שאלה, ילמדנו רבנו ראובן שדך את בתו שרה עם שמעון כמנהג השידוכין בפרסום בשמחות וגיל, והיה שמעון נכנס בבית ראובן כבן בית כאב ובן, ושמעון ושרה היה ביניהם אהבה רבה ועזה, ונמשך זה יותר משנה, וראובן זה יש לו בת אחרת גדולה, וזה שנים שהשיאה לדן אחיו של ראובן, ובהמשך השנים ההם הוחזק קול בעיר שאשת דן הנזכרת בת ראובן היתה מזנה עם שכם בן חמור שהוא תושב עיר אחרת ובא לעיר ראובן והיה נואף לאשת דן הנזכרת, ובכן נמשך בין דן ואשתו בת ראובן דברי ריבות וקטטות עד שבאו לכלל גרושין, שאשת דן היה רצונה להתגרש מדן בעלה כדי לינשא עם שכם בן חמור שחשקה נפשם זה בזאת וזאת בזה, ודן בראותו רצון אשתו כשגרשה התנה עמה על מנת שלא תנשא לשכם בן חמור כפי הדין, וכשמוע שכם הדבר הזה בעירו כתב לראובן כי חפץ בבתו ושם לדרך פעמיו, ובא לעיר ראובן ושלח שלוחים ודבר הוא בעצמו עם ראובן ואשתו לבטל שדוכי בתו השנית עם שמעון ויקחנה, ובהוודע הדבר לשרה בת ראובן כי רצון אביה ואמה היה לתת אותה לשכם, והיא היתה יודעת ניאופי אחותה עמו בהיותה אשת איש, מחאה והיתה מתקוטטת עם אביה ואמה לאמר אין לי חפץ בשכם כי אם בשמעון כי חשקה נפשי בו, ויש עדים רבים מקטטות אלו. ובימים האלו רבו המסיתים והמדיחים אותה עד שנתרצתה לקחת את שכם, והשליך ראובן את שמעון מביתו.
וכשראה שמעון כונת ראובן שרצונו לתת את שרה בתו לשכם, יצא מעירו ובא לעיר הר שפר שהיא מהלך י"ב ימים מעירו שיש באותה העיר ב"ד, והב"ד ההוא היה מרביץ תורה זה שנים בעיר אלוש הסמוכה לעירו מהלך יותר מעט משני ימים, ולפעמים המרביץ תורה זה היה הולך לעיר ראובן ושמעון להורות להם דרכי ה' כשהיה באלוש, ובבואו (להר) עיר [הר] שפר צווח ככרוכייא בייא בייא על עוות הדין שהיה עושה לו ראובן חמיו לתת לשכם את משודכתו שקדש בסתר שמעון, והביא בידו שטר קדושין וכתוב בו בפנינו עדים חתומי מטה קדש שמעון את שרה בת ראובן בטבעת אחת ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, וזמן השטר ההוא היה בתמוז השצ"ה, וכתב השטר הוא כתב יד שמעון, ועד אחד מהעדים חתם בשטר ההוא, והעד השני לא ידע לחתום וכתוב בו צוה לחתום פלוני, ואמר לו הב"ד השטר הזה שבידך אין בו ממש אם תוכל לקיים העד החתום בו כי לא נודע מקומו איו, והעד שצוה לחתום אם הוא נמצא תעשה שיעמוד לפני ב"ד של עיר אלוש ויעיד בפניהם ויכתבו מעשה ב"ד מקבלת עדותו. והשיב שמעון יש יכולת בידי לעשות ככל אשר צויתני, ובכן הב"ד שבהר שפר כתבו כתב לעיר ראובן לראשיה ושופטיה וכללות דבריהם פלוני בא לפנינו וצווח לאמר הנה יש בידי שטר קדושין כך וכך ואמרנו לו שיעשה כך כדי שיהיה בו ממש ואם כה יעשה באופן שיתחזק(ו) שטרו גזרנו עליכם חרם חמור שלא ימצא שום יהודי לא מעירכם ולא מעיר אחרת להיות עד בקדושי שרה בת ראובן עם שום אדם, ואם קודם הגיע כתבנו זה לידכם קדשה שום אדם ובפרט שכם בן חמור תתאספו בבית הכנסת ותקבלו כל העדויות שיודעים בענייני קדושי שרה בת ראובן בין עם שמעון בין עם שכם ובין עם כל אדם. וחתמו בכתב ההוא ב"ד של הר שפר וחכמי העיר.
