נחומצ'ה כתב:הרה"ג ר' יצחק ווינטרוב שליט"א,
ממקרובי בית הרב, ומיוצאי עיה"ק טבריה.
בס"ד
הרהורי נוגה ורגשי התעוררות וקצת עובדות אחר מיטתו של הגאון הנפלא הי חסיד הי עניו משיירי כנסת הגדולה מרן ר' אברהם דוב אויערבך זצוק"ל.
אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפאהגאון ר' אלחנן וסרמן כשהספיד את החפץ חיים פתח ואמר, כשרעק"א הספיד את הגר"א פתח ואמר, להספיד את הגר"א צריך להיות בדרגת הגר"א, ע"מ להספידו ולהעריכו כראוי. אך כיון דאיתא אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, שהנפטר נמצא בעת שמספידים אותו. וקיי"ל שבפניו אין אומרים אלא מקצת שבחו, ע"כ אנו יכולים להספיד את הגר"א. וסיים ר' אלחנן גם בשביל להספיד את החפץ חיים כראוי, צריך להיות בדרגת החפץ חיים, אך באותו היתר שהשתמש רעק"א להספיד את הגר"א, יכולים אנו להספיד את החפץ חיים. דברים אלו שמעתי מר' יענקלי גלינסקי זצ"ל בפתח הספדו על מרן הסטייפלער זצוק"ל.
ואנו הקטנים איננו מעיזים להשתמש בהיתרים אלו, להספיד את גאון ישראל גדול שבענקים, פאר הדור והדרו, שהעניק חמה בקומתו והעניק והשפיע על כל הדור כולו. אלא כותבים כמה מילות היוצאות מלב נשבר. ומנסים לתת ביטוי לכמה אנחות גנוחי גנוחי וילולי יליל, של אבל יחיד על הסתלקות מאור עיני ישראל נזר הבריאה ותפארתה. וכל הדברים הם בחינת אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה !
מרן ר' אברהם דב אויערבך זצוק"ל היו כל ימי חייו מקשה אחת של עבודת ה', מיום עמדו על דעתו בבית אביו הגדול מרן רש"ז זצוק"ל, ובמשך כל ימיו אח"כ כשגר בטבריה, ועד זיבולא בתרייתא ממש כאשר נספר בהמשך.
ידוע המשל שאמרו בעלי המוסר, על תרנגול שנפל ויש חשש שהוא טריפה, בודקים אותו אם הוא שוחה במים נגד הזרם. והנה מורנו הגדול שר התורה והיראה מרן ר' אברהם דב זצוק"ל גדל בשערי חסד בבית אביו הגדול מרן פוסק הדור רש"ז אויערבך זצוק"ל, ובצעירותו ממש בגיל עשרים ושלוש גלה לעיה"ק טבריה לשמש ברבנות, וכשהוא קיבל את הרבנות הייתה שם קהילה יפה של חסידים ואנשי מעשה, בביהמ"ד המרכזי התפללו כשבעים אברכים חובשי שטריימלעך. (יותר מאוחר כאשר הכתירו את הברכת אברהם לאדמו"ר מסלונים, הסלונימער חסידים, פתחו את השטיבל דחסידי סלונים בת"ת אור תורה ועברו להתפלל שם בראשות האדמו"ר זצ"ל). ובהמשך השנים העיר טבריה נתרוקנה מתושביה החרדים, ונשארו בה מתי מעט יראי ה'. והעיר טבריה עצמה, כידוע היא לא מקום פשוט מבחינה רוחנית. ורבי אברהם דוב, גר בעיר הזאת יותר מששים שנים, ולא הושפע במאומה מהמקום. ועד זקנה ושיבה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, וכל הנהגתו ודיבורו, כאילו יצא עכשיו משערי חסד מבית אביו הגדול. ונהפוך הוא! בכח אישיותו הגדולה, הוא השפיע על המקום.
