איש_ספר כתב: הרמזים לא משאירים מקום לספק, ועליו דיברתי למעלה שעדתו היא אחת המוצלחות שבין החסידים, לכה"פ בנוגע לריבוי הת"ח שבה. וזה מפליא מאד. המורשת שלהם זה לא סיפורים על אדירי תורה, הרבי שלהם לא ידוע כת"ח מיוחד, ובכל זאת עלו והצליחו וגם עשו פרי !
תא חזי כתב:אליבא דידי, גם החסידים מסכימים לתורף שיטת ההולכים בדרך הישנה (קרי, מתנגדים) כפי שסיכמת אותה בשורות האחרונות.
כל שיטת ותפיסת החסידות (כפי תפיסתה עצמה) באה לגלות סוד אמיתי ואמת שורשית (ולאפוקי מלחדש הבניה חברתית, או לחלק עצות טובות ועידודים. לא זו היתה תפיסת הצדיקים את תורתם הק' עצמם, ולא מה שדרשו מחסידיהם), שאכן כל אדם הוא חלק אלוק ממעל, ולעולם הוי"ה דברך נצב בשמים, וכי לא ידח ממנו נדח וכו' וכו', וככל הכתוב לחיים בספה"ק. אבל בטוחני שמעולם ועד עולם אפילו לא אחד מצדיקי אמת דהחסידות נתכוון שישמשו בדבריו (ולו במשתמע, ובחצי-פה) כדי לקדש את הקליפה והחזות החיצונית, או את דמות הצדיק כיישות לעצמו, או המסגרת הקהילתית וכדו', ולהפכה לכמעט-מטרה ולא לאמצעי (וזאת כדי שכולי האי ואולי אחד יישאר דתי, או שלא יהרוס לאחרים. אדרבא ואדרבא, תפיסה כזו מתאימה לריכוזיות ששאפו אליה בעלי הסדר והדרך הישנה שקודם החסידות, ושמרן אור שבעת הימים הריב"ש טוב עמל כל כך לפרוץ ולהרחיב גבולות הקדושה חוץ ממנה, ביצאו אל המון העם שבשדות...).
איש_ספר כתב:התכוונתי בעיקר לסיפורים ההזויים על תקופת היות הפ' ינוקא קדישא. למשל, פעם אחת בהיותו ילד, תחב ידיו הקדושות באבנטו של חסיד ישיש אחד והחל לרוץ עמו בגרם המדרגות למעלה ולמטה, כשהחסיד כמובן כרוך אחריו. החסיד הרכין ראשו ושמע את הינוקא קדישא אומר, אזוי גאט הייסט! ועוד מסופר כי פעם אחת נסעו כל העולם לר"ה לחזק את החצר אחרי פטירת ר' אשר והיה הינוקא ילד בן חמש או שש, ובשחרית חיכו לו כל העולם עד שיכנס, והיה זמן ארוך מאד, היה שם זקן אחד, שנכנס בו מחשבת און, עד מתי לטרחה דציבורא שכזו, והנה נכנס הינוקא קדישא מחדרו והחיש צעדיו לכיון אותו זקן, דרך על רגלו ואמר לו בל"א, עכשיו נחה דעתך שבאתי? ורחפו עצמותיו של אותו זקן על מחשבת חוץ שעלתה בו. (והשווה סיפור הראי"ה שהובא כאן על הישיש והנכד שפקדו איזה ינוקא וכו'). ועוד ועוד דברים מבהילים על הרעיון.
אנסה להסביר עוד מעט מה בעיני מופרך ברשימה הנזכרת:
התחושה שלי היתה שחוץ מכל המעלות שהיו בו ושאתה מכירם טוב ממני, הוא היה מה שמכונה בימינו עילוי אמיתי, על כל המשתמע מכך. גאונות והתרוממות רוח לצד מרה שחורה ורגעי משבר. הרי מתנגדיו מונים אותו שבהרבה דברים עשה ההיפך הגמור ממה שאמר, גינה את הרופאים, ודרש בגדולים שבהם, ציווה להתרחק מרשעים והתרועע עם משכילי אומן ועוד. האם זה אומר שחלילה חלילה לא היו פיו ולבו שווין, ברור שלא. לעצמי פירשתי שהוא אמר דברים בחריפות גדולה ובלשון גוזמא, ואלו נאמרו ברקע מסוים, במצב מסוים, בהקשר מסוים, ומה שהיה נכון לכל המסוימים האלו, לא היה נכון ומתאים במועדים אחרים. ועד"ז וברוח זו, ביטויו בעניני ספרים. הוא לא ישב כמו צנזור והעביר קו על תיבה כזו או אחרת, הוא דיבר בעד דרך מסוימת ואגב כך גינה בחריפות גדולה רעיונות שלא היו לרוחו, והוסיף לגנות גם את המחברים וכו', לקחת את זה ולעשות מזה אינדקס לפי א ב כמו ספר הזיקוק, לעניות דעתי זה מקטין שלא לומר מעוות את כל הדמות. כה דברי אדם שלא קרא ולא שנה בכתבי הר"ן ולא עמד על סוד אישיותו ולא על מכלול סגולתו. ואם שגיתי וכו'.
הבטחתי כתב:אמנם מגילה טמירין ח"ב לא יצא, אבל לפני כעשור הופץ קובץ בו לוקטו 'פנינים' רבים מגדולי החסידות, נקרא 'החסידות'.
אם זה רלוונטי, אשתדל לחפשו ולהעלותו כאן.
מגדל כתב:הבטחתי כתב:אמנם מגילה טמירין ח"ב לא יצא, אבל לפני כעשור הופץ קובץ בו לוקטו 'פנינים' רבים מגדולי החסידות, נקרא 'החסידות'.
אם זה רלוונטי, אשתדל לחפשו ולהעלותו כאן.
עשה אל תאחר.
יהושפט כתב:מקדש מלך כתב:אולי. אני רוצה רק להשלים את דבריי לעיל. אני לא חושב שהסודות הללו פירושם היפך הפשוט.
לעיתים אכן כך, אבל בעיקרון, הסוד הוא לא מיסטיקה הודית, הוא רק רובד עמוק יותר בתוך הפשוט.
ולכן, במציאות, בד"כ ההתנהגות לא אמורה להיות מופרכת גם מנקודת מבט נגלית.
מי שזכה לאמונת חכמים גבוהה כל כך, עד שהוא חש בפועל ממש איך רבו שרוי בעליונים, עשוי לנסות לחפש דווקא את מה ש'יוכיח' את ההרגשות שלו, כלומר את מה שאי אפשר להסביר בצורה פשוטה, ומזה נוצרים הסיפורים שמוזרים בעיני המתנגדים...
