הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' ספטמבר 17, 2020 7:43 pm
מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי...
מכתב חיזוק מפשיסחא
והגיגים במזמורו של יום
לר' ישראל יקירי שליט"א
מגדולי התורה בפולין היה הגה"ק ר' אלכסנדר זיסקינד [זושא] הכהן מפלאצק, בעל "תורת כהן". יחד עם רעהו הקרוב לו מאח, הגה"ק ר' שרגא פייבל מגריצא [אביו של הרה"ק ר' יחיאל מאלכסנדר] למדו בנעוריהם אצל גאון ישראל, ה"חוות דעת" בליסא. יחדיו גילו ריעים אהובים אלה את אור החסידות ונסעו בצוותא ללובלין אל ה"חוזה". במשך השנים נהיו שני ה"צנתרי דדהבא" לתלמידי הרבי ר' בונם מפשיסחא ונמנו על האריות שבחבורה. זכר צדיקים לברכה, זיע"א. ידוע שרבי זושא מפלאצק כתב חלק גדול מספר "קול שמחה". במוצאי שבתות היה נכנס עם הרשימות אל הקודש פנימה.
בשנת תקפ"ו המריצו רבו הקדוש לקבל עליו את מינוי הרבנות בעיר שעדליץ. הנה הגיע ראש השנה ושוב לא היה רבי זושא מסוגל לנסוע כדרכו מימים ימימה לפשיסחא, לקבל פני רבו, לספוג מאוצרותיו ולהיות בצוותא עם ה'חברייא קדישא' שהסתופפו בצל הקודש. נקל להבין את אכזבתו ואת געגועיו שהלכו וגברו.
*
הרבי ר' בונם ידע והרגיש את אשר עם לבב תלמידו המקושר, רבי זושא. ואז כתב לו מכתב רצוף אהבה בנושא ראש השנה. הוא המכתב הידוע, שנהיה לנכסי צאן ברזל בקרב החסידים. האיגרת נכתבה באלול תקפ"ו, שנה לפני הסתלקותו של הרבי ר' בונם.
וכך כתב בשעתו נאמן ביתו של הרבי ר' בונם, הגה"ק שמואל משינאווא, בספרו "רמתיים צופים" [על התנדב"א ע' צ"ט] "מחמת שזה היה קודם ראש השנה, לבלי יצער את עצמו שאין יכול לבוא אצלו על ראש השנה, הבא עלינו לטובה בתוך קהל ועדה קדושה החסידים, ומעודו לא נסה באלה. על כן כתב לו אדמו"ר ז"ל לנחמו כי יוכל להשיג הכל כמו שהיה לפניו ממש". לפניו ממש!
*
וכך פותחת איגרת נפלאה זו: "אחר שזה שנים עד ביאת גואל, אשר כבוד תורתו שוכן בתוך חדרי לבבי ורעי במצפוני מורשי רעיוני, אדברה אליו הפעם כמו אל לבי"...
פתיחה של חיבה יתירה זו מצד הרבי ר' בונם לתלמידו ר' זושא מפלאצק, יכולה לשמש כמופת ודוגמא, על קשר רבי וחסיד גם ממרחק כשנמנע ממנו להגיע; שיֵדע נא החסיד המקושר לרבו שבכל מקום שנמצא, הוא שוכן בחדרי הלב של רבו, החדרים הגדולים והרחבים, "מַצפוני מורָשֵי הרעיון" המסוגלים להכיל נפשות אין מספר.
זאת ועוד, יתכן שההתייחסות המיוחדת במכתב, נבע גם ממה שרבי זושא נמנע לנסוע לפשיסחא, דווקא מתוך הביטול לרצון רבו, כלומר מתוך מה שציית לרבו לקבל עליו את הרבנות בשעדליץ וזה מנע את נסיעתו. ולפי האמור, הרי כל אחד שנמנע מנסיעה לרבו לראש השנה תשפ"א, על פי רצונו דעתו וציוויו של רבו, הרי שהוא קרוב ללב רבו ביותר מפני שמבטל דעתו לדעת רבו...
*
בכמה שורות קצרות קיפל שם חכם הרזים ברמיזת בינה עמוקה, עולמות שלמים הנוגעים לתורת החסידות בכלל. גדולי דעה העמיקו והרחיבו וחידשו בו תילי תלים של יסודות, מהם הנוגעים עמוק בתורת הנסתר. בנו של הרבי ר' בונם, הרה"ק ר' אברהם משה זי"ע ביקש מרבי זושא, כשצירף דברים באותו מכתב, שכשיופיע שוב לפשיסחא, יביא עמו את המכתב "ואז שנֵינו נלמד אותו שיעור בעיון".
*
מבין השיטין של האיגרת ההיא נרמז מֶסר נוסף לדורות, שאם נמנע מן התלמיד לבוא בפועל להסתופף בצל הקודש, הרי במקום זה ישתדל להדביק מחשבותיו בתורת רבו, בחידושיו ברעיונות וגילוייו בפרט לאותו חג ומועד ואז ירווח לנפשו הכוספת. הרי לשם כך באמת, נכתב אותו מכתב. אז ייחשב לו לפי המצב כאילו נמצא שם. ואמנם כבר אמר הבעש"ט הקדוש שבמקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו...
