשובות לו מאוד, אבל ראו: עם כל זאת – בפעם הראשונה שפגש את יעקב לאחר שובו מפדן ארם הוא סלח לו, ואף ויתר מרצונו על הארץ והלך לו להר שעיר. ממש אציל המידות.
אבל זו כמובן לא הקריאה הנכונה, ואת זה מבהירים לנו לא רק חז"ל אלא כבר הנביאים - על ידי רמיזות לפסוקי תורה שונים והצבעות על מילים המסייעות לנו לפענח את הכתוב בתורה שלא במפורש.
הנביא עמוס (א, יא) אומר: "כֹּה אָמַר ה', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח".
מה אומרות לנו המילים 'עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו'? הם רומזות לנו - מלבד על שיצא להרוג את אחיו וארבע מאות איש עמו - גם על דברי מלך אדום לעם ישראל היוצא ממצרים ומבקש רק לחצות את הגבול בשלום - "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ, יח) [הנביאים מתייחסים תמיד ביחד הן לְעֵשָׂו האיש והן לאדום העם, בני עֵשָׂו], וגם למילים שנאמרו מאות שנים קודם לכן, כשיצחק בירך את עשו ואמר לו "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, מ).
הלאה: רבקה אמרה ליעקב שיברח לחרן וישב שם ימים אחדים "עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ" (שם פסוק מה). רבקה קיותה שעשו ישכח מכעסו, אבל הנביא מעיד: "וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח", שנאת עשו ובניו ליעקב ובניו נשארה נצחית. אותו 'אף' שדיברה עליו רבקה לא שב לעולם מיעקב.
יתכן אף שהנביא רומז במילה 'עברתו' לדברי יצחק בברכתו "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד". כבר כתבנו ב'מבטאות' פרק י"ב שהאות ד' מתחלפת ברי"ש, והבאנו כמה דוגמאות וביניהן דברי הנביא ירמיה (טו, י ד) "וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ", שהתרגום מתרגם אותם כאילו כתוב "וְהַעֲבַדְתִּי אֶת אוֹיְבֶיךָ" בדל"ת. וסייעתא גדולה לפירוש התרגום, כי בפרק י"ז (ד) חוזר הענין על עצמו באותן מילים ממש, ושם כתוב "וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ", בדל"ת.
לפיכך, רומז לנו הנביא במילים "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח", שכשאמר יצחק 'וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד', היתה כאן כוונה נוספת, מסותרת: וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹר! כלומר: אתה תשנא את אחיך לעולם. ואפשר שאף הכתוב בתורה עצמה מרמז לנו על כך, שהרי מיד, בסמיכות, כותב הפסוק הבא "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו" (כז, מא). הוי אומר: לא שבו אפו ועברתו של עשו ממנו – אלא "וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח".
הנה כי כן, על ידי מטבעות לשון הרומזות לסיפור הכתוב בתורה, מגלה לנו הנביא פנים חדשות בפסוקי התורה.
הקטון והגדול, הרב והצעיר
הנביא עובדיה, שכל נבואתו יוחדה לאדום, אומר בתחילת נבואתו "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד", במילים אלו רומז הנביא למעשה קניית הבכורה! וכך הוא מרמז / מפרש: אמת, יעקב היה בתחילה 'הַקָּטָן' (בראשית כז, טו), אבל בעקבות קניית הבכורה נעשה עשו הבן הקטן.
ואם לא השתכנענו מספיק – מוסיף הנביא ואומר 'בַּגּוֹיִים', ומרמז לנו על לשון הנבואה שקיבלה רבקה כשהלכה לדרוש את ה': "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ... וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג). בנבואה עצמה לא נאמר במפורש מי הוא הרב ומי הצעיר, ובכוונה לא נאמר, שהרי ענין זה עתיד להתהפך על ידי מעשיו של יעקב. בא הנביא ואומר שהענין הוכרע: מתוך אותם שני גויים – הקטן הוא עשו!