הרושם שלי כמתנגד גמור שהרבה פעמים דווקא אצל זה שלהנהגותיו אין הסבר מניח את הדעת בדרך הטבע, נוצרת אצל חסידיו האווירה וההנחה שעל כרחך כל מעשיו הם עניינים שמיימים. כלומר חוסר ההסבר מוליד את האמונת חכמים ולא להיפך.
יש עמדי כמה דוגמאות מימינו, ואין כאן המקום לפרט מפני כבוד החיים, אבל ארמוז שיש למשל אדמו"ר אחד ידוע שכל הנהגתו הפרטית היא כשל איש רגיל, ואפילו לא כשל איש ממוצע אלא כשל זה הנקרא "פתוח", ודווקא לכן אצל הרבה מחסידיו כל הנהגותיו מוחזקות כמעשים נוראים שמיימים אשר מי יבוא בסודם. וביודעי ומכירי את חסידיו קאמינא.
מקדש מלך כתב:אני הייתי מפרשן את זה קצת אחרת.
החסידות נותנת קשת רחבה של משמעויות למושג אדמו"ר.
(ולזה לדעתי הקיצוני והמוזר ביותר: אהרן מרכוס מתלוצץ על חסיד קוצק(...) שנסע לנכדו פלוני של האדמו"ר. פגש בו חבירו וטען: "הרי הוא עצמו מודה שהוא אדם פשוט". והחבר משיב בביטול: "מה מבין אותו עתיק משדיים בענינים כאלו. ודאי שהוא רבי!").
ובחסידות, כמו בחסידות, יש פשט, ויש בתוכו סוד, וכל אחד מוצא את מקומו על שליבות הסולם.
החסיד יעדיף למצוא ברבי את הצדדים המוארים והברורים.
ובמידה והוא לא מוצא אותם, הוא ייאלץ להתמקד בחלקים אחרים.
והוא מאמין, שזה אכן ככה.
זה התפקיד שהטילו עליו.
הרי הציבו אותו במצב הזה.
והוא מוצא בכך גם טעם נפלא (חוץ מביטול היש הבסיסי, לשד עצמותיה של החסידות): הרי את המעמד הזה המשכילים מתעבים יותר מהכל!...
מקדש מלך כתב:זה הוביל ליצירת האנשים הכי איכותיים שאני מכיר! הן פעם והן היום!
מקדש מלך כתב:הנקודה עם הציבור הליטאי, שהוא לא כל כך מוגדר.
אם אנחנו מדברים על כלל מצביעי דגל התורה, הרי שמדובר על קשת רחבה של רמות רוחניות, ומאידך, כל ליטאי ישמח לשאת את עיניו לכולל פונוביז'.
מקדש מלך כתב:החסיד יעדיף למצוא ברבי את הצדדים המוארים והברורים.
ובמידה והוא לא מוצא אותם, הוא ייאלץ להתמקד בחלקים אחרים.
והוא מאמין, שזה אכן ככה.
כיון ששאלת אענה...מקדש מלך כתב:איש_ספר כתב:התכוונתי בעיקר לסיפורים ההזויים על תקופת היות הפ' ינוקא קדישא. למשל, פעם אחת בהיותו ילד, תחב ידיו הקדושות באבנטו של חסיד ישיש אחד והחל לרוץ עמו בגרם המדרגות למעלה ולמטה, כשהחסיד כמובן כרוך אחריו. החסיד הרכין ראשו ושמע את הינוקא קדישא אומר, אזוי גאט הייסט! ועוד מסופר כי פעם אחת נסעו כל העולם לר"ה לחזק את החצר אחרי פטירת ר' אשר והיה הינוקא ילד בן חמש או שש, ובשחרית חיכו לו כל העולם עד שיכנס, והיה זמן ארוך מאד, היה שם זקן אחד, שנכנס בו מחשבת און, עד מתי לטרחה דציבורא שכזו, והנה נכנס הינוקא קדישא מחדרו והחיש צעדיו לכיון אותו זקן, דרך על רגלו ואמר לו בל"א, עכשיו נחה דעתך שבאתי? ורחפו עצמותיו של אותו זקן על מחשבת חוץ שעלתה בו. (והשווה סיפור הראי"ה שהובא כאן על הישיש והנכד שפקדו איזה ינוקא וכו'). ועוד ועוד דברים מבהילים על הרעיון.
וכעת כוף אזנך והאזן לסיפור מוגזם ופראי פי כמה!
הרבי הפני מנחם זצ"ל סבל על העיניים, ביקר אצל רופא גדול (אולי קראו לו 'דוקטור רוזן'?), שנתן לו הנחיות לטיפול בעיניו.
אבל הרבי משום מה לא הקפיד עליהן. אולי לא בשלימות, אולי בכלל לא.
בביקור הבא שנקבע, ולאחר שההזנחה ניכרה מן הסתם בשטח, הביע הרופא את אכזבתו מחוסר הקפדת הרבי על הנחיותיו.
ואמר בזה הלשון: "הרבי, אני מאוכזב ממך!".
הרבי לקח את זה באופן קשה מאוד.
בנסיעה חזור הזכיר זאת כמה פעמים.
וכשהגיעו הביתה, הוא נכנס, לא פחות ולא יותר - לציון של אבא.
להזכיר ולעורר רחמים על כך שהדוקטור "מאוכזב ממנו"...
שתי שאלות לשיעורי בית.
א) כיצד תוכל בכל זאת להצדיק את התנהגותו של האדמו"ר?
ב) מהו הקשר בין שלושת הסיפורים?
יהושפט כתב:בית הגנזים כתב:שאל בני שבת חלק א עמוד פזתא חזי כתב:בית הגנזים כתב:
ב. היום גם זו נהייתה "סוגיה" בברסלב - אם בכלל רצוי/ראוי/מותר ללמוד ספרי חסידות ומוסר אחרים מלבד ספרי מוהר"ן. וכאילו לא מספיקים האיסורים על ספרי חקירה, האמביוולנטיות בנוגע ללימוד קבלה, והעיוותים בנוגע לרמב"ם כנ"ל.
אחד הליקוטים היותר נאים [לעיני הלא מקצועיות] של תורות ואבני דרך מהחסידות קלאסית הם החיבורים דרך חסידים ולשון חסידים שחיבר ר' נחמן מטשעהרין מגדולי תמידי מוהרנ"ת
איש_ספר כתב:א. לדידי פשוט בלא שום תפונה, שהרבי לא התייפח ע"כ שהדוקטור מאוכזב ממנו, אלא שראה בכך השגח"פ, וכמאמר שאומרים מהבעש"ט שיש ללמוד הוראה והשגחה אפילו מקול גלגלי המרכבה, ונראה איפוא שהרבי ביקש/דימה/ לשמוע כאן שמייסרים אותו מן השמים ש'מאוכזבים ממנו'. ולכן אין כאן שום גוזמא ושום תימה.