*
והרי הקטע הראשון של מכתב הפלאים: "כתיב 'בתוך עמי אנכי יושבת' וכתיב 'מרחוק ה' נראה לי', וזה סוד ראש השנה. השמחה והדאגה מסותרת בפחד, יזכהו ה' להיות לו שניהם יחד ... ".
המוני ישראל קדושים שאולי יבצר מהם להתפלל במקומם הקבוע; מספר רב של חסידים ואנשי מעשה הרגילים לנסוע לראש השנה למקום רבותיהם ברוב עם, ירגישו השנה, תחושת "מרחוק ד' נראה לי" לעומת: "בתוך עמי אנכי יושבת" בשנים אחרות. אמנם את שני פסוקים אלה שילב הרבי ר' בונם בסוד ראש השנה, יתכן שיש בזה רמז גם לאיש ישראל שנאלץ פעם להיות בריחוק מקום, בראש השנה...
*
מֵעַז יצא מתוק... מתוך מה שנבצר לו לרבי זושא מפלאצק לנסוע לרבו לראש השנה והצער שנגרם לו על ידי כך, מזה זכו והתבשמו רבבות ישראל בשורות יסודיות מכתב יד קדשו של הרבי ר' בונם, לחדש בהם כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, בקיום התורה והמצוות ובמהות המועדים, ולדוגמא, ה'שפת אמת' חידש דברים סביב איגרת זו, בענין החנוכה, כדבריו, ב'אריכות גדולה' [שפ"א ליקוטים לחנוכה]...
*
וכך המשיך הרבי ר' בונם באיגרתו: "הבינה תגדל מהמעשה, כי המעשה רז והבינה אור ושניהם דומים". הבינה תגדל מהמעשה... מתוך מילים אלה נשאבה במשך הדורות, תורה שלימה בענין ההכנה למצוה, שעליה אמרו גדולי החסידות שהיא גדולה מן המצוה. ההכנה מקורה מן הבינה, מהות ההכנה היא: התבוננות במצוה, הכרה ודבקות בהקב"ה שציוה עליה. ועולם הבינה גבוה מעולם העשייה...
הבינה תגדל מהמעשה.. אולי נרמז לו לחסיד העורג כל כך לעצם נסיעתו אל חצר הקודש, שיתחזק הפעם בכיסופין והתבוננות, וכמו שכתב רבי שמואל משינאווא על תכלית הכתיבה ההיא. "לנחמו כי יוכל להשיג הכל כמו שהיה לפניו ממש". ובשנים הבאות עלינו לטובה יתרומם שבעתיים מתוך הכנת התבוננות זו, הרווח בין פרשה לפרשה...
*
"השמחה והדאגה מסותרת בפחד, יזכהו ה' להיות לו שניהם יחד...". למרות שרחוקים אנו ביותר מלהשיג "סוד ראש השנה" מה עוד לפי מושגים העילאיים של אבירי דעה אלה. בכל זאת אולי ניתן מקום להבין קורטוב מזה אף בדרך הפשוטה, דבר השווה לכל נפש.
השמחה והדאגה מסותרת בפחד... כפי שהבינו זאת תלמידיו ותלמידי תלמידיו, הרי יש כאן ביטוי ל"וגילו ברעדה" של ראש השנה. שילוב היראה המופלגת של "חיל ורעדה יאחזון" ביום הדין והמשפט, עם השמחה של "אל תעצבו כי חדוות ד' היא מעוזכם". [נחמיה ח.]
חכם עדיף מנביא וחכם רואה את הנולד. נראים הדברים שהרבי ר' בונם כותב את הדברים גם לדורות המאוחרים אף כמאתיים שנה לאחריו, אף לאלה שלא ישיגו את עומק כוונתו במכתב; שעל כל פנים יזכרו את השילוב המופלא של ראש השנה, השמחה והיראה גם יחד. שיתייגעו על ההכנה לחג הכוללת את ההתבוננות במהות יום קדוש כזה; שיהיה רשום לפניהם באותיות של אש, נבואת ירמיהו [ל"א] הנאמרת בראש השנה: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד...".
"יזכהו ה' להיות לו שניהם יחד" על יראתו של רבי זושא בראש השנה, מן הסתם לא דאג רבו כלל. אלא שמתוך הריחוק והגעגועים, ביקש כעת להשפיע עליו בעיקר את השמחה כראוי, וכפי שהדגיש גם בסיום מכתבו: "וה' ברחמיו יתן לו שמחה וחיים"...
*
המכתב נשלח אל רבי זושא בשעתו, בכדי לחזק את לבבו במקומו המרוחק. ו"בין השיטין" שלו פונה גם אלינו בהוראה: "אל תעצבו" בשום פנים ואופן, אל תשפילו את הכנפיים, שלא תיחלש אש הקודש במרחק, אלא תמשיכו את שגב עבודתכם בראש השנה מכל מקום שהוא. תדבקו בכל עוז במחשבה בתורת הצדיק, בשיחותיו, אמרותיו הוראותיו וחיזוקיו. ותדעו שכולכם חקוקים על לב רבותיכם בכל מקום שתהיו...