איתא בגמ' ב"ב ט"ז, ר"א המודעי אומר איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. 'אצטגנינות' פירש"י, חוזה בכוכבים והיינו חכמה. זה היה מרן ר' אברהם דב, חכימא דיהודאי סיני ועוקר הרים וטוחנן, חריף מעין כמוהו ובקי בכל מכמני התורה, התורה הייתה סדורה אצלו בסדר מפליא, והיה מדמה דבר לדבר ממקומות רחוקים ונדחים בארץ לא עבר איש, והראה איך הכל מסתדר עם השכל הישר. היה לו עיניים מיוחדות לראות מה שאחרים לא ראו, ופה נפלא לבאר את דבריו. עד שכל מלכי – 'ומאן מלכי רבנן', מזרח ומערב מקצה העולם ועד קצהו, היו משכימים לפתחו להביא אליו את הדבר הקשה. ושואלים לעצתו אשר הייתה כדבר האלוקים. וגם לרבות מהדורות הקודמים, היה לו תשובות עם גדולי הדור הקודם מר' הערש פסח פרנק זצ"ל ומר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל בענייני עגונות, והוא היה אברך צעיר לימים.
וגם היו באים להתענג על אמרי פיו ושעשועי דבריו, שהיו נוטפות שושנים ומור עובר. כל דיבורו ושיחו היה מלא חן שזור בדברי חז"ל והיה מדבר ומליץ בלשון התנ"ך והפייטנים. והכל בהשקט וברוגע בהצנע לכת, מעוטף בחינו המיוחד. והדברים ידועים כמה ת"ח מפורסמים, היו נכנסים אליו לשוחח עמו להתענג על דיבורו. ובמשך שנים רבות אח"כ, היו מספרים על החוויה המיוחדת שחוו אצלו.
ואם הזכרנו את רבו ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל. אי אפשר שלא לספר, מה שסיפר לי אבי מורי ר' אברהם שליט"א. ממה שסיפר לו ר' אברהם דוב. שר' יחזקאל שהה פעם בטבריה לנופש, ולעת חזרתו ר' אברהם דוב ליווה אותו, ור' יחזקאל אמר לו: 'זה די נחמד כאן והייתי נשאר עוד כמה ימים, אך מחר אני צריך למסור שיעור כללי בישיבה (סלבודקא) וע"כ אני מוכרח לחזור'. ר' אברהם דוב ענה לו: אני זוכר לפני שמונה עשרה שנים, בעת שלמדנו בישיבה, למדו את אותה סוגיה והרב אמר אז שיעור באותו סוגיה. ר' יחזקאל שאלו: האם אתה זוכר מה שאמרתי? ור' אברהם השיבו: כן. ותיכף חזר על השיעור. ור' יחזקאל אמר לו בהתפעלות, את השיעור הזה אני מתכוין למסור מחר. אחרי כמה ימים קיבל ר' אברהם דוב טלפון מאחיו בסלבודקא, שר' יחזקאל פתח את השיעור ואמר, "תלמידים יקרים תדעו כיצד צריך ללמוד שיעור כללי, אתמול פגשתי תלמיד מהישיבה, שזוכר שיעור שנאמר לפני שמונה עשרה שנים". ואחיו הבין, שזה אחיו הגאון ר' אברהם דוב.
ואם דברנו על גדולי הדור ששחרו את פניו. אספר שבעת היותו חולה על כסא גלגלים, סיפרנו לו שראינו בספר "ר' יעקב" (על ר' יעקב קמנצקי זצ"ל), שכאשר ר' יעקב שהה בטבריה לרגל שמחת אחד מצאצאיו, הוא נכנס לבקר את רב העיר. ויש תמונה יפה כיצד שניהם משוחחים. הרב השיב לי: ר' יעקב לא היה אצלי בבית. ושאלנו לו, הרי יש תמונה איך שר' יעקב משוחח עם הרב. והשיב הרב, מישהו דפק אצלי בדלת ושאל האם ר' יעקב יכול להכנס ? שאלתי איזה ר' יעקב ? והנ"ל השיב ר' יעקב קמנצקי. אמרתי לו, חלילה לי מלהטריח את ר' יעקב, שהוא מגדולי הדור ומבוגר ממני בעשרות שנים לעלות אלי. ומיד לבשתי כובע וחליפה, וירדתי בזריזות אליו לרחוב. ולוויתי אותו לאכסניה שלו במלון פלורידה ושם שוחחנו.