מקדש מלך כתב:הדוגמאות שנתתי היו עומק רום ועומק תחת למדרג של 'קשר'.
הראשונה היא 'עומק רום'. זו מדריגה עילאה.
היופי בדוגמא שהיא אינטואטיבית ולא עמוקה שכלתנית, היא גם קלה להשגה מבלי מאמץ גדול.
ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, היא זוהרת שבעתיים.
הקומדאנט אומר לו כך.
בשטיבל, אנחנו מתפללים, לומדים, אוכלים, משוחחים. אבל אנחנו כל העת "לפני ה'".
כלומר, המעשה הוא מעשה של 'לכתחילה'. מעשה שאתה מרגיש איתו טוב. אתה מרגיש שאתה בתוך מצב של עבודת ה'.
גם האכילה היא חלק מעבודת ה', ואפילו השיחה.
הרי כולנו מסכימים שאתה עושה מעשה ראוי גם כשאתה משוחח.
אפילו החסיד הישיש שדבוק כולו בקב"ה, לא רואה בכך יציאה מן הגדר.
משמע - אתה 'בפנים', אתה עובד כעת ממש את הקב"ה, אתה איתו בבחינת פנים בפנים.
אבל בבית, כשפתחת עיתון.
גם אם תרצה להצדיק את המעשה הזה, אתה תשתמש בכלים של 'מותר'.
'בכל דרכו דעהו' - זה כבר לא.
ולכן הביטוי שעולה לו בראש לתאר את החומרה של המצב היא "נפרד" - כלומר נפרד מיחודו יתברך.
החסיד חי לפי 'רשימה לבנה'. לא לפי 'רשימה שחורה'.
כלומר, בעיקרון הוא לא עושה כלום. חוץ ממה שיש עליו חותמת גלאט,
שהמשמעות שלה היא שהדבר הזה הוא חלק מעבודת ה'.
היופי בכך הוא שאין כאן מודעות שכלתנית לכך, וגם לא תחושת קושי או עול.
הוא במצב הזה כמו דג במים, וירגיש אי נוחות לצאת ממנו.
ולכן, מלונות, מסעדות, וכו' הם מופקעים בעצם.
כי שם זו לא האוירה שלו.
גם חומרי הקריאה וגם השיח. וכו'.
יש לזה שמות קודים פנימיים, וכולם מבינים היטב במה מדובר.
זו גם הסיבה שהבית החסידי חשוף כל כך בפני המדריך, ובפני החברים.
יש כזה ביטוי "רשות היחיד - לטומאה".
זה גם חלק מהעניין ששואלים את הרבי או מזכירים אצלו לפני כל דבר והחלטה.
לכן גם הבית ישראל היה יכול לערוך ביקורי פתע אצל אברכים, ולפתוח את כל הארונות בבית...
אני זוכר בבחרותי, הישיבה נסעה לשבת התאחדות במלון שכור כלשהוא (היום דבר כזה לא יכול לקרוא בכלל...).
היו שם ספות בלובי. ישנו שם כמה בחורים.
ותוך כדי שיחה השתרעתי על הספה כשאני מרים את הרגליים למעלה.
האברך שישב איתי הזדעזע אינסטנקטיבית. "פריקת עול!".
הנופש של אברך, על אחת כמה וכמה בחור, צריך תמיד להיות מעוגן במסגרת חסידית.
הוא עדיין בתוך השטיבל.
זהו בסיס נפלא למצב של "דביקות בה'" ו"עומד לפני ה'".
מכאן ואילך כל אחד יכול להוסיף לפי כוחו, מרצו ושכלו.
אפשר לקבל עול מלכות שמים בשלימות.
אפשר להתעמק ב"נקודת החיות". ואפשר ואפשר. עד אין סוף.
(הדוגמאות המעשיות שנתתי אינן מתאימות לכל גיל אופי ומצב, ורובן כמדומה מתאים עם גילאים צעירים או צעירים מאוד. הרעיון הוא להסביר את ה'מצב' החסידי).
==========
המצב השני הוא "עומק תחת".
דווקא בגלל שאנחנו מדברים על מצב של 'קשר'.
אנחנו יכולים להשאיר גם אדם שנפל הכי הרבה בתוך הקשר.
קשר רופף - אבל קשר.
"יעקב חבל נחלתו".
החבל מורכב מהרבה נימים, אפילו אם נשארה נימה אחת, הוא עדיין לא התנתק לגמרי.
בכתבי החסידות מדברים על "וצדיק באמונתו יחיה" שאפילו האמונה לבדה כוחה די להשאיר את האדם בעמידה לפני ה'.
מאידך, האדמורי"ם שדגלו בתובענות, הקפידו לסייג את האימרה הזו.
כמו בעל התניא שהסביר "יחיה", כתחיית המתים ואכמ"ל.
אבל ההקפדה הגדולה היתה לתת לכל אחד את התחושה שהוא בתוך המשחק.
שהוא מחובר לקב"ה.
ןשהוא "עובד ה'", בפועל!
אינך "בחוץ", אלא נסוגת בשליבות הסולם...
הגאונות של הבית ישראל, שהוא שילב את הסולם בתוך הפרקטיקה, שהיתה אצלו תמיד במרכז.
(לא תאוריות ולא השכלות. רק "פראקטיש און פראקטיש און פראקטיש" (מסר שהעביר לאדמו"ר אחר, ואכמ"ל).
וגם במצב שהאברך נכשל בחטא הוא אומר לו.
אתה עדיין בקבלת עול מלכות שמים.
הרי בתוך החטא עצמו אתה נמנע מחטא חמור יותר.
והוא בוחר (בקפידה) במילים "קבלת עול מלכות שמים", לא מילים אחרות. לשיטתו.
אבל הכל מכוון מול יחודו יתברך.
באמונה. בקבלת עול. ברגש. במוחין. בביטול. לפי שלבי הסולם.
וזה יתבטא בכל חצר בשפה אחרת, לפי האופי שלה.
אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין הש"י, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור, כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' והבן זה מאד. ודע כי כאשר ידעו זה השלמים, תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמתיים לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ, כנגליהם עם שאר בני אדם, כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם מגלה טפח ומכסה טפח, ואמרו ג"כ אי זה צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום, וכבר ידעת הזהירם מלכת בקומה זקופה, משום מלא כל הארץ כבודו, לישב בלב בני אדם באלו המעשים כלם הענין אשר זכרתי לך, והוא שאנחנו תמיד בין ידי השי"ת ולפני שכינתו נלך ונשוב, וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו, וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה, וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים באבות, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. וזה הענין אשר העירותיך עליה הוא הכונה ממעשי התורה כלם, כי בפרטים ההם המעשיים כלם ובעשותם תמיד תגיע רגילות ליחידים החסידים עד שישלמו השלמות האנושי, ויפחדו מהשם וייראו ממנו וידעו מי עמהם, ויעשו אח"כ מה שראוי, כבר באר השי"ת כי תכלית מעשי התורה כלם הוא להגיע אל האדם זה ההפעלות, אשר כבר בארנו במופת בזה הפרק למי שידע האמתות אמתת חיוב הגעתו אליו, ר"ל יראתו יתברך ולפחד מדברו, אמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה השם הנכבד והנורא, והיות זה התכלית מגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק, אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה,
כמ"ש 'איש צדיק תמים... את האלקים התהלך נח', וכן בחנוך, וכן באבות 'אשר התהלכו אבותי לפניו', וזהו כל מעלת הצדיקים:
יהושפט כתב:מקדש מלך כתב:אני הייתי מפרשן את זה קצת אחרת.
החסידות נותנת קשת רחבה של משמעויות למושג אדמו"ר.
(ולזה לדעתי הקיצוני והמוזר ביותר: אהרן מרכוס מתלוצץ על חסיד קוצק(...) שנסע לנכדו פלוני של האדמו"ר. פגש בו חבירו וטען: "הרי הוא עצמו מודה שהוא אדם פשוט". והחבר משיב בביטול: "מה מבין אותו עתיק משדיים בענינים כאלו. ודאי שהוא רבי!").
ובחסידות, כמו בחסידות, יש פשט, ויש בתוכו סוד, וכל אחד מוצא את מקומו על שליבות הסולם.
החסיד יעדיף למצוא ברבי את הצדדים המוארים והברורים.
ובמידה והוא לא מוצא אותם, הוא ייאלץ להתמקד בחלקים אחרים.
והוא מאמין, שזה אכן ככה.
זה התפקיד שהטילו עליו.
הרי הציבו אותו במצב הזה.
והוא מוצא בכך גם טעם נפלא (חוץ מביטול היש הבסיסי, לשד עצמותיה של החסידות): הרי את המעמד הזה המשכילים מתעבים יותר מהכל!...
לא ראיתי בדבריך שום דבר הנוגד את דברי
איש_ספר כתב: כיון ששאלת אענה...
א. לדידי פשוט בלא שום תפונה, שהרבי לא התייפח ע"כ שהדוקטור מאוכזב ממנו, אלא שראה בכך השגח"פ, וכמאמר שאומרים מהבעש"ט שיש ללמוד הוראה והשגחה אפילו מקול גלגלי המרכבה, ונראה איפוא שהרבי ביקש/דימה/ לשמוע כאן שמייסרים אותו מן השמים ש'מאוכזבים ממנו'. ולכן אין כאן שום גוזמא ושום תימה.
מעתה, איך ידון אדם, אם, דרך משל, אחד מהבנשקי"ם בחצה"ק, גונב מכיסו, מכה את ילדו וכו'. ובכן אם הוא מחונך להשגח"פ, ודאי יקח אל ליבו כי בשלו באה אליו הרעה הזאת, אבל אם הוא יחשוב כי הנגזר מן ההשגחה הפרטית עליו, שאותה מעשה הוא ראוי וכשר, ויש בו סודות, וצריכים לספר אותו מדור דור, הרי שנטרפה דעתו לגמרי.
ב. אחרי כל הנ"ל, הוי אומר שאין קשר.
(אגב, התופעה של הינוקא היתה חריגה וכמעט חד פעמית בתולדות התנועה, יש אולי עוד שני מקרים כאלה, כך שאפילו לפי המסורת הידועה להפוך כל חידוש, ליסוד החסידות ושה"ע, תופעה זו עומדת בפנ"ע, לכן מה מאד יש לתמוה על המחשבה ואפילו הנסיון לכרוך אותה עם יסודות החסידות, כמו השגח"פ וכנ"ל).
חברא כתב:האם כל זה לא נכלל במה שכתב הרמב"ם (מו"נ ג, נב), שהביא הרמ"א בתחלת השו"ע?אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין הש"י, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור, כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' והבן זה מאד. ודע כי כאשר ידעו זה השלמים, תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמתיים לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ, כנגליהם עם שאר בני אדם, כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם מגלה טפח ומכסה טפח, ואמרו ג"כ אי זה צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום, וכבר ידעת הזהירם מלכת בקומה זקופה, משום מלא כל הארץ כבודו, לישב בלב בני אדם באלו המעשים כלם הענין אשר זכרתי לך, והוא שאנחנו תמיד בין ידי השי"ת ולפני שכינתו נלך ונשוב, וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו, וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה, וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים באבות, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. וזה הענין אשר העירותיך עליה הוא הכונה ממעשי התורה כלם, כי בפרטים ההם המעשיים כלם ובעשותם תמיד תגיע רגילות ליחידים החסידים עד שישלמו השלמות האנושי, ויפחדו מהשם וייראו ממנו וידעו מי עמהם, ויעשו אח"כ מה שראוי, כבר באר השי"ת כי תכלית מעשי התורה כלם הוא להגיע אל האדם זה ההפעלות, אשר כבר בארנו במופת בזה הפרק למי שידע האמתות אמתת חיוב הגעתו אליו, ר"ל יראתו יתברך ולפחד מדברו, אמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה השם הנכבד והנורא, והיות זה התכלית מגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק, אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה,
מקדש מלך כתב:איש_ספר כתב: כיון ששאלת אענה...
א. לדידי פשוט בלא שום תפונה, שהרבי לא התייפח ע"כ שהדוקטור מאוכזב ממנו, אלא שראה בכך השגח"פ, וכמאמר שאומרים מהבעש"ט שיש ללמוד הוראה והשגחה אפילו מקול גלגלי המרכבה, ונראה איפוא שהרבי ביקש/דימה/ לשמוע כאן שמייסרים אותו מן השמים ש'מאוכזבים ממנו'. ולכן אין כאן שום גוזמא ושום תימה.
מעתה, איך ידון אדם, אם, דרך משל, אחד מהבנשקי"ם בחצה"ק, גונב מכיסו, מכה את ילדו וכו'. ובכן אם הוא מחונך להשגח"פ, ודאי יקח אל ליבו כי בשלו באה אליו הרעה הזאת, אבל אם הוא יחשוב כי הנגזר מן ההשגחה הפרטית עליו, שאותה מעשה הוא ראוי וכשר, ויש בו סודות, וצריכים לספר אותו מדור דור, הרי שנטרפה דעתו לגמרי.