ובכך נתחזק גם אנו בחתימת דברי הרבי ר' בונם "בעזרת ה' יתברך לא נשכח כבוד תורתו מלבנו ומלב אנשי חבורתינו לזכרון לטובה. וה' ברחמיו יתן לו שמחה וחיים וכתיבה וחתימה טובה לו ולאנשי ביתו ולכל עירו"... החסיד נחקק על לב רבו ונזכר לטובה מכל מקום ובכל מקום!!!
*
העבודה הנשגבה והמיוחדת של ראש השנה שנת תשפ"א היא בבחינת "מרחוק ד' נראה לי" וכפי שביאר ה"שם משמואל" נקודה זו של איגרת הרבי ר' בונם. "כי מאימת הדין צריך האדם להיות נרתע לאחוריו ועומד מרחוק, וכמו שנאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, אבל לא כבורח מפני ארי שניחא דעתו עליו בהתרחקו, אלא אדרבה שזוהי עצה איך יכול לראות...". מן המרחק מחדדים את המבט באימה ומסוגלים לראות בצורה רוחנית מיוחדת ביותר...
וביותר בשנה זו, נמליך את הקב"ה בכוח איתנים מתוך שכנוע עמוק מכל עמוק: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". פירוש מלים אלה נכתב באותיות גדולות וברורות על פני תולדות שנת תש"פ. רובה של שנה זו היתה עטופה בהכרת מי הוא בעל הבירה.... אלא שבנוסף לזה יש להגביר את שמחת החג. "כי חדוות ה' היא מעוזכם".
*
ואף בהמשך האיגרת נשמע שפונה חכם הרזים גם אל כל אחד מאתנו: "ברוך ה' שהחיינו וקיימנו ויתן שיעלה זכרונינו לטובה לפני אדון כל, אולי חנונים נהיה להוציאנו מאפילה לאורה". הוא מזכיר גם לנו שאף בראש השנה אומרים ברכת הזמן והשמחה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכך מעורר הרבי ר' בונם את התוחלת והתקווה שיחונן אותנו הקב"ה ויוציאנו מאפילה לאורה...! כאמור, הוא איחל לתלמידו רבי זושא לכבוד ראש השנה: "וה' ברחמיו יתן לו שמחה וחיים". כמה ראוי להתחזק בברכה זו, לכבוד השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה...
*
ואף בני החבורה הקדושה בפשסיחא החזיקו אז בקשר מרחוק עם רבי זושא מפלאצק. גדולי עולם צירפו לאיגרת רבם את ברכתם לאֲהוּב-נפשם זה, שלא נמצא עמהם הפעם אצל הרבי בפשיסחא. "גם אנחנו אוהבים וריעים דורשים שלומו הטוב באהבה ויקויים בו ברכת רבינו שיחיה ונזכה לשמוע ממנו בשורות טובות ולשמוח אתו יחד תמיד כנפשו וכנפש ידידיו. הק' יצחק מזאריק. [הרה"ק מווארקי] הק' יצחק מאיר.[החידושי הרי"מ] מנחם מענדל מן טאמשוב, [הרה"ק מקאצק] מאיר קוואלער. ענקים שהעניקו חמה בקומתם...
והכותב מוסיף שם בנעימה, ששני אנשי מעלה נוספים עדיין עוסקים בתפילה, ולכן נמנע מהם לחתום על המכתב. "ר' יעקב ווארקער [הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין] ור' שלמה זאלישינער מרמזים שלומו עבורו והמה בתוך התפילה.
והרי ה"דרך אגב" של המכתב שמכיל עולם מלא אף הוא. הכותב לא הזכיר שהם מתפללים בלבד, אלא שהמה "בתוך התפילה", כלומר שרויים, מושקעים ומעמיקים בתוך המלים. וכמו שפירש הבעש"ט "בא אל התיבה - שיכנס בתוך התיבה עם כל גופו ולבבו ומחשבתו...". מה נאה צליל עילאי זה ש"נזרק מפי חבורה". מה יפית ומה נעמת פליטת פה פשיסחאית...
כמה חן חסידי נמצא בביטוי: "והמה בתוך התפילה"... כלומר, בעומק דבריה, בסוד התקשרותה, בייחוד כוונתה, בצקון לחשה, במתק ביטוייה, ברגשי שבחיה, בלהט שוועתה, בהכנעת הודאתה, בידיעה ואימה לפני מי שעומדים לפניו... הוי! והמה בתוך התפילה...
