וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה. אמר להם כו', שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?!
ותמה החתם סופר (מובא בספר אור ממערב, ירושלים תש"ב, עמ' 211, תורגם מהגרמנית שהופיעה בשנת תרצ"ג):
ולא יכולתי להבין, איך זה עלה על דעתו של רבי יוחנן, שמא יובילוהו בדרך הגיהנום.
ותירץ שם:
בימי המהומות והבלהות בחר לצאת מירושלים ולהתבדל ביבנה, שם הקים את בנינו ונצרו כבבת עין. כלום לא מוטב היה אלו נשאר בעיר והיה פועל שם בין ההמונים? יתכן כי מחשבה זו העיקה על לבו כל ימי חייו, וברגעיו האחרונים בכה על כך. שני דרכים ראה לפניו, וחשש, שמא הדרך בה הלך מובילה לגיהנום, אם השניה היא הנכונה...
במה דברים אמורים? הגישה של הציבור החרדי היתה מאז קום המדינה: 'תן לי יבנה וחכמיה', שהחילונים יעשו מה שבא להם, ואנחנו נשתדל להציל ולהגן על הציבור הזעום של שומרי תורה ומצוות. משום כך, במשך השנים החרדים פחות או יותר הלכו עם איזו ממשלה שקם, ותמכו ביוזמות מדיניות שונות ומשונות, כל עוד שהם קיבלו את הדברים המצומצמים שהם ביקשו: תמיכה במוסדות, קצת שמירת שבת, ביטול ניתוחי מתים, פטור מצבא וכיוצא. גם אחרי שהר' שך הכריע שלא הולכים יותר עם השמאל, עדיין מבחינה מדינית החרדים תמכו פחות או יותר בכל יוזמה שהמדינה הציעה.
והנה לפני כעשרים שנה קרתה חטא ההתנתקות שבה השליכו קרוב לעשר אלף יהודים מביתם שבחבל עזה והעבירו את כל השטח לשליטת הפלשתים. החרדים לא התנגדו וגם לא תמכו, אלא כאילו התעלמו. את פירות הבאושים של ההתנתקות אנו כולנו אוכלים היום.
והנה במדינת ישראל קיים שתי קבוצות, השמאל והימין. הימין שואף להקים במדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, והשמאל שואף להקים מדינה ליברלית עם קצת סממנים יהודים. מבחינת השמאל אם לא תקום פה מדינה ליברלית, בין אם היא דמוקרטית ובין אם היא לא, אז שלא תהא מדינה בכלל. לרובם אם לא לכולם יש דרכונים זרים, וברגע שהמדינה תהיה על סף קריסה הם יקומו ויעזבו לגרמניה או פורטוגל.
לשם הגשמת חזונם השמאל החדיר את אנשיו למוקדי הכוח והשלטון, קרי מערכת המשפט, המשטרה, הצבא, הכלכלה, האקדמיה והתקשורת. המקום היחיד שבו דעת הרוב יכול לבוא לידי ביטוי הוא בכנסת. ברם, מכיון ששאר מוקדי הכוח נשלטים על ידי השמאל, אין לזה משמעות רבה מדי.
הסיבות הישירות למה נרצחו אלף יהודים בטבח אכזרי ונוראי הוא בגלל ההתנתקות, בגלל שהלשכות המשפטיות השונות מונעות מהצבא עשרות בשנים לטפל בעזה כראוי, ובגלל שהמחבלים נהנים מתנאי פאר בבתי הסוהר הישראלים, מה שגורם שאין להם שום רתיעה לעשות ככל העולה על רוחם. מבחינת השמאל, שירצחו עוד מאה אלף יהודים, העיקר שישראל תגיב באופן 'מידתי ומוסרי'.
במצב כזה, האם מותר לנו להמשיך להאחז בשיטה של 'תן לי יבנה וחכמיה'? האם דרך זו לא מובילה ישירות לגהינם? הציבור החרדי כיום הוא ציבור עצום, האם לא מוטל עלינו אחריות כל שהוא לפעול 'בין ההמונים', לדאוג לא רק לקיום שלנו אלא גם לקיום של כל מדינת ישראל שאנו דה פקטו חלק ממנה, בין אם נרצה בין אם לא?
אם המצב יתדרדר עוד חס ושלום, ואם נשלם בדמים מרובים כפל וד' וה', האם באמת נוכל לומר שאנו לא אשמים כלל, שזה לא היה מתפקידנו להתערב בנושאים שאינם מענין בית המדרש? האם לא הגיע הזמן לשקול מחדש את הגישה של הציבור החרדי למדינה? האם לא הגיע הזמן שהרבנים יגבשו איזו שהיא גישה מדינית, כלכלית, חברתית, שיהוה קונטרה למאמצי השמאל להשליט את דעתם וגישתם?
הבו עצה הלום!