ב. אחרי כל הנ"ל, הוי אומר שאין קשר.
(אגב, התופעה של הינוקא היתה חריגה וכמעט חד פעמית בתולדות התנועה, יש אולי עוד שני מקרים כאלה, כך שאפילו לפי המסורת הידועה להפוך כל חידוש, ליסוד החסידות ושה"ע, תופעה זו עומדת בפנ"ע, לכן מה מאד יש לתמוה על המחשבה ואפילו הנסיון לכרוך אותה עם יסודות החסידות, כמו השגח"פ וכנ"ל).
א. בעניין הפני מנחם ודאי שאתה צודק. אם כי כמדומה שיש כאן במקצת גם מידת ענווה, כלומר, הפני מנחם שנהגו בו כבוד מלכים, קפץ כמוצא שלל רב על ביקורת שסוף סוף הוטחה בו. וסוף סוף היא היתה ביקורת מוצדקת כביכול. הרי הוא באמת הזניח...
אבל בדיוק כפי שאתה מבין שההשגחה פועלת דרך דוקטור. היא גם פועלת ביצירת מצב.
לאחר שהחסידים החליטו מכל מיני טעמים להכתיר את הינוקא, כהמשך של החצר, כבנו של אביו, וכו' וכו', ברור שהם יראו בתוכחה שלו משום קולה של ההשגחה הפרטית, הרבה יותר מאשר הדוקטור.
לעניין לספר את הסיפורים המתמיהים מדור לדור, מסכים איתך. כידוע לך, אני נמצא בחצר שמצנזרים בנחרצות כל דבר שמריח מוזרות, שלא לדבר על מוזר ממש...
ב. ברור שתופעת הינוקא היא יוצאת דופן. אבל לא טענתי שהיא יסוד החסידות, ניסיתי להסביר אותה בתוך מערכת החשיבה החסידית, למרות שבלי ספק היא אקט אזוטרי וקיצוני שלה. והיא ראויה להסבר.
מקדש מלך כתב:בעיניהם הוא היה כל העת שרוי בעליונים ממש
איש_ספר כתב:מקדש מלך כתב:איש_ספר כתב: כיון ששאלת אענה...
א. לדידי פשוט בלא שום תפונה, שהרבי לא התייפח ע"כ שהדוקטור מאוכזב ממנו, אלא שראה בכך השגח"פ, וכמאמר שאומרים מהבעש"ט שיש ללמוד הוראה והשגחה אפילו מקול גלגלי המרכבה, ונראה איפוא שהרבי ביקש/דימה/ לשמוע כאן שמייסרים אותו מן השמים ש'מאוכזבים ממנו'. ולכן אין כאן שום גוזמא ושום תימה.
מעתה, איך ידון אדם, אם, דרך משל, אחד מהבנשקי"ם בחצה"ק, גונב מכיסו, מכה את ילדו וכו'. ובכן אם הוא מחונך להשגח"פ, ודאי יקח אל ליבו כי בשלו באה אליו הרעה הזאת, אבל אם הוא יחשוב כי הנגזר מן ההשגחה הפרטית עליו, שאותה מעשה הוא ראוי וכשר, ויש בו סודות, וצריכים לספר אותו מדור דור, הרי שנטרפה דעתו לגמרי.
ב. אחרי כל הנ"ל, הוי אומר שאין קשר.
(אגב, התופעה של הינוקא היתה חריגה וכמעט חד פעמית בתולדות התנועה, יש אולי עוד שני מקרים כאלה, כך שאפילו לפי המסורת הידועה להפוך כל חידוש, ליסוד החסידות ושה"ע, תופעה זו עומדת בפנ"ע, לכן מה מאד יש לתמוה על המחשבה ואפילו הנסיון לכרוך אותה עם יסודות החסידות, כמו השגח"פ וכנ"ל).
א. בעניין הפני מנחם ודאי שאתה צודק. אם כי כמדומה שיש כאן במקצת גם מידת ענווה, כלומר, הפני מנחם שנהגו בו כבוד מלכים, קפץ כמוצא שלל רב על ביקורת שסוף סוף הוטחה בו. וסוף סוף היא היתה ביקורת מוצדקת כביכול. הרי הוא באמת הזניח...
אבל בדיוק כפי שאתה מבין שההשגחה פועלת דרך דוקטור. היא גם פועלת ביצירת מצב.
לאחר שהחסידים החליטו מכל מיני טעמים להכתיר את הינוקא, כהמשך של החצר, כבנו של אביו, וכו' וכו', ברור שהם יראו בתוכחה שלו משום קולה של ההשגחה הפרטית, הרבה יותר מאשר הדוקטור.
לעניין לספר את הסיפורים המתמיהים מדור לדור, מסכים איתך. כידוע לך, אני נמצא בחצר שמצנזרים בנחרצות כל דבר שמריח מוזרות, שלא לדבר על מוזר ממש...
ב. ברור שתופעת הינוקא היא יוצאת דופן. אבל לא טענתי שהיא יסוד החסידות, ניסיתי להסביר אותה בתוך מערכת החשיבה החסידית, למרות שבלי ספק היא אקט אזוטרי וקיצוני שלה. והיא ראויה להסבר.
הבנתי שלשם אתה לוקח את זה, ולכן טרחתי להבהיר את החילוק בין מעשה כשר/מעשה סתמי/קול גלגלי המרכבה, שאפשר לראות בו השגח"פ, למעשה פסול, כמו תינוך הדורך על רגל זקן המתאנח בלבו על טורח הקהל הממתין לתינוק, שמי שמכשיר את המעשה משום השגח"פ, יצא חוץ לדעתו ודתו.
פלוריש כתב:לעומת זאת, בדור האחרון, מלבד החתירה לעבודה גדולה של התבודדות והתחזקות ותמימות, יש גם לימוד שיטתי ומעמיק בכתבי מוהר"ן, יוצאים ספרים מבארים כל תג בליקוטי מוהר"ן, מחפשים את שרשיו בקדמונים, מנסים לקרוא את שכתוב בין השורות, הולכים קדימה להשלכות ומסקנות חדשות וכו' (כגון ספרי הרב אברהם יצחק כרמל, הרב דן האוזר). יש לזה יסודות בחסידי הברסלב הקדומים, כגון באבי הנחל וביאור הליקוטים, אבל עדיין התחושה היא שהיום הכמות והשיטתיות אחרת לגמרי
מקדש מלך כתב:הסיפור כאן הוא הזקן. אמורים להתמקד רק ביופי של האדם, שכבר הגיע לגיל שבו כבוד הוא חזות הכל, ומפקיר את הכל בשביל מה שנראה לו כרצון ה'.
