הביאוה"ל (בסי' שטז ס"ו) לומד מדברי הרשב"א הלכה למעשה, שאם אדם צד חיה בשבת ועבר בכך על איסור מלאכת צידה, מוטל עליו חיוב לפתוח ולשחרר את החיה הניצודית. ואף שבכך לא יתקן למפרע את האיסור שעבר, כי סו"ס הרי בשעת מעשה הוא צד צידה גמורה.
ובס' מגילת ספר (איזנטל) העיר שבודאי לא שמענו שיהיה הדין כן במלאכת בורר וכד', שאם ברר אוכל מן הפסולת יהיה מחוייב לערב את האוכל שוב בפסולת, אלא שיש כאן דין מיוחד במלאכת צידה בשל היותה מלאכה מתמשכת כביכול, עי"ש.
ובס' ארחו"ש (עמוד פא) למדו מדברי הרשב"א גם לענין מי שעבר והניח קדירה על האש בשבת, ויש בזה איסור חזרה ונתינה, שהוא מחוייב להוריד את הקדירה מהאש, אף שאינו מתקן בכך את האיסור למפרע וכנ"ל, דמ"מ מוטל עליו לעשות שהאיסור לא ימשך עוד.
האם אפשר להביא עוד דוגמאות לדין זה, באיסורי שבת או אפילו בשאר איסורים, שיהיה אדם מחוייב להפסיק את פעולת האיסור אף שלא יתקן בכך למפרע את העבירה עצמה?