ואם הזכרנו את הדירה, נוסיף שהיא היתה בקומה השלישית. ובהזדמנות הוא סיפר לנו (צריך להקדים שהרב היה גר בבנין משותף, שנבנה ע"י כמה יהודים חרדים, שהתאגדו לבנות בנין לאנשים חרדים בלבד בטבריה). שהוא לקח דירה בקומה השלישית. אך הוא חישב את הגובה, כדי שיהיה 'למטה מעשרים אמה' אל הרחוב, שיוכל להדליק נר חנוכה בתוך עשרים אמה.
אבל איתא עוד בגמ' שם רשב"י אומר "אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא".
וזו הבחינה שהייתה במרן ר' אברהם דב זצוק"ל. שכל הרואה אותו מיד מתרפא מתחלואת היצר! באשר אישיותו וחזותו, הקרינה אישיות גדולה ואדירה מליאה ביראת ה' שהייתה אוצרו. וכל הרואה אותו, מיד עומד משתומם ונעצר מדרכו דרך בני אדם, ואומר לנפשו הביטה וראה את המראה הגדול הזה, את הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. באשר כל ימיו היו מקשה אחת של שלהבת אש קודש שלא נכבתה ולא כבתה ולא הומהמה.
היה נראה כמלאך ה', וכל המתבונן בו שאב מלא חפנים יראת שמים, והתמלא בוז לענייני העוה"ז הגשמיים, ועלה בליבו רגשות קודש נעלים להתעלות ולהידמות לאשל הגדול והנורא. גם כשלא דיבר מאומה. עצם ראייתו הייתה מחזקת בחינת אין אומר ואין דברים ! גם כאשר ראו אותו מהלך ברחוב הלב היה מחסיר פעימה ממראהו. אני זוכר כשהיינו רואים אותו הולך בזריזות בשבת קודש עם המגבת למקוה, והיינו מתפלאים איש קדוש כמותו, הולך להיטהר עוד במקוה. והיה בחינת הא דפירשו בספרים עה"פ וילך משה וידבר, שמשה רבנו בעצם הליכתו, כבר השפיע וזה עצמו היה דיבורו.
ותלאה העט ויכלה הדף לתאר ולספר, איך הושפענו אנו וכל המבקרים בטבריה מתפילותיו, שהיו כבן המתחטא לפני אביו. כל השנה כולה גם בימי חול הרגילים, גם בימי הקיץ הלוהטים של טבריה. היה מדהים לראות את עבודת התפילה שלו בכל יום מחדש, בחינת היום נתנו וכפי' רש"י שיהיו חביבים בעיניכם כחדשים. לא שבעה העין מלראות את המראה הגדול הזה. איך הרב מגיע לבית הכנסת כולו אומר כבוד, מראהו כמלאך. נעמד ומתחיל להתפלל כדרכו במתינות ובנעימות כל מילה ומילה בהטעמה מיוחדת, ובברען מיוחד בניגון שובה לב, מעולם לא מיהר לתפוס מנין, תמיד התפלל עם כל הלב ללא שום לחץ וללא שום מהירות, כבן המתחטא לפני קונו. כל השומע את תפילתו גם לב אבן היה מתפוצץ וגם לב ברזל היה נימוח. לא מעט אנשים ספרו ששמעו אותו אומר קרבנות של מנחה או אשרי של מנחה באמצע השבוע, וזה נתן להם טעם בתפילה לכל ימי חייהם. כל מי שבא במחיצתו, הרי הוא דומה לאותו שנכנס לבשמי שאע"פ שלא קנה ממנו כלום, יצא וכל בגדיו מבושמים.