מקדש מלך כתב:תא חזי כתב:אליבא דידי, גם החסידים מסכימים לתורף שיטת ההולכים בדרך הישנה (קרי, מתנגדים) כפי שסיכמת אותה בשורות האחרונות.
כל שיטת ותפיסת החסידות (כפי תפיסתה עצמה) באה לגלות סוד אמיתי ואמת שורשית (ולאפוקי מלחדש הבניה חברתית, או לחלק עצות טובות ועידודים. לא זו היתה תפיסת הצדיקים את תורתם הק' עצמם, ולא מה שדרשו מחסידיהם), שאכן כל אדם הוא חלק אלוק ממעל, ולעולם הוי"ה דברך נצב בשמים, וכי לא ידח ממנו נדח וכו' וכו', וככל הכתוב לחיים בספה"ק. אבל בטוחני שמעולם ועד עולם אפילו לא אחד מצדיקי אמת דהחסידות נתכוון שישמשו בדבריו (ולו במשתמע, ובחצי-פה) כדי לקדש את הקליפה והחזות החיצונית, או את דמות הצדיק כיישות לעצמו, או המסגרת הקהילתית וכדו', ולהפכה לכמעט-מטרה ולא לאמצעי (וזאת כדי שכולי האי ואולי אחד יישאר דתי, או שלא יהרוס לאחרים. אדרבא ואדרבא, תפיסה כזו מתאימה לריכוזיות ששאפו אליה בעלי הסדר והדרך הישנה שקודם החסידות, ושמרן אור שבעת הימים הריב"ש טוב עמל כל כך לפרוץ ולהרחיב גבולות הקדושה חוץ ממנה, ביצאו אל המון העם שבשדות...).
בנייה חברתית?! עצות טובות ועידודים?!
...
הקומדאנט אומר לו כך.
בשטיבל, אנחנו מתפללים, לומדים, אוכלים, משוחחים. אבל אנחנו כל העת "לפני ה'".
כלומר, המעשה הוא מעשה של 'לכתחילה'. מעשה שאתה מרגיש איתו טוב. אתה מרגיש שאתה בתוך מצב של עבודת ה'.
...
הגאונות של הבית ישראל, שהוא שילב את הסולם בתוך הפרקטיקה, שהיתה אצלו תמיד במרכז.
(לא תאוריות ולא השכלות. רק "פראקטיש און פראקטיש און פראקטיש" (מסר שהעביר לאדמו"ר אחר, ואכמ"ל).
...
וזה יתבטא בכל חצר בשפה אחרת, לפי האופי שלה.
מקדש מלך כתב:אתה לא התקפת את עצם ההחלטה למנות ילד כאדמו"ר. כנראה שזה עוד נמצא על סף הסבירות בעיניך. לפחות אם הוא מתנהג כילד טוב פרנקפורט.
כעת אנחנו כבר במקום הזה. הוא כבר אדמו"ר (אין לי מושג אם בצורה מלאה, או טקסית לחלוטין, אולי אפילו רק למחצה).
...
הסיפור כאן הוא הזקן. אמורים להתמקד רק ביופי של האדם, שכבר הגיע לגיל שבו כבוד הוא חזות הכל, ומפקיר את הכל בשביל מה שנראה לו כרצון ה'.
איש_ספר כתב:מקדש מלך כתב:הסיפור כאן הוא הזקן. אמורים להתמקד רק ביופי של האדם, שכבר הגיע לגיל שבו כבוד הוא חזות הכל, ומפקיר את הכל בשביל מה שנראה לו כרצון ה'.
שוין, יופיו של אדם, החושב שבנשק'ל בן חמש היורק בפניו, או מושך אותו באבנטו בגרם המדרגות מעלה מטה, הוא דבר ה' ביד עבדיו הנביאים. נעשה אדם לא נאמר בעבורו.
הקיצור מה שמתבהר כאן זה בערך כך: אנשים עומדים מול דמויות, הנוקטות בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד, עם ערכי תורה, עם מסורת חכמים, עם דעה בינה והשכל, חכמה בינה ודעת, שהקב"ה טבע בנו כדי להשתמש בהם, והם מייצרים תיאוריות בנויות לתלפיות, איך לצדק ואף לקדש, כל אותם הנהגות בלתי סבירות, בלתי ראויות, בלתי נכונות.
ככל שהפער גדול יותר, ככל שכשרון המתבונן חריף יותר, וככל שהאירוע עז יותר, כך התיאוריה תהיה מנוסחת יותר, "מורכבת" יותר, "עמוקה" יותר.
לדידי כמעט אין ספק מה היתה תגובת חסיד פולני בר דעה, לפני מאה שנה, לו היה שומע סיפור שכזה, כמו הילד הדורך על רגלו של זקן. ואם אני צודק בהשערתי, יש לתמוה מה המה הנסיבות המובילות כהיום הזה, אנשים ברי דעה, ובעלי כשרון גאוני, לתת צידוק ועוגן רוחני, לתופעות הזויות כיו"ב.
אגב, המצחיק בכל הסיפור ההוא, שלפי המספר, הזקן נרעש, איך הינוקא תפס את מחשבתו, שההמתנה הארוכה היתה עליו לטורח. בכך המספר מבקש למכור לנו, כי שאר המאות או האלפים שנכחו שם, קיבלו באהבה את ההמתנה הארוכה לילד בן חמש, ורק אותו זקן, נכנסה בו "מחשבת חוץ", "מחשבת און" כלשון המספר...
תא חזי כתב:[כבר העירו על כך, ואיני מבין איך הר' מגדל סונט ומתקלס בחסידות ותפיסת הצדיק שלה, בה בשעה שעטרת ראשו (עכ"פ כפי הנראה מכ"מ בפורום) הרח"ו נהג כך כלפי רבו וכלפי עצמו (ולעתים באופן קיצוני אף ביחס לברסלב, למשל). והרבה מהניואנסים בתורת הצדיק בחסידות, כידוע, שאובים ומפותחים מקשרי האר"י עם מהרח"ו והחבריא עם האר"י.
ביקורת שאינה מסתכלת במראה]
מגדל כתב:איש_ספר כתב:מקדש מלך כתב:הסיפור כאן הוא הזקן. אמורים להתמקד רק ביופי של האדם, שכבר הגיע לגיל שבו כבוד הוא חזות הכל, ומפקיר את הכל בשביל מה שנראה לו כרצון ה'.
שוין, יופיו של אדם, החושב שבנשק'ל בן חמש היורק בפניו, או מושך אותו באבנטו בגרם המדרגות מעלה מטה, הוא דבר ה' ביד עבדיו הנביאים. נעשה אדם לא נאמר בעבורו.