ועדיין לא סיים הנביא לרמוז, והוא ממשיך ואומר 'בזוי אתה מאוד', ומדוע? שכן "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (פסוק לד), עשו עצמו ביזה את עצמו. וכאן מראה לנו הנביא על המקום היחיד שבו מספרת התורה במפורש על נקודה שלילית של עשו עצמו, וכפי שאמרנו כבר. התורה – מטעמים השמורים עמה – לא גילתה במפורש את קלונו של עשו, ובא הנביא ומפרש את הסתום: לא רק את הבכורה בזה עשו, אלא את עצמו הפך לבזוי.
אף הנביא ירמיהו (פרק מט, ז-כב) החוזר על נבואת עובדיה במילים דומות מאוד, משתמש באותו משפט מלבד שינוי מילה אחת, ואומר "כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם". ויתכן שהשינוי הזה רומז לנו על חילוף האותיות של שתי המילים: מְאֹד / אָדָם, ששתיהן מתחלפות במילה 'אֱדוֹם': בזוי אתה אדום מאוד – מכל אדם.
הברכה והקללה
אף הנביא מלאכי (פרק א) בא להדגיש לנו שלא נטעה ונקרא את התורה כפשוטה. בתחילת דבריו הוא אומר (פסוקים ב-ד): "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, נְאֻם ה', וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת - כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הֵמָּה יִבְנוּ - וַאֲנִי אֶהֱרוֹס! וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם".
חריף מזה לא יכול להיות: אם למישהו היה ספק כי יש נקודת מבט חיובית על עשו, הרי שבא הנביא מלאכי ומכחיד אותה לגמרי.
יש לשים לב גם ללשון "הָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם", זעם זה לשון קללה הוא – כפי שאומר בלעם בן בעור (במדבר כג, ז-ח): מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם, לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב - לֹא קַבֹּה אֵ-ל, וּמָה אֶזְעֹם - לֹא זָעַם ה'". הנביא תפס אותן מילים בדיוק כדי לרמוז לנו על ענין הברכה והקללה. יעקב אבינו פחד בתחילה פן יגלה אביו את התרמית "וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז, ח). אבל האמת היא שאת עם ישראל – לא זעם ה', דווקא אדום הוא זְעוּם ה', אבל יעקב הוא אהובו.
בגדי חמודות – או חמוצות
הנביא ישעיהו מתנבא בפרק ס"ג על חורבן אדום בידי ה', ואומר (פסוקים א-ג): "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה? זֶה, הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ? אֲנִי - מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ. מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת? פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי, וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי".
יושם לב לאיזכור המודגש של הבגדים והלבוש בשלושה פסוקים אלו: שלוש פעמים מוזכרת המילה בגדים, ושלוש – לבוש. הלא דבר הוא!
מסתבר כי הנביא בא לרמוז כאן על ענין בגדי עשו החמודות, שהלבישה רבקה ליעקב, כדי שיצחק יחשוב שהוא הוא עשו. שוב, לפי פשוטם של דברים בתורה היינו יכולים לדרוש ענין זה לגנאי, ואף יכולים היינו לפרש שיעקב נענש על כך. שהרי על ידי בגדים הביא את אביו לחשוב שהוא עשו, ועל ידי בגדים הביאוהו בניו לחשוב שיוסף בנו נהרג, כשהציגו לפניו את הכתונת המגואלה בדם ואמרו "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (לז, לב), יש כאן לכאורה ממש ענין של מידה כנגד מידה.
על כך מדגיש לנו הנביא שענין הבגדים נמצא דווקא בעונשו של עשו, ולא בעונשו של יעקב.
והדגשה יתירה מדגיש לנו הנביא, בהשתמשו בהוראה נדירה ולא שכיחה מיד בתחילת הנבואה, כשהוא אומר "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה".