ועל אחת כמה וכמה בשבתות ובימים טובים, באיזה ברען היה אומר את ה'פסוקי דזמרה', בהלל הגדול היה מסובב פניו מהעם לכיון הקיר, ומי שהסתכל מהצד ראה איך שפניו לוהטים ומאדימים וכל מצחו נטף זיעה. והיה אומר את ההלל בקולו האדיר והערב. ואח"כ היה אומר מזמור שיר ליום השבת, בניגון שובה לב, ואיך היה מנגן במילים טוב להודות לה' ולזמן לשמך עליון ותפילת נשמת היו שומעים את הודאתו להקב"ה מכל רמ"ח אבריו. ובאיזה נעימה נפלאה היה אומר את הישתבח, והכל יודוך !!! והכל ישבחוך !!! והכל יאמרו אין קדוש כה', בקול רעש גדול. ואח"כ שירת קל אדון. איה סופר שיוכל לתאר ולהמחיש את הדברים, מי שלא שמע לא יוכל להבין עד היכן הדברים מגיעים.
ובימים טובים באיזה שמחה ובאיזה הטעמה היה שר את ההלל, ומאידך באיזה יללות והשפכות הנפש היה אומר את ה-אנא ה' הושיעה נא! בחינת 'וגילו ברעדה'. שמחתו בשמחת בית השואבה, הריקוד והשירה הנפלאה וטהר לבנו לעבדך, לעבדך, לעבדך לעבדך באמת ! אמירת ההושענות שלו היתה נוראה! בחינת יראה ושמחה חברו יחדיו. אשרי מי ששמע אותו אומר הושענא אבן שתיה! הושענא בית הבחירה! הושענא טוב הלבנון! מיששו את הטוב! הושענא ציון המצוינת, וכשהיה אומר הושענא קודש הקדשים! הושענא רצוף אהבה! היה אפשר למשש את האהבה, ואת הקדושה. וכשהגיע להושענא תל תלפיות הרגשנו שאנו עומדים מול שריד קודש הקדשים ומבקשים על התל שהכל פונים. אשרי עין ראתה אלה. קשה להאריך וקשה לקצר, אך באיזה ברען ומתק שפתים היה אומר את ה-אתה הראתה לדעת וכו'. ובאיזה שמחה היה מפזז ומרקד בשמחת תורה, אשרי עין ראתה אלה למשמע אוזן דאבה נפשנו.
ר' יצחק רוטנר (יליד הארץ וכיום בארה"ב) היה חוזר ומספר בכל הזדמנות, שפעם אחת בחייו היה בטבריה בחג השבועות, ושמע איך הרב אומר 'אקדמות'. וכזה אקדמות לא שמע מעולם ועד היום הזה זה חקוק בעצמותיו. וכך כל האורחים שהזדמנו אי פעם לטבריה, ושמעו את הרב להתפלל אשרי במנחה של חול, היו מפליגים על העבודה שלו ועל ההתרוממות שקיבלו מזה. ואנו במשפחתנו כל שיחינו וסיגנו היה בזה. כשחלק מהמשפחה היו בחג בטבריה, וחלק לא היו. כל השיחה הייתה סביב הרב. איך היו התפילות אצל הרב, באיזה תפילות שימש כש"ץ. ובכל פעם שהיה מגיע יו"ט היינו מקבלים געגועים לרב ולתפילותיו, והנפש הייתה משתוחחת עלינו לאמור מי יתן לנו אבר כיונה אעופה אשכונה טבריינה. ומעניין לציין שלמרות שהיה בעל תפילה ובעל רגש מיוחד, בחינת חד בדרא ממש. ברוב שנותיו בטבריה למרות היותו רב ומרא דאתרא לא שימש כבעל תפילה, ורק אחרי הגיעו לגיל חמישים לאחר שנסתלקו הבעלי תפילה הוותיקים, אז באופן טבעי הרב החליף את מקומם.
ומעניין לציין על עבודתו הפנימית. שבימיו האחרונים עת שכבר לא היה ביכולתו לדבר, והיה מחובר לכל מיני מכונות שעקבו אחרי פעולות הגוף, ביקש פעם סידור ודפדף עד שהגיע ליום הכיפורים וסימן שרוצה שיקריאו לפניו את הוידוי. והמשפחה החלה לומר עמו את הווידוי והוא שכב והיה נראה כמתנמנם, ולפתע החלו כל המדדים להעלות וכל המכונות לצפצף והיו מוכרחים להפסיק את הווידוי. והדברים נוראים שגם בשכבו על ערש דווי בזיבולא בתרייתא כשכבר לא יכל לדבר אמר את הווידוי במוחו בכל ליבו ובכל רגשותיו.