*
ומן הענין לשרטט רגע של הוד ואימה, רגע שכולו פנימיות מכבשונה של החברייא קדישא ההיא. היה זה בשעה שנסתלק רבי זושא מפלאצק לעולם שכולו טוב. לפני סתימת הגולל נעמדו שם הרה"ק רבי יצחק מווארקי והרה"ק ר' פייבל מגריצא ואמרו לפניו. "פלאצקער רב, מיר שטיין דא. מיר זאגן דיר נישט אפ די חברותא". אנחנו עומדים כאן. אין אנו מסלקים אותך מחבורתנו"... ומי יעמוד בסוד קדושים. תמיד נאחזו יחד לב בלב, בין מקרוב בין מרחוק, בין בעלמא הדֵין ובין בעלמא דאתי...
*
הרבה, הרבה אבדנו בשנה שעברה. תחל שנה וברכותיה. לי אישית ולעוד הרבה מן העדה הקדושה בגור, מכבידה מאד העדר דמות ידיד ואוהב שנתקשרנו אליו בנימי הנפש. הרה"ח רבי אברהם מרדכי בורנשטיין זצ"ל, דולה ומשקה מתורת רבו, עוד בו נשמתו...
אבקש ממך, יקירי, רשות לפתוח את גנזי הלב שבמעמקיו נשאר פצע שלא נגלד. אדברה וירווח לי. לפני עיני הרוח עדיין הוא עומד שם, לפני קיר המזרח בחצר הקודש בגור. גבוה ותמיר וכולו הכנעה. מנהל, עורך ומסדר שכולו ביטול. חייל מלא גבורת נפש שכולו חסד ורחמים, חן ונועם. משעה ארבע בבוקר כבר היה עמל על שיעוריו הקבועים שלא נתבטלו מעודו. עסקן נמרץ היה ובעל חסד מלא יזמה ועם זאת חסיד בנוסח הישן מלא פנימיות. חכם מחוכם ותמימות של אמת, תום הצומח מתוך הפקחות...
ר' אברהם מרדכי התאבק בפועל בעפר רגליהם של רבותיו הקדושים, קלט תורתם בצמאון מבלי לאבד טיפה. "חוזר" היה על ה"שמועסן" כנתינתם ורושם רשימות. מחזה רגיל היה לראות גברא רבא זה נשכב תחת הספסל, שואב ומאזין לדברי אלקים חיים.
*
השיחות עמו היו מלאות שמחה וחן חסידי, אמונה זכה ובטחון ברזל, גם בתקופה האחרונה. מלא וגדוש היה בידיעת תורה וחסידות וגם ביישום הדברים למעשה. הוא היה אומר...
לפָני פתוחות אגרותיו הקצרות לכאן, שהיה חותם אותן בפשטות כנה ובידידות נלבבת.: "הֱיֵה שלום. ידיד ואוהב". או "היה מבורך. אברהם מרדכי". פעם כתב לי לפני חתונה בחצר הקודש "לא יכולתי שלא להיזכר ממך, ואולי, אולי נפגש כאן בחתונה ונשמח יחדיו, ואם לא, זכרו את ירושלים מרחוק". מלים כאלה נשמעו לי תמיד כמנגינה שמיימית, ברכה מהררי ציון. ועכשיו נדם הכינור הזה. כמה מתגעגעים לצליליו.
הוא היה חלק בלתי נפרד מבית המדרש גדול ומכל מה שהתרחש שם. גם בעל תפילה נפלא היה. ועם זאת כששוב נבצר ממנו לבוא לבית המדרש כשכבר נחלש ונשאר בבית, התגבר כארי בשארית כוחותיו, הוא המשיך לפעול משם ככל האפשר. הוא לא התייאש אף פעם אלא התחזק בשמחה וחיזק אחרים עמו. אוצר בלום היה ר' אברהם מרדכי ז"ל. בזכרונו האדיר היו חקוקים ש"ס ומדרשים וספרי חסידות ועם זאת דברי תורה לאלפים ששמע מרבותיו.
בדמותו, באותם ימים קשים, השתקף הפסוק "מרחוק ה' נראה לי" ובו ראה והרגיש את ההמשך: "אהבת עולם אהבתיך" ממרום. הוא חי תמיד עם אימרה שפעם כתב לי אודותיה. אביו החסיד והת"ח הבלתי נשכח, ממיוחדי העדה, רבי שמואל יצחק ז"ל [ר' שמואל ליקעווער]. אמר זאת באחד הרגעים הכי נוראים בשנות הזעם. "אז פאר דעם אייבערשטן איז גוט אזוי, איז פאר מיר אויך גוט אזוי". אם להקב"ה טוב כך, גם לי טוב כך. כך הפנימו אותם חסידי עליון את ה"מרחוק ה' נראה לי"
ומחלל בית המדרש הגדול נשמעת כעין בת קול עתיקה, פשיסחאית, הד פנימי של חבורה שאינה שוכחת ואינה נפרדת: ר' אברהם מרדכי. מיר זאגן דיר נישט אפ די חברותא... דמותך היקרה נשארת חקוקה בזכרון נצח. יהי זכרך ברוך. היה שלום ידיד ואוהב.
*
השמחה והדאגה מסותרת בפחד... נתבונן נא בשרשי השילוב הזה בראש השנה השמחה והיראה. כך כתב בספר החינוך [מצוה שי"א] "שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים".