מה פירוש 'חמוץ בגדים'? רד"ק על אתר מפרש "אדום – לפי ענין הפסוק", וכוונתו לכך שהכתוב ממשיך מיד ושואל "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ", והרי שחמיצות הבגדים ענין של אודם היא. כך מפרש רד"ק גם בתהלים (סח, כד) את המשפט 'לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם', ולדעתו 'תמחץ' פירושו תֶּאֱדַם. כמו תֶּחְמַץ, מן 'חמוץ בגדים', שפירושו אדום. והרי זה מן השורשים שאותיותיהם מתהפכות [תופעה שכיחה בלשון הקודש] כגון כשב / כבש, שלמה / שמלה, ועוד. באותו אופן מפרש הספורנו את "וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כד, ח) – "כאומר: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם" (דברים לב, מג). דהיינו החיצים יצטבעו באדום מדמם של האויבים.
ומעניין שתרגום 'יַכְלִים אָבִיו' (משלי כח, ז) הוא 'מַחְמִיץ אֲבוֹי', וכן "בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ" (שם כה, ח) תרגומו: כַּד יַחְמִיץ יָתָךְ חַבְרָךְ" יתכן שהתרגום מתרגם את ענין הכלימה בלשון החמצה, כי המתבייש פניו מסמיקים, והרי ראינו שלשורש חמ"ץ יש הוראה של אודם. וזה יבאר לנו את דברי רד"ק (שרשים ערך חמץ) על הפסוק "כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי" (תהלים עג, כא) שהוא ענין כעס. כי גם הכועס פניו מאדימות, על כן מתואר הכעס לרוב בצבע אדום לוהט.
וכאן אנו מגיעים לענין נפלא: כבר הראנו ב'מבטאות' פרק ט', כי ישנם אותיות צד"י שמבטאם האמיתי דומה לדל"ת כבדה, שקיימת עד היום בערבית. המאפיין של צדי"ן אלו שהם מתחלפות בארמית לעי"ן [כי בארמית כנראה לא היה העיצור הזה קיים], כמו חָמֵץ / חֲמִיעַ, בֵּיצָה / בֵּיעָא, וכדומה. אם כן באומרו 'חמוץ בגדים', שיתכן שהיה נהגה בדל"ת כבדה – רמז הנביא ל'בגדי החמודות' של עשו! באומרו: אין אלו בגדי חמודות, אלא בגדי חמוצות, חמוצים מן הדם של עשו שופך הדמים. אל תפרש אותם כפשוטם, בגדים נקיים והדורים (עיין רש"י בראשית כז, טו: החמודות, הנקיות, כתרגומו: דָּכְיָתָא), אלא "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיה סג, ב), מגואלים מדם הם.
וענין נוסף: הנביא אומר שם (פסוקים ג,ז): "וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי"; "וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי", פעמיים הוא חוזר על הביטויים אף וחמה, ובכך הוא חוזר בדיוק – אבל במהופך – על דברי רבקה האומרת ליעקב (בראשית כז, מד-ה): "עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ, עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ".
אותו עשו שעליו אמר הנביא עמוס "וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח", יענש על ידי ה' באף ובחמה. אותו עשו שהעידה עליו אמו "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ", ואין מתנחם אלא מתנקם, ככתוב "הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי" (ישעיה א, כד) אותו עשו יקבל את עונשו באותה מטבע, מידה כנגד מידה, עליו יאמר ה' (שם סג, ד) "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי".
ואפשר שגם 'וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם' (שם פסוק ו) מרמז ל"והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך", ובא הנביא לומר שלבסוף יובס עשו ולא יוכל לפרוק העול גם כי יריד.
הנה כי כן, ראינו כיצד הנביאים, על ידי שימוש במטבעות לשון דומות, מאירים לנו באור חדש את פסוקי התורה ומגלים בהם עומקים שלא ראינו עד עתה. זו דוגמא לכוח המידה של 'גזירה שוה', שהיא אחת מדרכי הפשט, לא פחות משהיא אחת מדרכי הדרש.
נערך לאחרונה על ידי
קלונימוס הזקן ב ד' נובמבר 30, 2011 5:09 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.