וא"א שלא להזכיר מעט על היראת שמים שלו. ואמנם כל ימיו היו כל הנהגותיו בהצנע לכת. אך דבר זה היה ניכר בעיקר לאחר שקיבל את האירוע מוחי והיה מרותק לכסא גלגלים ונהפך לאדם סיעודי. והקפיד על כל קוצו של הלכה ולא חיפש התרים וקולות לעצמו. חשש מאד לגוף נקי, ולא חס על טרחתו והיו צריכים לטלטל אותו להגביהו ולהניחו ואכמ"ל עד כמה היה נזהר בזה.
סיפר לי אבי מורי הר"ר אברהם שליט"א שפעם אחת היה צריך לירד בתשעה באב לעיר טבריה, ולפתע הוא ראה את הרב זצ"ל הולך ברחובה של עיר בחום של חודש אב בטבריה, ופניו אדומות וכולו נוטף זיעה. ואבי נחרד ושאלו להיכן הרב הולך ? והשיבו הרב, לבית הקברות כפי שאיתא בשו"ע שהולכים על הקברים בת"ב. ודבר זה עשה במשך שנים לבדו בלי גבאים ובלי פרסומת, ולא עלה על דעתו לבקש מאחד מהידידים המרובים שלו ומאחד מהמעריצים המרובים שלו שיקחו אותו לביה"ק, אף שבוודאי ידע שבאם רק יבקש יקחו אותו בחפץ לב.
כמה חיזק בדרשותיו הנפלאות. כמה דיבר על הכרת הטוב לבורא עולם. כמה דיבר על אמונה פשוטה. כמה חזר והזכיר בכל הזדמנות שנסתרים דרכי ה'. איננו ראויים לדבר אך לעצור במילין מי יוכל. מי יקצה בגבעות ומי יסתת בהרים. מי יחזקנו ומי יעודדנו מי ישקה הצאן ומי ירעה העדרים יתומים היינו ואין לנו מנחם! כי אף שהיה גר בטבריה, מצודתו והשפעתו הייתה פרושה והקרינה עד ירושלים, והרבה חיזוק קבלנו רק מעצם הזכרת שמו והדיבור אודותיו.
היה ידוע בגאונתו העצומה ובבקיאותו המופלגת, באשר היה בור סיד שאינו מאבד טיפה. היה מרא דכולא תלמודא כולה, והיה ליבו כלב הארי בשני התלמודים. היה עונה מד' חלקי שולחן ערוך עם נושאי כליהם בלשון השו"ע והפוסקים. תלאה העט לתאר את ידיעותיו המופלגות. אך זאת אפשר לומר שהיה בקי נפלא בכל תחומי הספרות מראשונים ואחרונים ועד ספרי חסידות מחשבה ומוסר, וגם ספר הזוה"ק היה שגור על לשונו. זכורני שפעם אחד מנכדיו שאלו, מדוע היה הציווי בדווקא לצלות את הקרבן פסח צלי אש? והשיב על אתר, שבזוה"ק איתא משום שהשה היה עבודה זרה של מצרים וכתי' פסילי אלוהיהם תשרפו באש. כמו"כ היה מלא וגדוש בסיפורי צדיקים, והיה מלא הערצה והערכה לגדולי החסידות, והיה מספר נפלא מהנהגותיהם.
על כח זכרונו הנדיר, תעיד העובדה הבאה. בערך בהיותו בגיל ששים אמר פעם לאבי מורי שליט"א, שפעם כאשר היה רואה סימן לזיכרון או כאשר דברו על איך לזכור, זה לא דיבר אליו. והוסיף בעשר השנים האחרונות נתפס לי משהו בזיכרון.