כבר העתקתי לך פעם תיאורו של אדם גדול, גאון וצדיק, רבי אלעזר לנדא זצ"ל מברודי, נכד ה'נודע ביהודה', על עבודתו בקודש של הרה"ק רבי דוד'ל מטאלנא זי"ע בימי ראש השנה בשנת תרל"ט. וזה לשונו: "הרב הצדיק והקדוש מטאלנא שליט"א, גדול מרבן שמו... התקיעות היו בהתעוררות רבה ועצומה, ובעת שאמר הפסוק קולי שמעה וגו', הִרבה בבכי עד למאוד, ודעת לנבון נקל כי געו כולם בבכי, וכמעט לא היה אחד שלא הרהר בתשובה בעת ההוא. השלחן גבוה [עריכת השולחן הטהור] אח"כ, היה בשמחה עמוסה ועצומה, עד לאחת... והשמחה הלכה וגדלה עד שכמו שעה שלימה, כל החסידים ברנה יגילו...".
וכך מסיים הכותב את דבריו שם בשורה נפלאה זו: אשריהם הצדיקים שמפרנסים לאבינו שבשמים בכל ההרגשות והתפעלות הנפש, ואשרי הדבקים בהם ומאמינים בהם, כמאמר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו...". כלומר, עבודת ד' אז כללה רגשי קודש מכיוונים שונים, בין מצד היראה, בין מצד השמחה.
*
את יסוד השילוב הנזכר של יראה ושמחה בראש השנה, קבע נעים זמירות ישראל בספר התהילים במזמורו המיוחד לראש השנה. בזמן שבית המקדש היה קיים, שרו הלווים בראש השנה את פרק פ"א שבתהילים. מתוך המזמור נשמע שבראש השנה מתקשרים באורח פלא: "הרנינו לאלקים עוזינו" יחד עם התרועות של "הריעו לאלקי יעקב"; וכמו כן: "שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל", יחד עם "תקעו בחודש שופר". השמחה והיראה!
מזמור "הרנינו" מיוחד הוא לראש השנה. כמו פירש רש"י הקדוש: "הריעו לאלקי יעקב, בראש השנה!". ואמנם כך ממשיך המקרא: "תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו", כלומר, באותו חג שחל בתחילת החודש, הוא ראש השנה; כשהלבנה עדיין מתכסה בו ומתחדשת, אז תתקעו [ע' ר"ה י"א:] כי חוק לישראל הוא, לתקוע אז בשופר [רש"י].
נפלאים הם דברי ה'ספורנו' בפירוש המלים של "זכרון תרועה" שאמרה תורה על ראש השנה [ויקרא כ"ג]. זכרון תרועת מלך, בה יגילו במלכם כאמרו: "הרנינו לאלקים עוזינו הריעו - וזה מפני היותו יושב אז על כסא דין... וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו, שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו...".
*
הרנינו! תפילות מלכיות זכרונות ושופרות בכלל הרינה... כך פירש רבי יוסף חיון על ספר תהילים. [מחברו היה ראש הרבנים בליסבון בתקופה שלפני הגירוש; רבם של החסיד רבי יוסף יעבץ ורבי יצחק אברבנאל] שפירש את המלים "הרנינו לאלקים עוזנו" על אמירת מלכיות, זכרונות ושופרות שאומרים עם תקיעת השופר. "שאו זמרה – לנגן בו ביום הזה ולשמוח בו, כי אע"פ שהוא יום הדין, אנו מובטחים שנזכה בו ולכן נשמח בו".
*
ועתה ישראל, נמשיך נא בהדגשת זכרון אירוע מיוחד מאד הנזכר במזמור הזה. והיא ההודאה על תחילת חירותינו בימי בראשית שלנו, ביטול העבודה במצרים... בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו! בכל יום ויום מזכירים אנחנו את יציאת מצרים, ברם בתחילת השנה, מקדימים להזכיר גם את תחילת החירות, שנשרשה אף היא בראש השנה...
כל בר בי רב יודע על מהותו של ראש השנה, על תקפו וקדושתו של יום הרת עולם, זה היום תחילת מעשיך, יום הדין והמשפט שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון; יום שממליכים בו את הקב"ה עלינו. יום הזכרון בו יעלה זכרונינו לפני ד' לטובה; מתכוננים למצוות תקיעת השופר, לתפילות הנשגבות של מלכיות זכרונות ושופרות. ועם זאת ישנו פַּן מיוחד ביום טוב זה שאולי ידוע פחות, והרי בכלל ראוי להתחדש במצוות, מתוך זוית ראייה נוספת. גדולי החסידות היו מפרשים תקעו "בחודש" שופר מלשון התחדשות ...
במזמור הזה מביע המשורר האלקי זכרון מיוחד מאד. בראש השנה ראוי להתמקד על דבר נוסף. בטלה עבודה מאבותינו! הרי על זה מוסבת הראשונה מארבע לשונות של גאולה "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" [ר"ה י"א:] וכך ביאר רבינו בחיי [שמות ו'ו'] לשון גאולה זה: "והיא הבטחה שיהיו נפטרים מן השעבוד והם תחת רשותם, וכן מצינו שעמדו כן ששה חדשים".