הקיצור מה שמתבהר כאן זה בערך כך: אנשים עומדים מול דמויות, הנוקטות בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד, עם ערכי תורה, עם מסורת חכמים, עם דעה בינה והשכל, חכמה בינה ודעת, שהקב"ה טבע בנו כדי להשתמש בהם, והם מייצרים תיאוריות בנויות לתלפיות, איך לצדק ואף לקדש, כל אותם הנהגות בלתי סבירות, בלתי ראויות, בלתי נכונות.
ככל שהפער גדול יותר, ככל שכשרון המתבונן חריף יותר, וככל שהאירוע עז יותר, כך התיאוריה תהיה מנוסחת יותר, "מורכבת" יותר, "עמוקה" יותר.
לדידי כמעט אין ספק מה היתה תגובת חסיד פולני בר דעה, לפני מאה שנה, לו היה שומע סיפור שכזה, כמו הילד הדורך על רגלו של זקן. ואם אני צודק בהשערתי, יש לתמוה מה המה הנסיבות המובילות כהיום הזה, אנשים ברי דעה, ובעלי כשרון גאוני, לתת צידוק ועוגן רוחני, לתופעות הזויות כיו"ב.
אגב, המצחיק בכל הסיפור ההוא, שלפי המספר, הזקן נרעש, איך הינוקא תפס את מחשבתו, שההמתנה הארוכה היתה עליו לטורח. בכך המספר מבקש למכור לנו, כי שאר המאות או האלפים שנכחו שם, קיבלו באהבה את ההמתנה הארוכה לילד בן חמש, ורק אותו זקן, נכנסה בו "מחשבת חוץ", "מחשבת און" כלשון המספר...
אתה באמת מצפה לביקורתיות וענייניות מקהלים שהקלים שבהם רואים ב"צדיק" וקדושתו חלק אינטרגלי מהמודל התאולוגי שלהם, והשקועים יותר שבהם רואים בכל הרהור או סרח מחשבה בדבר פעולותיו של הצדיק כדברי הס"מ ממש?
ברגע שהאמונה בדמות עולה על האמונה באל ובתורתו; ברגע שבמקום להאמין בה' ובמשה עבדו, מאמינים במשה וה' אלהיו, אין מנוס מן אפולוגטיקה קיצונית אף למעשים ההזויים ביותר. כך אירע למאמיני ש"צ אחר התאסלמותו, וכך אירע לחלק לא מבוטל מחסידי חב"ד לאחר "מאורע ג' תמוז".
ואכן, דווקא מתוך נקודות קיצון אלה יכול אף אדם מן השורה לעמוד על השיבושים העמוקים אף בתפיסה "הרגילה" ועל תוצאותיהם הרות האסון.
להווה ידוע שההודעות שלי בפורום נערכות על ימין ועל שמאל, לרוב בלי להודיע לי, ותמיד מבלי להודיע לקוראים. לעתים אני מתקן, לעתים אין לי כח, לעתים אינני זוכר מה כתבתי בתחילה והיכן הדברים השתלבו בתוך המכלול. כך קרה אף בהודעה זו, שעתה כתבתי בנוסח עדין יותר.
על כן, ידעו הקוראים כי הדברים הנכתבים משמי אינם בהכרח פי מחשבתי. כשמחסירים חלקים מהודעה אין נפגע רק החלק שהוסר, כל המכלול מאבד מצורתו ומשמעותו המקורית.(בתקווה שגם זה לא יערך).
ואני שב וחוזר כאן על אשר כתבתי למנהלים, אם כבר נוהגים כאן צנזורה קפדנית כבעיתון הארץ, מן הראוי לפחות להפעיל איזה שהוא פיצ'ר שמאפשר לכותב ולקוראים לדעת כי ההודעה שלפניהם ערוכה היא.
איש_ספר כתב:כשאני הק' מוחק, לרוב אני משתדל ליידע את הכותב על מחיקת הודעתו. אם מדובר במחיקה משמעותית, אני גם שולח לו את מה שכתב. כך נהגתי גם בהודעה הזו. אבל לצערי, הכותב, המבקש לנהוג בו מנהג דר"א, אינו נוהג כך לא במשתמשי הפורום ובשוליים אף לא במנהלי המקום. מי שמזכיר שמו של חכם מסוים הנערץ ע"י רבים מבאי המקום, בשם פרטי, בלא תואר של כבוד מינמילי, רומס בזדון את רגשותיהם, ומטריח לשווא את מנהלי המקום לדקדק בדבריו.
תא חזי כתב:פלוריש כתב:לעומת זאת, בדור האחרון, מלבד החתירה לעבודה גדולה של התבודדות והתחזקות ותמימות, יש גם לימוד שיטתי ומעמיק בכתבי מוהר"ן, יוצאים ספרים מבארים כל תג בליקוטי מוהר"ן, מחפשים את שרשיו בקדמונים, מנסים לקרוא את שכתוב בין השורות, הולכים קדימה להשלכות ומסקנות חדשות וכו' (כגון ספרי הרב אברהם יצחק כרמל, הרב דן האוזר). יש לזה יסודות בחסידי הברסלב הקדומים, כגון באבי הנחל וביאור הליקוטים, אבל עדיין התחושה היא שהיום הכמות והשיטתיות אחרת לגמרי
נכון מאוד וכה לחי.
מאידך לא צריך להגזים.
כבר נתקלתי באחד או שניים (ויותר) שכאלה שניסו לשאוב מתוך לימודם ב"עיון" בליקוטי מוהר"ן אף תובנות שאינן ממין העניין (החל מתובנות קיצוניות ומרחיקות לכת בעניין שלום בית, וכלה באיסור על חיסונים וכו'). איני יודע מה "עדיף": בעבר היו בברסלב אנשים כריזמטיים שהכניסו דעות מפוקפקות בכוח הכריזמה, ואילו עתה יש שעושים את זה (זה לא הרוב, ברוך ה') באמצעות "עיון" (שיטתי, כביכול) בכתבי מוהר"ן.
מגדל כתב:איש_ספר כתב:כשאני הק' מוחק, לרוב אני משתדל ליידע את הכותב על מחיקת הודעתו. אם מדובר במחיקה משמעותית, אני גם שולח לו את מה שכתב. כך נהגתי גם בהודעה הזו. אבל לצערי, הכותב, המבקש לנהוג בו מנהג דר"א, אינו נוהג כך לא במשתמשי הפורום ובשוליים אף לא במנהלי המקום. מי שמזכיר שמו של חכם מסוים הנערץ ע"י רבים מבאי המקום, בשם פרטי, בלא תואר של כבוד מינמילי, רומס בזדון את רגשותיהם, ומטריח לשווא את מנהלי המקום לדקדק בדבריו.