ובהגיע הכתב לעיר ראובן הנקראת צלמונה נאספו כל שופטיה וכל העם מקצה בבית הכנסת וקראו הכתב, ובכח הכתב ההוא כתבו שעשו חקירה ודרישה אם היה מי שיודע עדות של קדושי שכם שלנו לא נתברר עדיין ובכן קמו דתן ואבירם והעידו שבפניהם בסתר קדש שכם את בת ראובן בחשון השצ"ו, ושלחו שופט הקהל וכל הקהל של עיר צלמונה בהיותם נאספים בבית הכנסת לומר לשכם שיצא מבית ראובן, ששתי בנותיו אסורות עליו הגדולה מפני שאסרה עליו דן כשגרשה, ושרה השנית מפני קדושי שמעון, והשיב ע"י שלוחם להם דברי עזות וכה דבריו, שכל התורה לא היתה בעיר הר שפר שהוא יש לו קיום ב"ד שקדש את שרה קודם שדוכי שמעון, ושלח הקיום הזה לצפת תוב"ב. ושלחו לראובן ושכם עוד שלוחים עד שבאו והביאו עמהם לדתן העד שהעיד ראשונה בקדושי שכם לשרה בחשון, והשיב ראובן בפני כל הקהל בתי קדשה שכם מקדם ולכן הנחתי את שמעון ונתתיה לשכם והרי העדים, וקם דתן ועד אחר שהוא אחי בת ראובן מן האם, והעידו שבשנה שנשא דתן אשה בצלמונה שהיה שנת השצ"א בר"ח אלול קדש שכם את שרה בת ראובן, וכתבו סמוך לדברים אלו שבאו פלוני ופלוני, שהעד אחי בת ראובן שהעיד שבר"ח אלול קדש שכם את בת ראובן הוא היה סרסור שידוכי שרה בת ראובן עם שמעון. ועוד התרו הק"ק בשכם שיצא מבית ראובן מהטעם הכתוב לעיל ולא שמע אליהם באומרו שקדושיו קדמו, וראובן השיב שאם הקדושין הראשונים של שכם לא יהיו קדושין שיחרימו את שכם. והעיד פלוני שבשעה שהעידו דתן ואבירם העדות הכתוב לעיל ששאל אותם זה העדות שאתם יודעים שקדש שכם את בת ראובן הוא מזמן קרוב שבא שכם מעירו בפעם הזאת, והשיבו אינו כי אם מפעם זאת שבא שכם לעיר הזאת כך כתוב בכתב, ויש לפרש דבריהם שאעפ"י שכתבו לעיל שהעידו דתן ואבירם שקדש את שרה בת ראובן בפניהם בחשון, אפשר שלא העידו רק סתם קידש פלוני את פלונית ולא הזכירו זמן, וע"י החקירה זו פירשו הזמן, או כשהעידו בתחילה פירשו הזמן שהיה חשון וזה השואל חזר לשאול אולי לא יכוונו עדותם יהיה מה שיהיה ומגידים שרוב הקהל יודעים שהיה אהבה רבה ועזה בין שמעון לשרה משודכתו כאיש ואשתו. והמשודכת הנזכרת היתה צועקת חמס לכל המדבר אליה שנתפרד ממשודך שלה שהיה שמעון, ועוד מסיתים ומדיחים פיתוה ויוכלו לה להפך לבבה להפרד משמעון. עוד העיד עד אחר ושמו אברהם שיום אחד היה בא מן הגינה עם שמעון, ובפניו נתן לארוסתו שמעון מטפחת הנקראת ריזה עם פירות בתוכה, ואמר לשרה אישטו טאנביין ווס דו פור קדושין קונקי פיאימו"ס חוקרים ודורשים אי נו אובו' מאס עדות קי איסטוס.
וראובן יעץ תחבולות שיהיו לשיכים בעיניו ולא נחה דעתו בקבלת עדויות שנתקבלו בעירו, והלך לעיר אלוש ושם העד המצוי שהעיד בקדושי שמעון תחלה דצוה לחתום ואח"כ העיד בפני ב"ד שבעירו, והתחיל לחרחר ריב עם הק"ק שיענישו את העד למה שלא מדעתו נכנס בבית ראובן והיה עד בקדושי שמעון, והשיבו לו ולמה לא תעניש את העדים שהעידו בקדושי בתך בין קדושי שנת השצ"א בין קדושי שנת השצ"ו בחשון שהיו בלתי שדוכין שקדמו להם, ובקדושי שמעון כבר קדמו שדוכין יותר משנה אחת. ולא נחה דעתו כי לבו במחשביו הולך חשכים ואין נוגה לו, ואיים וגזם לעשות להם כמנהגו, אשר על כן הוכרחו לפייסו והושיבו ב"ד של ג', והביא עוד עדים שהיו עמו בצלמונה, ושם [כ]שקראו הכתב ששלחו חכמי הר שפר בחרמות לחקור ולקבל עדויות לא הגידו דבר כי אם בעיר אלוש, והביאם לפני ב"ד של עיר אלוש. והעדים הם הראשון הוא דתן שהעיד עם אבירם בקדושי חשון שנת השצ"ו הוא דתן שהעיד עם אחי שרה מן האם שבר"ח אלול השצ"א קדשה שכם בפניהם ככתוב בכתב צלמונה, ובאלוש בא הוא ואחי אבירם שהוא משרת את ראובן ונמצא בצלמונה בבית הכנסת כשקראו כתב חכמי הר שפר בחרם שיעידו כל מה שיודעים בקדושי שרה בת ראובן עם כל אדם ושם לא העיד, ובאלוש העיד עם דתן שבפניהם קדשה שכם את שרה בת ראובן בתכשיטי זהב בחדש אלול שנת השצ"א, והיו שלא מדעת אביה ואמה, והב"ד של אלוש שקבלו עדות ראו וידעו שהיה רמאות בעדות זו, ומיראתו קבלוהו וכתבו במעשה ב"ד של קבלת עדות הנזכר וכה דבריהם, והדברים האלה הם כמו ששמענום מפיהם בלא חקירה ודרישה כלל, ו(ה)הוה יוסף והגדול שבדיינים שחתמו על מעשה ב"ד זה [שולחים] כתב לב"ד של עיר [הר] שפר שכתבו כך כדי שבכל מקום שיצא מעשה ב"ד ההוא ידעו שנעשה שלא כרצונם מחמת אימה וידעו שהוא דין מרומה.
וכיון שנכנס ביד ראובן מעשה ב"ד זה יצא מאלוש ויבא לקושטנדינה יע"א רבתי בדעות והביא עמו העדים הנזכרים דתן ואחי אבירם, ומצאו שם חכם בעיניו שהיה עוזר וסומך ויועץ לראובן ומלמדו כפי הנראה, ובא ג"כ שמעון ובידו כתב מחכם הר שפר ויעמדו לפני רבני קושטאנדינה והגישו תעצומותיהם, וראובן ושכם קבלו בכל מאמצי כחם להביא כמה עדים לפסול את שמעון שהיה מקלל את אביו או את אמו בשם, ולא עלה בידם שב"ד של קושטאנדינה הכירו וידעו שהיו עדי שקר והוו שראובן ושכם הדרי בתר זיופא ולא קבלו עדותם, ורבני קושטאנדינה יום אחד בקשו את שכם ולא מצאוהו, וחששו שמא הלך לצלמונה לכנוס, אפשר בעצת איש חכם בעיניו שאמר לו לך וקדש וכנוס אותה ויקשה בעיניהם אח"כ הדבר לומר שיוציאנה, ולכן כתבו כתב אחד לקהל צלמונה וזה עניינו, בהיות שבאו לפנינו שמעון ושכם ושניהם מביאים עדים שקדשו את שרה בת ראובן וזה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, והדבר קשה להתברר עד שנחקור היטב, ולכן גוזרנו עליכם גזרת חרם חמור ששום אחד מכם ולא שום אדם אשר בשם ישראל יכונה ימצא בקדושי וחופת שרה לא עם שכם ולא עם שמעון ולא עם שום אדם עד שיתברר הדבר לפנינו ונודיע אתכם הדין עם מי.
ואחר ימים מזער עלתה הסכמת רבני קושטאנדינה שכדי לחקור העדויות הנזכרות להוציא לאור משפט בררו את חכם עיר [הר] שפר שילך לאלוש וצלמונה ויחקור היטב עד מקום שידו מגעת, וכתבו אליו רבני קושטאנדינה שהיו מבקשים ממנו הואיל והתחיל במצוה שתגמר על ידו וילך לחקור, וכן עשה, וקודם לכתו לאלוש וצלמונה שלח רץ לעיירות הנזכרות והודיעם הנה בררוני רבני קושטאנדינה נר"ו כאשר תראו מכתבים ובקרב ימים אלך וגוזרני עליכם בכח רבני קושטאנדינה שלא ימצא שום אחד מכם ולא אשר בשם ישראל יכונה בענין קדושי שרה בת ראובן עם שום אדם ובלכתי אחקור ואוציא לאור משפט, ושלח כתב רבני קושטאנדינה הנזכר בגזרה הנזכרת וכתב גזרתו והגיע קודם לכתו לשם כמה ימים, ובלכת חכם עיר [הר] שפר לאלוש חקר ודרש עד שמעון שהעיד עדותו בפני ב"ד שבאלוש אם היה בו שום פסול, ובפרט מהקול שהוציאו עליו שאת אביו מקלל ואת אמו לא יברך, ונמצא כשר כפי הדין. ואחר כך הלך חכם עיר הר שפר לצלמונה, ואיש אחד חכם בעיניו נתן פסק לראובן שבתו שרה מותרת לשכם בלא גט משמעון כפי סדר השאלה שסידר הפוסק הזה חכם בעיניו בהנחות של שקר שבדה מלבו כנודע, ואפילו כפי הנחותיו טעה בדין דנקט קולי דכל הפוסקים. ובכן בהיות ביד ראובן פסק הנזכר הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לבלתי שמוע לדברי החכם ששלחוהו רבני קושטאנדינה התפקר כנגדו, והחכם השליח התרה בראובן בהיותו באלוש שיזהר וישמר שלא יסמוך על פסק חכם בעיניו, שהנה כתבו רבני קושטאנדינה שהיא אסורה לשניהם.
וכמו יום אחד קודם לכת החכם הנזכר לצלמונה, ראובן עם משרתיו ועם הנלוים אליו ריקים ופוחזים הכניסה את בתו שרה לחופה למרות עיני כבוד החכם השליח. ובהיות החכם הנזכר בצלמונה חקר ודרש עד מקום שידו מגעת והעידו על חתימת העד שהיה חתום בשטר קדושי שמעון ונתקיימה חתימתו כפי הדין, כי בעדי שכם שהיו סמוכים הנלוים לראובן באלמותו ובתוקפו לא דבר אליהם דבר רק לאחרים ומהם ידע עדויות שנכתבו בכתב מיוחד. ומלבד אלו העדויות יש עדויות של נטען ששכם זה בהיות אחות שרה הנזכרת נשואה לדן אחי ראובן זנתה עמו, וידוע הדין שהנטען מן האשה אסור באמה ואחותה וכו' עדויות הראוים לאסור את שרה עליו קודם שתנשא עמו, ואעפ"י שהעדויות ההם נתקבלו אחר שנשאת עם שכם, מ"מ קלא דלא פסק היא בשני עיירות קודם נישואי שכם עם שרה שנתים ימים והוא ששכם היה נואף את אשת דן. זהו מה שידעתי אני החתום מטה שעבר בפני.