בראש השנה מתחזק לב ישראל, ב"תכלה שנה וקללותיה" במצרים, עוד טרם היותו לעם! חיזוק ועידוד הוא שיבואו זמנים טובים, ימי פורקן רווחה וגאולה!
*
וכך לימדנו רבינו הרד"ק על תוכנו המיוחד של פרק זה: "זה המזמור נאמר על יציאת מצרים, ונזכר בו ביטול העבודה מאבותינו שהיה בראש השנה, כמו שאמר: הסירותי מסבל שכמו, לפיכך היו אומרים זה המזמור בבית המקדש בראש השנה, ונזכר בו גם כן תקיעת השופר...".
"ראוי לכם עַם ד', שתרנינו לאלקים עוזינו, ותודו לו ותשבחו לו על הטובה שעשה לכם ביום הזה, כי אף על פי שיום הגאולה היה בחמשה עשר בניסן, התחלת הגאולה היתה בביטול העבודה שנחו מיגיעם מהעבודה הקשה אשר עבדו בהם, לפיכך ראוי לכם להרנין לאלקי עוזינו". "שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל... כלומר בכל מיני זמר יש לכם להודות ולשבח לגואל ישראל". [רד"ק שם].
והמאירי [בפי' תהילים כאן] הוסיף לדייק במלת "הרנינו". לא נאמר "רננו" בלבד אלא הרנינו את הזולת! וזה לשונו: "שתעירו את הכל לרַנן לאלקים" כיון שהוא עוזנו ומבצרנו, "שהראה כוחו וגבורתו במצרים בשבילנו". וכל זה מיוחד לזמר בו בראש השנה...
בראשית השנה בכסה ליום חגינו, מפליגים אל ראשית ימי היותינו לעם ויציאתנו לחירות... ראש השנה שקדם ליציאת מצרים, היום שהגיעה הישועה והרווחה בביטול העבודה. ראש השנה הוא גם יום הכרה והודאה לישראל על חסדי ד' עמנו בעבר...
*
מה נפלא הדבר! הרד"ק מחדש בזה טעם מיוחד מאד, למצוות תקיעת שופר. "ונראה כי זהו טעם מצות התרועה בראש השנה, לפי שבטלו אבותינו מעבודתם ונחו מיגיעתם ביום זה, והתרועה הוא סימן שילוח עבדים, כמו שצוה הקב"ה תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל שהיה סימן לשילוח עבדים וצאתם מרשות אדוניהם, כן צוה הקב"ה לתקוע בראש השנה, לזכר, כי ביום זה בטלה העבודה והיתה התחלת חרותינו". ה'שפת אמת' [תרל"ד] מביא דברי הרד"ק וכתב על זה "עיין שם". [רגיל היה על לשון בני בינה בדורות הקודמים, שבמקום שכתבו גדולי ישראל: "עיין שם"; יש בזה משום: מצוה לשמוע דברי חכמים!].
*
הסירותי מסבל שכמו... כדי שתעלה הרנה בלב על תחושת הפורקן של אותו ראש השנה ראוי מאד לתאר לעצמינו את קושי השעבוד הנורא, ואת הרגשת הרווחה ביום ביטולו. נעביר נגד עיני רוחנו את עמק הבכא המצרי, את העינוי, הסבל וההשפלה ללא הפוגה, על צוארינו נרדפנו ללא הרף וביותר בפ"ו השנים האחרונות במצרים. המרירות הרצופה שלא הפסיקה לא יום ולא לילה.
כפיו מִדּוּד תַּעֲבוֹרְנָה... הידים היהודיות עבדו בפרך ליד דוּד הבישול. לדעת רש"י הכוונה לקדירות הבישול. מפרשים אחרים מבארים זאת על יצירת הדודים [רד"ק] או על העברת החומר בתוך כלים אלה [אבן עזרא]. ובראש השנה הגיע הקץ לכל זה. בראש השנה נשמנו לרווחה לראשונה, מאז מאתיים ועשר שנים.
*
ראש השנה האחרון במצרים... פתאום השתנה ונעצר הכל. הנה בא יום בשורה של "הסירותי מסבל שכמו". יום שבו רווח לנפשנו מכל מה שעבר עלינו. אבותינו לא ידעו את נפשם מתדהמה. שוב אין לחץ ואין דחק, אין פוצה פה לועג ומשפיל; שוב אין שבט נוגש ופרגול מרצחים, מקל חובלים ושוט מצליף. נמוג קוצר הרוח ונעלמה העבודה הקשה...
שוב אין מחפשים תבן ללבנים ואין סוחבים משא אבנים לבנות ערים מתמוטטות. במקום רגע קט של מנוחה שכה השתוקקו אליו; הנה נמשכים ימים שקטים, שבועות וירחים, תקופת שלוה שארכה יותר מחצי שנה ללא עבודת פרך, מראש השנה עד חג הפסח, מועד צאתך ממצרים...