היה מחדש נפלא, והיה שופע דברי תורה נפלאים וערבים בסגנונו המיוחד, ובנוסף היה אמן ההגדה, והיה אומר את הדברים בטעם מיוחד. והיה אומן הקולע אל חוט השערה ולא יחטיא ! היה מומחה מיוחד בלתפוס בכל מקום את הנקודה המיוחדת. (בשנים האחרונות הוציאו חתנו הרה"ג ר' אריה פישר ונכדו הרה"ג ר' צבי אויערבך ששה ספרים מחידושיו הנפלאים). ונעתיק כמה גרגרים מדבריו הנפלאים והערבים בעיקר דברים ששמעתי ממנו ישירות.
אביו הגאון רש"ז נפטר בכ' אדר א' בשבוע של פרשת כי תשא, ר' אברהם הספידו, ובין דבריו הביא את הפסוק מפרשת השבוע [כי תשא] ולא ידע משה כי קרן עור פניו וירא אהרן ויראו בני ישראל וייראו מגשת אליו. כל כלל ישראל ראו וידעו שפניו של משה רבינו קורנות, ורק משה רבנו שהיה עניו מכל האדם לא ידע מזה. כך אבי מורי הכ"מ, כל כלל ישראל ידעו שהוא גאון הדור ופוסק הדור, ורק אבי מורי לא ידע מזה.
ומענין לענין, שנים אח"כ כשנפטר דודו הרה"ג ר' אברהם הורביץ זצ"ל (חתן ר' חיים לייב אויערבך וגיסו של אביו של הגרש"ז), עשו עליו הספד בכולל חזון איש, והרב זצוק"ל היה אחד מהמספידים. והיה זה בשבוע של פרשת פנחס והזכיר הרב את דברי רש"י בפרשה עה"פ וידבר משה אל ה'... יפקד ה' איש על העדה - כיון ששמע משה שאמר לו המקום, תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה. והק' מדוע המשילו את יהושע דווקא לתאנה ולא לשאר פירות. וביאר דאיתא במסכת פאה שאחד מהתנאים של חיוב בפאה זה לקיטתו כאחת, דהיינו שהפירות נגמרים יחד ומלקטים אותם בפעם אחת. לאפוקי תאנים שאינם מתבשלים יחד ומלקטים אותם בכמה זמנים, שהם פטורים מפאה. ואמר הרב, אדם רגיל יש לו סדר לימוד משעה פלונית ועד שעה פלונית ואח"כ הולך לביתו. אבל יש אדם שאין לו זמן מיוחד ללמוד, אלא כל כולו משועבד לרבו. וזהו המשל לתאנה שאין זה זמן מיוחד. ודבר זה היה אצל יהושע, שהיה כל כולו משועבד לרבו, וכאשר עלה משה להר סיני המתין לו ארבעים יום וארבעים לילה בתחתית ההר, שמיד שמשה ירד מההר יהיה אצל רבו. ואמר הרב זצ"ל שהנפטר ר' אברהם הורביץ זצ"ל היה אצלו הבחינה הזאת. שהיה עוקב אחרי הסטייפלער ולומד מהנהגתו בכל עת ובכל זמן, ללא זמנים מוגבלים. בבדיקת חמץ, ובביעור חמץ, ובליל הסדר. כל השנה כולה בכל זמן ועת שהיה מה ללמוד ממנו היה יושב אצלו, ורושם את הנהגותיו. ודפח"ח וש"י.
ונעבור לפנינה יקרה שאמר בעת שמחה חנוכת בית המדרש בטבריה. הבית המדרש היה ישן ומוזנח באשר טבריה לא הייתה מקום של עשירים, וכל הריהוט היה דל ומט ליפול. והוא בנה והרחיב את הבית מדרש וציפה אותו באבני שיש, אך מבחוץ השאיר כמה שורות של אבנים שחורות בסגנון הישן.
