הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' נובמבר 20, 2023 7:56 pm
גם במצרים אחד מארבעה דברים שבזכותם יצאו [לשיטת המ"ד שיצאו בזכות ד' דברים אלו] הוא שלא גילו מסטורין שלהם, והיה זה במשך כו"כ שנים.
ואולי יש לחלק בין סוד הידוע לקבוצה/רבים [כמו בשתי הדוגמאות הנ"ל] והעיקר בו שלא לגלותו למי שאינו מהקבוצה, לבין סוד שגלוי רק לאדם אחד, שזה קשה יותר "לשמור בבטן" ואולי בזה מיירי אותו מקור [אם ישנו] שאדם שומר סוד רק עד שלושים יום.
ויל"ע בשמשון ששמר על סוד כוחו הרבה זמן, ואולי גם שם לא היה יחיד בזה, שגם אביו ואמו ידעו מנזירותו, אבל לא זכור לי מהכתובים שהם ידעו את סוד כוחו, אלא משמע שרק הוא ידע. ויש לחלק גם כאן בעצם הסוד, שלא היה זה סוד של אחר שגילה לו אלא סוד של עצמו, דבר אישי בנוגע לעצמו, וזה אדם יכול לשמור גם כל חייו. משא"כ המקור הנ"ל [אם ישנו] מדבר לשמור סוד של אחר שגילה לו.
ובכל מקרה, קשה לומר שזהו טבע האדם והוא כמוכרח על זה, שכן הפסוק מגנה את המגלה סוד ומשבח את השומר סוד, ומשמע שאפשרי לשמור סוד חברו לעולם: הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. ויש בזה אף איסור לגלות סוד חברו כמבואר בגמרא ופוסקים. א"כ הכיצד יתכן שאסרה תורה לאדם דבר שהוא בלתי אפשרי לקיימו.