געוואלד! הרנינו לאלקים עוזינו! גואל ישראל, גולל חושך מפני אור! השתחררנו מצרה וצוקה איומות! בראש השנה יישרנו את הגב הכפוף מלומד המכות, הגבהנו את השכם שלפתע שוב אינו מרגיש את המשא הכבד שהעיק עליו. הסירותי מסבל שכמו. אבות ובנים יושבים יחד ליד השולחן. הנה מזדעק לו ילד בבית: "אבא! עד היום הזה כמעט לא ראיתי אותך. ביום ובלילה היית רחוק מן הבית, נמוק בצרה ובשביה ובעבודת הפרך. והיום ראש השנה הנני יושב לידך, אין שוטרים וקלגסים טורקי דלתות, מאיצים ומריצים לעבודה... האיר עלינו היום! כלו שנים וקללותיהן! התחילו שנות רווחה ופורקן.". ראש השנה הוא יום בריאת האדם! והיום נפסק אלינו היחס כאל בעלי חיים, וכאילו נבראנו מחדש!
*
וכאן ממשיך הרד"ק ללמדנו: " למה אמר הרנינו לאלקים "עוזנו"? כי בהסירו מסבל שכמו, הראה עוזו וגבורותיו שהָיינו ברשות אדונים קשים... וכאשר רצה הקֵל יתעלה שמו להחיותינו, לא היה כח ביד המצרים להעבידנו, לפיכך אמר הרנינו לאלקים עוזנו.
דרשו ד' ועוזו... במה שנפסקה העבודה אז מיד שובינו האכזרים, נראה בזה כוח ד' וגבורתו. הוא יתברך מנע זאת מהם בפועל. כשעלה הדבר ברצונו יתברך, שוב לא עצר אף מצרי אחד כח לשעבד אותנו אף בעבודה קלה כל שהיא... ועל זה בא המשורר ומבקש מכל העם לדורותיו: הַרנינו לאלקים עוזינו, ביום ראש השנה שבו בטלה עבודה ממצרים... תחילת החירות!!!
ומה נפלא ההמשך לכך. הרי ידועים דברי הזוה"ק [ח"ג ק"ח]. שמי שהוא "כפית באחרא", [כפות לשעבוד אחרים], איננו מסוגל לקבל עליו עול מלכות שמים. לאור הדברים ייאמר, שראש השנה שבו נתבטל השעבוד בפועל במצרים, נהייה ליום המיוחד לקבלת עול מלכות שמים. יום של "תמליכוני עליכם"!
ר' ישראל! בראש השנה האחרון במצרים, פתאום התאוששו ישראל. שעת הכושר הראשונה היתה אז להתייחד עם מי שאמר והיה העולם ולהתבונן ולהכיר את מלכותו ללא שבט נוגש, ללא שוט ופרגול וה"לחץ זו הדחק" שבאדמת בני חם. נמצא שראש השנה היתה בו התקשרות למעלה, עוד לפני יציאת מצרים ומתן תורה...
*
מכיון שמצאנו דגש חזק במזמור 'הרנינו' של ראש השנה, על ביטול העבודה במצרים, צריך להתבונן בזה מכמה אנפין. ביום זה בטל השעבוד, נחלש כח אומה שנתאכזרה עלינו במשך רד"ו שנים ושוב לא שלטו עלינו. כמה מאירה כעת התפילה בתחילת השנה. "וְעוֹלָתָהּ תִּקְפָּץ פִּיהָ וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה". הרי בראש השנה פקע כוח האומות עלינו!
*
שנה חדשה מגיעה ותקוות חדשות בכנפיה. צריך להתחזק בהתחדשות ולהתאזר בבטחון לקראת הבאות. המצב הביא את היראה ועלינו לצרף את השמחה. "הרנינו לאלקים עוזינו". יציאת מצרים המוזכרת במזמורו של ראש השנה, מזכירה את השעבוד ואת הגאולה, את המצב הירוד שנראה כאילו אפסה כל תקוה ואת הישועה שהופיעה בזמן הנכון.
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע, מראה על עיקר גדול בזכירת יציאת מצרים בכלל, והוא שלא להתיאש - - מכל מקום הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השם יתברך".. [פרי צדיק, ואתחנן ה'].
טעם מצוה זו לדעת ה"כהן" מלובלין הוא כדי שלא יפול לב האדם עליו בייאושו למרות מצבו הרוחני הירוד. ואף ללמד על הכלל כולו יצא. לפעמים עומד לו אדם ומצטער על מצבו ומצב הדור, הנסיונות והרפיון הנראים לעיניו. והתופעות צורבות את הלב.