ובחנוכת הבית אמר, איתא בגמ' בבא בתרא (ד' ע"א) שהורדוס המלך בנה את ביהמ"ק באבני שיש, ורצה לצפותם בזהב, אמרו לו רבנן תשאיר את זה כך, שזה יותר יפה שזה נראה כגלי הים. ואמר הרב צריך לדעת מי הם גלי הים? כל השומעים נשארו פעורי פה, באשר לא הבינו את כוונתו. והרב מיד השיב איתא במדרש שיר השירים רבה צהלי קולך בת גלים בת האבות הקדושים שמעשיהם מרובים כגלי הים ! הרי לנו מי הם גלי הים, כשיהודי עלה לירושלים וראה את אבני השיש הנראים כגלי הים הוא נזכר באבות הק' שמעשיהם מרובים כגלי הים, וקיבל את השאיפות למתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. והנה כאן בעיה"ק טבריה בביהמ"ד העתיק התפללו גדולי עולם רבני טבריה הגאון ר' אשר ורנר והגאון ר' משה קליערס ועוד גדולי עולם שעברו כאן בטבריה, השארתי את האבנים הישנות, שיזכרו בגלי הים של טבריה, בגדולי עולם של טבריה של פעם, שהתפללו במקום הזה.
ולקראת סיום, נוסיף פנינה אחת משיחת חולין של תלמיד חכם שלו. לפני כשש שנים אחרי שלקה בשיתוק שהה בירושלים כמעט שנה, בדירה שהעמיד לרשותו הנגיד הנכבד הרה"ח ר' שלמה פרישוואסער שליט"א. בחול המועד פסח הכריזו על זמן תפילת מעריב. בין מנחה למעריב נכנסו אורחים והרב שוחח עמם. והנה הגיע הזמן שקבעו לתפילת ערבית, ואנשים נכנסו להתפלל והרב עדיין דיבר. חששתי שאם לא יתפללו בזמן, אנשים יפסיקו להגיע. נגשתי לרב ואמרתי לו בעדינות עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע ! הרב ענה לי, אצל החסידים אמרו, שהיה אסור לתלמידים להתערב. והמשיך הרב ואמר, והוספתי נופך למה היה אסור להם להתערב. דאיתא בתוס' חגיגה (טו ע"א) בירושלמי מפרש למה אירע לו כך (לאלישע בן אבויה שירד מהדרך). אבויה אביו של אחר היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למול אותו קרא לכל גדולי ירושלים ולר"א ולר' יהושע... אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן. ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן. אמר להם אבויה באתם לשרוף ביתי ? אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני ובאש נתנו, (ולכן גם עכשיו יורדת אש). אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו. ועכ"פ חזינן שבלימוד של ר"א ור"י ירדה אש מן השמים. וכאן במעשה של ההגדה היה צירוף נפלא של גדולי עולם, ר' אליעזר, ורבי יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא, ור' טרפון, שהיו מסובין יחידיו. (והרב הוסיף מי יודע אם היה עוד פעם אחת כזה צירוף גדול של גדולי עולם בליל הסדר) ומי יודע איזה אורות היו שם, ומי יודע אילו היו נותנים להם לסיים את ההגדה ולומר לשנה הבאה בירושלים אולי כבר היינו נגאלים, ולכן היה אסור להם להתערב.
ונסיים במה שפירש הרב את הנוסח המקובל לנחם המקום ינחם אתכם, כי יש למילה נחם שני פירושים א' נחמה, ב' חרטה גמורה מלשון כי נחמתי כי עשיתים והיינו עקירת הדבר מלמפרע והיינו שהקב"ה יעקור את הצער ויביא אותנו למצב שהרעה שהייתה לא תהיה נחשבת לרעה, ונבין שהיא הייתה לטובה. כי בסתם נחמה עדיין יש את הצער על מה שעברנו, אבל כשנראה שהרעה הייתה לטובה הרי שנעקרה הרעה וקושיא מעיקרא ליתא. והוסיף לעת"ל נראה שהכל היה לטובה,
יתברך זה גלות ספרד,
וישתבח זהו גזירות ת"ח ת"ט,
ויתפאר זוהי השואה, נבין שהכל היה לטובה. ויה"ר שבמהרה ינחם אותנו המקום בכפלים ונראה בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל.
הכותב בדמע