אם רצונך לדון בזה ברחובה של עיר, לא שלחת את מה שכתבתי, אלא את מה שהותרת ממה שכתבתי, וההבדל ברור. לו היית מוחק, כפי שקרה בעבר, לא היית שולח לי מאומה. גם מה ששלחת היום זה היה לאחר מה שהערתי בנושא אתמול, ואני אכן מעריך את ההשתדלות, אך היה לך לשלוח לי את הודעתי המקורית.
שוב הוצרכתי למחוק. א"ס.
איש_ספר כתב:מקדש מלך כתב:הסיפור כאן הוא הזקן. אמורים להתמקד רק ביופי של האדם, שכבר הגיע לגיל שבו כבוד הוא חזות הכל, ומפקיר את הכל בשביל מה שנראה לו כרצון ה'.
שוין, יופיו של אדם, החושב שבנשק'ל בן חמש היורק בפניו, או מושך אותו באבנטו בגרם המדרגות מעלה מטה, הוא דבר ה' ביד עבדיו הנביאים. נעשה אדם לא נאמר בעבורו.
הקיצור מה שמתבהר כאן זה בערך כך: אנשים עומדים מול דמויות, הנוקטות בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד, עם ערכי תורה, עם מסורת חכמים, עם דעה בינה והשכל, חכמה בינה ודעת, שהקב"ה טבע בנו כדי להשתמש בהם, והם מייצרים תיאוריות בנויות לתלפיות, איך לצדק ואף לקדש, כל אותם הנהגות בלתי סבירות, בלתי ראויות, בלתי נכונות.
ככל שהפער גדול יותר, ככל שכשרון המתבונן חריף יותר, וככל שהאירוע עז יותר, כך התיאוריה תהיה מנוסחת יותר, "מורכבת" יותר, "עמוקה" יותר.
לדידי כמעט אין ספק מה היתה תגובת חסיד פולני בר דעה, לפני מאה שנה, לו היה שומע סיפור שכזה, כמו הילד הדורך על רגלו של זקן. ואם אני צודק בהשערתי, יש לתמוה מה המה הנסיבות המובילות כהיום הזה, אנשים ברי דעה, ובעלי כשרון גאוני, לתת צידוק ועוגן רוחני, לתופעות הזויות כיו"ב.
אגב, המצחיק בכל הסיפור ההוא, שלפי המספר, הזקן נרעש, איך הינוקא תפס את מחשבתו, שההמתנה הארוכה היתה עליו לטורח. בכך המספר מבקש למכור לנו, כי שאר המאות או האלפים שנכחו שם, קיבלו באהבה את ההמתנה הארוכה לילד בן חמש, ורק אותו זקן, נכנסה בו "מחשבת חוץ", "מחשבת און" כלשון המספר...
תא חזי כתב:[/size]מבין ריסי עיניך, ניכר כי גם אתה מבין היטב שיתואר ויצוייר שממנים אדם לאדמו"ר בצורה ארצית ולא שמיימית, ללא כל קשר לתוכן מעשיו, ושזה תפקיד כביכול "טכני" שהופך אדם, אפילו אדם מן השורה, ל"צדיק" נושא דברה וקולה של ההשגחה, שלא לומר הגבורה... (כמדומני שהיה זה מוהר"ן, או הרר"ב ממעז'בוז', שאנשים יכולים למנות לעצמם אפילו מטאטא ל'רבי' וזה יעבוד...) (זו עוד סוגיא - ההבדל בתורת ברסלב בין 'רבי' ו'מפורסם' ל'צדיק' (שהוא כמובן מוהר"ן), ומאידך ההשאלה/גזילה של תפיסה זו (על קיצוניותה, שכל עוד שנשמרה תוך ברסלב, היו לה פירות נפלאים בד"כ, עד דורנו) על ידי חסידויות שושלתיות אחרות, ואחריתה מי ישורנה).
האינך מבין שבעינים לא-חסידיות (ולדעתי גם בעיניים חסידיות, לכל הפחות בתקופת הזוהר של החסידות, טרם התמסדות השושלות לגמרי), זה אבסורד על גבול נביאות-שקר?!? [וכפועל יוצא - הרבה מההשגות המתנגדיות על החסידות בדורנו, טיבן הוא בערעור על עצם תופעת 'השתלשלות' הצדיקות מאב לבן. בעוד בדורות הראשונים (כמגולם במגלה טמירין שר"י, למשל) ההתנגדות (י"ל יותר נכון הארסיות, מוסרים נחשים רשעים אינם ברי 'התנגדות', אינם שווים לבני-אדם, וכ"ש שאין להשוותם ולו בשם להמתנגדים כהגר"א והגר"ח מואלוז'ין זיע"א) נבעה מעצם התורות, ואילו השושלתיות תפסה מקום שולי יחסית]
מגדל כתב:אשמח לאנלוגיה בין תפיסת הצדיק בחסידות לבין יחס הרח"ו לאר"י. כמו כן, אשמח לאנלוגיה בין האר"י לבין אדמור"י החסידים.
האמת העצובה היא שמקור לתפיסה החולה (בעיניי כמובן) של החסידות בעניין הצדיק נמצאת בכתבי מקובל חשוב אחר (אם כי כמובן בהבדלים קיצוניים, אבל סוף דבר לפחות שורש יש, משא"כ בתורת האר"י והרח"ו), אך כדי לא להוסיף רעה על הרעה אני מעדיף שלא לציין את שמו של מקובל זה ומראה מקום בספרו\יו.
מקדש מלך כתב:כאן אני עושה תרגיל אחר. אני מנסה להבין מה עבר בראשם של מאות ואולי אלפי אנשים, חלקם תלמידי חכמים, חלקם חכמי רזים, חלקם טיפשים, שקיבלו החלטה קשה. זו לא סתם החלטה איזה עמדה הם ינקטו בפורום אוצר החכמה, אלא החלטה משנה חיים, ומשנה גם את חינוך הילדים שלהם.
בה בעת, קיימים המון אנשים מחוגים אחרים, אדמורי"ם ורבנים, שעדים לתופעה, ומן הסתם מקבלים אותה במידה של הבנה.
זה היה לפני דור ה"שתוק לי ואשתוק לך"...
מקדש מלך כתב:כל דברי ימי החסידות, עד ימינו, מלאות פולמוסים חריפים על דרכי הנהגה. בין אדמורי"ם, ובין גדולי החסידים. רבים מאוד מהם מתועדים בכתב.
האם מצינו אי פעם שהטענה "הרי עשרה אנשים מאמינים בו" תופסת מקום בדיון, אפילו בתור שיקול? שלא לדבר על טענה מכריעה?
יש פולמוס על צורת הנהגתו של המגיד ממעזריטש .... וכו' וכו', עד ימינו אנו.
תמיד הויכוח הוא מושכל.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 57 אורחים