מתוך זכרון יציאת מצרים, יחשוב על השפל הרוחני בימי קושי השעבוד שהיה מדורדר עד תהום. עַם עבדים מושפל ומוקף אלילים, תוהו ובוהו וחושך. על דגלו העלוב היה רשום בדם: "קוצר רוח ועבודה קשה". ייאוש, אפס וחדלון. רצון חיים כבוי ומשאת הנפש נטויה לפת לחם. רגעיו המאושרים נסובו סביב דגי חנם, קישואים וחציר, שנזרקו מיד מְעַנָיו, אכזרֵי-עולם... המוח היהודי היה עמום וסתום. הלב היהודי היה קהה ומאובן. ה'דיבור היה בגלות, יכולת ההבעה היתה מהם והלאה. גם בשורת הגאולה לא בקעו את מחיצות הברזל סביב יישותם... עד שנפתח שער הגאולה ולעומתו עלו ונתעלו בני ישראל מתהומותיהם כמעט משער הנו"ן. בין רגע נשתנה הדבר משעת ה"אפס" עד שעת "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" ובכן חתם ה"כהן": "מכל מקום הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השם יתברך...". הדבר קרה בעבר וגם יקרה בעתיד. לכל יהודי יש תקוה לעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא...
*
"אנכי ד' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" הרחב פיך לשאול ממני כל תאוות לבך – ואמלאהו- כל אשר תשאל אמלא" [רש"י]. מו"ר הגאון הנודע ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מרבה להביא דברי רש"י אלה, שמתוך יציאת מצרים ילמד האדם על הכח והיכולת האין סופיים של הקב"ה וזה יעודדו להתפלל ולבקש על כל מה שייזקק לו. ממנו נדרש רק "הרחב פיך" תפילה!
הרחב פיך ואמלאהו... כל אחד יודע כמה צריך לבקש ולהתחנן בפרט בתחילת השנה הזאת. חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ. נשפוך לבינו בתפילה על כל מה שהדור צריך לו. נכוון היטב את המלים בבקשות "אבינו מלכנו". קראוהו בהיותו קרוב! עוד בתפילת ערבית הראשונה, נתעצם נא בכוונה עצומה: "וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אוֹיֵב דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן. וְהָסֵר שָֹטָן מִלְפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּרֵינוּ"...
*
אענך בסתר רעם... בשפת רמזים קצרה כתב זאת ה'שפת אמת', אלא שאף ה'משהו' שניתן להבין מדבריו, מרומם את הנפש עד מאד. ידועים דברי חז"ל [ר"ה ל"ב:] על שאלת המלאכים מהקב"ה למה אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים. והתשובה ממרום היתה בטעם הדבר הוא, מפני הספרים הפתוחים בדין של מעלה.
ה'שפת אמת' חותה כאן גחלי אש של כיסופי ישראל והתקשרותם למעלה... הרי ראש השנה ויום הכיפורים גם הם מועדי ד' הם ועם ישראל משתוקק להביע אז שמחה והלל, אלא שאינם יכולים להוציא זאת מן הכח אל הפועל בימים אלה...
והנה מכל מצוות נבראים מלאכים [אבות פ"ד מי"א ומפרשים]. אף מתשוקה למצוה נברא מלאך מיוחד, שאולי דרגתו גבוהה ממלאך שנברא ממצוה בפועל, שכן מעלת המחשבה רמה היא ונישאה מאד...
ואמנם מלאכי השרת אלה שנבראו מתשוקת ישראל לומר הלל בימים אלה, עלו ושאלו להקב"ה את השאלה הזאת. "רבונו של עולם! מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים?".
*
וכאן הוסיף ה'שפת אמת' שתקיעת השופר שהוא קול סתום, המבטא צעקה שאינה מתפרשת בפה. ואמנם בפנימיותה של התקיעה נמצא אותו הרצון הלוהט והרועם במסתרים, לבטא שמחה והלל לד' בראש השנה. בבחינת: "אענך בסתר רעם"... וכך מתפרש גם "בכסה ליום חגינו". חג הוא ראש השנה, אלא שהוא מכוסה...
ומלאכי השרת האלה, נרמזים ב'יהי רצון' שבתקיעת שופר: "שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר - לפני כסא כבודך וימליצו טוב בעדנו ותעשה עמנו אות לטובה... [שפ"א ר"ה תרמ"ז].
דברים נשגבים אלה מעוררים את הלב ואת המבטים אל עולם נשגב של "שמחה ודאגה מסותרת בפחד" שחקק חכם הרזים הרבי ר' בונם במכתבו לחסיד במרחקים...
*
והנני לאחל לך מקרב לב, ידיד יקיר לי, ברכת כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, לנו שנזכה השנה לשנת גאולה וישועה ורווחה בפרט ובכלל, שנת חיים, ברכה ושלום, פרנסה טובה וגזירות טובות, שנה טובה ומתוקה בתכלית, שנת בריאות ורפואה לכל חולי עמנו, שנת נחת דקדושה, שנת שמחה אמיתית יראת שמים ויראת חטא, שנת קירבת אלקים! שנזכה כולנו יחד ל"עריכת נר לבן ישי משיחך" במהרה בימינו: ותמלוך אתה הוא ד' אלקינו לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך -
גוט יום לך אהובי, גוט יום טוב!
א גוט געבענשט יאר בכל הבחינות
עס זאל דיר שטענדיק גוט זיין,
שייטב וירווח לך תמיד, תמיד...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי