הבדלי טעמים בין שני פסוקים זהים לחלוטין

[אפרקסתא דעניא]

שני פסוקים זהים לחלוטין, בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל:

בתרומה:

אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃

בויקהל:

אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃

מדוע א"כ, בתרומה מונח פסק מונח רביעי, ואילו בויקהל אזלא גרש מונח רביעי?

[אליהו חיים]

שני פסוקים זהים לחלוטין, בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל:

בתרומה:

אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃

בויקהל:

אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃

מדוע א"כ, בתרומה מונח פסק מונח רביעי, ואילו בויקהל אזלא גרש מונח רביעי?

נראה דהחילוק בטעמים נובע מחילוק אחר בין ב' פסוקים אלו, דבפ' תרומה יש פסיק בין תיבת 'ארך' ותיבת 'היריעה' (וכיו"ב ביריעות עזים בפסוק ח'), אך בפ' ויקהל אין פסיק בין ב' התיבות.
אך זה גופא צ"ב למה כאן עם פסיק וכאן בלי פסיק.
ויש ספר נפלא להג"ר ישראל איסר שפירא זצ"ל הנקרא 'יאיר הפסיק' על כל ה'פסיקים' בתורה, וכאן כתב טעם הפסיק וז"ל איתא במדרש תנחומא מובא ברבינו בחיי ז"ל, דמעשה נסים היה, דאיך אפשר יריעה אחת של כ"ח אמות ושל ל' אמות ורק לשעה נבראה ונגנזה עיי"ש, א"כ יריעה ארוכה כזו היתה רק לשעה ונפסקה עכ"ל.
ואולי עפ"י דבריו י"ל דרימז לנו הפסוק כנ"ל בשעת הציווי דוקא, דאע"פ דלענין הכלים שבמשכן נצטווה לעשות כיו"ב לדורות בדיוק כצורת הציווי לעשייתם במשכן (וכדכתיב ככלאשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו ופרש"י לדורות וכו' ועי' רמב"ן), אמנם לענין היריעות של המשכן אם (לו יצוייר) שהיה מקבל קרע או מום א"א לעשות כמותם משום דנגנזה היריעה תיכף וכדאיתא במדרש תנחומא הנ"ל, ולכן ע"כ הוי ציווי רק לשעת עשייתה ולא לאח"כ, ולכן הוצרך להראות פסיק בשעת הציווי לומר דהציווי רק חד פעמי, ולכן הטעמים מונח מונח ורביעי עם פסיק לומר דיעשה באורך כזה יחד אך תדע שאח"כ שוב לא יהא אפשרות לעשות עוד כיו"ב.
אך בעשייה בפ' ויקהל אין צורך להראות חילוק הנ"ל ושם נאמר בטעמים העובדא שנעשה כך בהתפעלות ולכן כתיב בלי פסיק אך בהתפעלות מהנס בטעם 'אזלא-גרש'.
אולי כן י"ל דרך דרש קצת.

[עושה חדשות]

ראה בספרו של רבי מנשה מאילייא, עמוד 21

בינת מקרא.pdf

(1.03 MiB) הורד 95 פעמים

[עץ הזית]

נראה דהחילוק בטעמים נובע מחילוק אחר בין ב' פסוקים אלו, דבפ' תרומה יש פסיק בין תיבת 'ארך' ותיבת 'היריעה' (וכיו"ב ביריעות עזים בפסוק ח'), אך בפ' ויקהל אין פסיק בין ב' התיבות.

הפסיקים הנמנים במסורה (פסיקתא) הם פסיקים העומדים בפני עצמם, ואף שהם משפיעים על מערכת הטעמים (וכנראה גם מעט מושפעים ממנה) הם לא ממש חלק ממנה, ובזה שייך לומר ש"טעם החילוק בטעמים הוא מפני שכאן יש פסיק וכאן אין", אבל ה"פסיק" שכאן אינו שייך לפסיקים הנזכרים אלא הוא ממש חלק ממערכת הטעמים (והוא בא לסמן שהמונח שלפניו אינו מונח מחבר אלא מונח לגרמיה המפסיק) ואינו אמור להידרש בפני עצמו.

[אליהו חיים]

נראה דהחילוק בטעמים נובע מחילוק אחר בין ב' פסוקים אלו, דבפ' תרומה יש פסיק בין תיבת 'ארך' ותיבת 'היריעה' (וכיו"ב ביריעות עזים בפסוק ח'), אך בפ' ויקהל אין פסיק בין ב' התיבות.

הפסיקים הנמנים במסורה (פסיקתא) הם פסיקים העומדים בפני עצמם, ואף שהם משפיעים על מערכת הטעמים (וכנראה גם מעט מושפעים ממנה) הם לא ממש חלק ממנה, ובזה שייך לומר ש"טעם החילוק בטעמים הוא מפני שכאן יש פסיק וכאן אין", אבל ה"פסיק" שכאן אינו שייך לפסיקים הנזכרים אלא הוא ממש חלק ממערכת הטעמים (והוא בא לסמן שהמונח שלפניו אינו מונח מחבר אלא מונח לגרמיה המפסיק) ואינו אמור להידרש בפני עצמו.

ייש"כ לידיעה הנכבדה מאוד! (אך לפי זה חלק גדול מהספר 'שהבאתי' מופרך).
אולי עיקר ה'ווארט' שאמרתי ניתן לומר אף על השינוי טעמים בלבד.

[באמונתו]

שני פסוקים זהים לחלוטין, בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל:
בתרומה:
אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃
בויקהל:
אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃
מדוע א"כ, בתרומה מונח פסק מונח רביעי, ואילו בויקהל אזלא גרש מונח רביעי?

נראה דהחילוק בטעמים נובע מחילוק אחר בין ב' פסוקים אלו, דבפ' תרומה יש פסיק בין תיבת 'ארך' ותיבת 'היריעה' (וכיו"ב ביריעות עזים בפסוק ח'), אך בפ' ויקהל אין פסיק בין ב' התיבות.
אך זה גופא צ"ב למה כאן עם פסיק וכאן בלי פסיק.
ויש ספר נפלא להג"ר ישראל איסר שפירא זצ"ל הנקרא 'יאיר הפסיק' על כל ה'פסיקים' בתורה, וכאן כתב טעם הפסיק וז"ל איתא במדרש תנחומא מובא ברבינו בחיי ז"ל, דמעשה נסים היה, דאיך אפשר יריעה אחת של כ"ח אמות ושל ל' אמות ורק לשעה נבראה ונגנזה עיי"ש, א"כ יריעה ארוכה כזו היתה רק לשעה ונפסקה עכ"ל.
ואולי עפ"י דבריו י"ל דרימז לנו הפסוק כנ"ל בשעת הציווי דוקא, דאע"פ דלענין הכלים שבמשכן נצטווה לעשות כיו"ב לדורות בדיוק כצורת הציווי לעשייתם במשכן (וכדכתיב ככלאשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו ופרש"י לדורות וכו' ועי' רמב"ן), אמנם לענין היריעות של המשכן אם (לו יצוייר) שהיה מקבל קרע או מום א"א לעשות כמותם משום דנגנזה היריעה תיכף וכדאיתא במדרש תנחומא הנ"ל, ולכן ע"כ הוי ציווי רק לשעת עשייתה ולא לאח"כ, ולכן הוצרך להראות פסיק בשעת הציווי לומר דהציווי רק חד פעמי, ולכן הטעמים מונח מונח ורביעי עם פסיק לומר דיעשה באורך כזה יחד אך תדע שאח"כ שוב לא יהא אפשרות לעשות עוד כיו"ב.
אך בעשייה בפ' ויקהל אין צורך להראות חילוק הנ"ל ושם נאמר בטעמים העובדא שנעשה כך בהתפעלות ולכן כתיב בלי פסיק אך בהתפעלות מהנס בטעם 'אזלא-גרש'.
אולי כן י"ל דרך דרש קצת.

נפלא ביותר!

יש להוסיף, כי ההתפעלות שייכת דווקא בשעת עשייה, לפי שכל הרואה אותה, ודאי השתומם על המראה, ולא בזמן הציווי.

אף יש לדון עוד, על מעשה ניסים נוספים במעשה המשכן, ע"ד רבינו בחיי מהמדרש שם : ולא תאמר ביריעות, אלא אף בקרשים היה מעשה נסים, ע"כ.
בשבת צח, ב: והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד.
עורות תחשים, במדרש תנחומא שם (ורשא) פרשת תרומה סימן ו: ורבי נחמיה אומר, מעשה נסים היתה, ולשעה שנבראת, בו בשעה נגנזה...
המנורה, וכבמדרש אגדה (בובר) במדבר ח, ד (פרשת בהעלותך): ולכך נאמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב, היתה מעשה נס, כאשר הראה את משה, כן עשה בצלאל את המנורה:

הרי מפורש במנחות כח, ב: ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי; אמרו לו: משם ראיה? שפודים של ברזל היו, וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב.

[באמונתו]

נראה דהחילוק בטעמים נובע מחילוק אחר בין ב' פסוקים אלו, דבפ' תרומה יש פסיק בין תיבת 'ארך' ותיבת 'היריעה' (וכיו"ב ביריעות עזים בפסוק ח'), אך בפ' ויקהל אין פסיק בין ב' התיבות.

הפסיקים הנמנים במסורה (פסיקתא) הם פסיקים העומדים בפני עצמם, ואף שהם משפיעים על מערכת הטעמים (וכנראה גם מעט מושפעים ממנה) הם לא ממש חלק ממנה, ובזה שייך לומר ש"טעם החילוק בטעמים הוא מפני שכאן יש פסיק וכאן אין", אבל ה"פסיק" שכאן אינו שייך לפסיקים הנזכרים אלא הוא ממש חלק ממערכת הטעמים (והוא בא לסמן שהמונח שלפניו אינו מונח מחבר אלא מונח לגרמיה המפסיק) ואינו אמור להידרש בפני עצמו.

ייש"כ לידיעה הנכבדה מאוד! (אך לפי זה חלק גדול מהספר 'שהבאתי' מופרך).
אולי עיקר ה'ווארט' שאמרתי ניתן לומר אף על השינוי טעמים בלבד.

הכתוב בפרשת וארא:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֘ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה: וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּייָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:

הריב"א (מבעלי התוספות):

ויאמר למחר. כלומ' למחר אשלחם. וטעם הנגינה מוכיח, שיש פסק מן למתי ובין אעתיר...

[במסתרים]

כמדומני שהעוסקים בטעמים אומרים שע"פ הכללים אפשר לבוא גרש או לגרמיה וכמין פשרה ניתן מזה אחד ומזה אחד (ולדבריהם היינו טעמא נמי דמילין בתרי טעמי).

בדבר הפסיק אכמ"ל, אך כמו שהביא באמונתו יש בראשונים שהחשיבו את סימן לגרמיה כפסיק, כגון הרוקח על מחלת בת ישמעאל (הובא בספר יאר הפסיק הנ"ל), ועיין ג"כ במג"א סימן נ"א בשם של"ה להפסיק ב"כי כל".
ואפשר שכוונתם לטעם המפסיק ולאו דווקא לפסיק גופא.

[באמונתו]

כמדומני שהעוסקים בטעמים אומרים שע"פ הכללים יש ספק קצת אם ראוי לבוא גרש או לגרמיה וכמין פשרה ניתן מזה אחד ומזה אחד (ולדבריהם היינו טעמא נמי דמילין בתרי טעמי).
בדבר הפסיק אכמ"ל, אך כמו שהביא באמונתו יש בראשונים שהחשיבו את סימן לגרמיה כפסיק, כגון הרוקח על מחלת בת ישמעאל (הובא בספר יאר הפסיק הנ"ל), ועיין ג"כ במג"א סימן נ"א בשם של"ה להפסיק ב"כי כל".
ואפשר שכוונתם לטעם המפסיק ולאו דווקא לפסיק גופא.

מ"מ, משמעות דבריהם, אשר דייקו במקום פסיק דווקא, לא בגרש לדוגמא.

[במסתרים]

מ"מ, משמעות דבריהם, אשר דייקו במקום פסיק דווקא, לא בגרש לדוגמא.

ידעתי.

אגב פסיק, עיין בעל הטורים פ' במדבר על פסוק ואלה שמות בני אהרן הבכור | נדב, ש"אהרן הבכור", וצריך ביאור לפי פיסוק הטעמים.

[אליהו חיים]

שני פסוקים זהים לחלוטין, בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל:
בתרומה:
אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃
בויקהל:
אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃
מדוע א"כ, בתרומה מונח פסק מונח רביעי, ואילו בויקהל אזלא גרש מונח רביעי?

נראה דהחילוק בטעמים נובע מחילוק אחר בין ב' פסוקים אלו, דבפ' תרומה יש פסיק בין תיבת 'ארך' ותיבת 'היריעה' (וכיו"ב ביריעות עזים בפסוק ח'), אך בפ' ויקהל אין פסיק בין ב' התיבות.
אך זה גופא צ"ב למה כאן עם פסיק וכאן בלי פסיק.
ויש ספר נפלא להג"ר ישראל איסר שפירא זצ"ל הנקרא 'יאיר הפסיק' על כל ה'פסיקים' בתורה, וכאן כתב טעם הפסיק וז"ל איתא במדרש תנחומא מובא ברבינו בחיי ז"ל, דמעשה נסים היה, דאיך אפשר יריעה אחת של כ"ח אמות ושל ל' אמות ורק לשעה נבראה ונגנזה עיי"ש, א"כ יריעה ארוכה כזו היתה רק לשעה ונפסקה עכ"ל.
ואולי עפ"י דבריו י"ל דרימז לנו הפסוק כנ"ל בשעת הציווי דוקא, דאע"פ דלענין הכלים שבמשכן נצטווה לעשות כיו"ב לדורות בדיוק כצורת הציווי לעשייתם במשכן (וכדכתיב ככלאשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו ופרש"י לדורות וכו' ועי' רמב"ן), אמנם לענין היריעות של המשכן אם (לו יצוייר) שהיה מקבל קרע או מום א"א לעשות כמותם משום דנגנזה היריעה תיכף וכדאיתא במדרש תנחומא הנ"ל, ולכן ע"כ הוי ציווי רק לשעת עשייתה ולא לאח"כ, ולכן הוצרך להראות פסיק בשעת הציווי לומר דהציווי רק חד פעמי, ולכן הטעמים מונח מונח ורביעי עם פסיק לומר דיעשה באורך כזה יחד אך תדע שאח"כ שוב לא יהא אפשרות לעשות עוד כיו"ב.
אך בעשייה בפ' ויקהל אין צורך להראות חילוק הנ"ל ושם נאמר בטעמים העובדא שנעשה כך בהתפעלות ולכן כתיב בלי פסיק אך בהתפעלות מהנס בטעם 'אזלא-גרש'.
אולי כן י"ל דרך דרש קצת.

נפלא ביותר!

יש להוסיף, כי ההתפעלות שייכת דווקא בשעת עשייה, לפי שכל הרואה אותה, ודאי השתומם על המראה, ולא בזמן הציווי.

אף יש לדון עוד, על מעשה ניסים נוספים במעשה המשכן, ע"ד רבינו בחיי מהמדרש שם : ולא תאמר ביריעות, אלא אף בקרשים היה מעשה נסים, ע"כ.
בשבת צח, ב: והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד.
עורות תחשים, במדרש תנחומא שם (ורשא) פרשת תרומה סימן ו: ורבי נחמיה אומר, מעשה נסים היתה, ולשעה שנבראת, בו בשעה נגנזה...
המנורה, וכבמדרש אגדה (בובר) במדבר ח, ד (פרשת בהעלותך): ולכך נאמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב, היתה מעשה נס, כאשר הראה את משה, כן עשה בצלאל את המנורה:

הרי מפורש במנחות כח, ב: ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי; אמרו לו: משם ראיה? שפודים של ברזל היו, וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב.

ייש"כ גדול
נראה דיש לחלק בין היריעות להמשכן ויריעות עזים לכיסוי התחש, היריעות של המשכן היה חשש שיקבלו קרע או מום כיון דהם כיסו גם מהצדדים על דופני המשכן משא"כ כיסוי התחש שרק כיסה מלמעלה ולא באו לתפיסת יד אדם אלא בשעת פירוק וקימת המשכן יש רק חשש רחוקה ביותר שיהא בו קרע או נזק וקלקול [כן חשבתי כשכתבתי הנ"ל].
וכיו"ב י"ל לענין בריח התיכון דלא עלול להתקלקל ובפרט דכל עשייתו בנס, ועל הקרשים בכלל היה הבטחה עצי שטים עומדים לעולמי עולמים.
והקושי במנורה י"ל דרק פעם הראשונה היה קשה, ואם זה ענין רוחני שנתקשה בו וכמו שנראה מהרמב"ן וכמו שמובא גם בספרים הק' (גם בשם המשגיח הגר"י ממיר זצ"ל) י"ל דקושי זה רק בעשיית מנורה הראשונה ויש להרחיב עוד ואכמ"ל.

[באמונתו]

מ"מ, משמעות דבריהם, אשר דייקו במקום פסיק דווקא, לא בגרש לדוגמא.

ידעתי.
אגב פסיק, עיין בעל הטורים פ' במדבר על פסוק ואלה שמות בני אהרן הבכור | נדב, ש"אהרן הבכור", וצריך ביאור לפי פיסוק הטעמים.

מצורף כאן "ספר פֶּסֶק" לרבינו אלעזר ברבינו יהודה מגרמייזא ז"ל, בעל הרוקח. פותח בכלל גדול:

בכל מקום שתמצא פסק - כאילו הוא סוף פסוק.

[עץ הזית]

הריב"א (מבעלי התוספות):

ויאמר למחר. כלומ' למחר אשלחם. וטעם הנגינה מוכיח, שיש פסק מן למתי ובין אעתיר...

אדרבה, לכאורה משמע בלשונו שהוא לומד כאן מ"טעם הנגינה", ולא מ"פסיק" המציין הפסקה שאינה קשורה לטעם הנגינה.

[עץ הזית]

כגון הרוקח על מחלת בת ישמעאל (הובא בספר יאר הפסיק הנ"ל),

שם באמת יש מקום לדרשו, שאף על פי שהוא לגרמיה - הוא בא שם באופן חריג (במקום תלישא קטנה).

[באמונתו]

הריב"א (מבעלי התוספות):

ויאמר למחר. כלומ' למחר אשלחם. וטעם הנגינה מוכיח, שיש פסק מן למתי ובין אעתיר...

אדרבה, לכאורה משמע בלשונו שהוא לומד כאן מ"טעם הנגינה", ולא מ"פסיק" המציין הפסקה שאינה קשורה לטעם הנגינה.

לגבי רבותינו אלה, המונח "טעם נגינה", הרי כינוי הוא לכל סימני מערכת הטעמים.
בהדר זקנים מופיע נוסח אחר של ביאור רשב״ם לפסוק זה: ״התפאר עלי למתי אעתיר לך – קאי אשלוח, כלומר תאמר לי בודאי מתי תשלחם. ואני אעתיר לך מיד. ויאמר למחר – אשלחם. ויצא ויעתר מיד. והפסק מוכיח שבין למתי ובין אעתיר. אבל לא קאי אעתרה לומר מתי אעתיר לך. שהיה לו להשיב מיד.״ קיצור של ביאור זה מופיע בשם רשב״ם גם במנחת יהודה, וכנראה ביאור זה עמד גם בפני חזקוני.
הרי כתב בפירוש, ש"הפסק מוכיח", בלי מילים טעם נגינה.

[רב טקסט]

יצוין עוד לפירוש המיוחס לרש"י על בראשית רבה סוף פרשה ל"ו

במדרש:
ויבינו במקרא אלו ראשי הפסוקים. ר' הונא בן לוליאני אומר אלו ההכרעות והראיות.

ובפירוש המיוחס לרש"י:
אלו ההכרעות. פסקי' ולגרמי שמבדילין בין מלה למלה.

הביא הפסקין יחד עם הלגרמין,
כפרטים מיוחדים לעצמם, שאינם כלולים בשם טעמים שהוזכר שם מקודם על ושום שכל, ועכ"פ יש בהם איזה שינוי שראוי להזכירם לעצמם.


ובאמת יש לעמוד על זה שלא ניתן סימן מיוחד לטעם המפסיק לגרמיה, אלא סימנוהו בשופר ישר (מונח) עם פסק. וכן בטעמי אמ"ת האזלא לגרמי, והמהפך לגרמי, מסומנים כדוגמת טעם מחבר עם פסק אחריהן.
גם מצאנו לענין משפטי המתיגה (הכבדה), שכתב רו"ה במשפטי הטעמים, שאין הלגרמי נידון כטעם מפסיק. (אבל כמדומה שאחר כך חזר בו, ומנהג הספרים שלפנינו לדונו כמפסיק).