כִּ֥י בְשִׁגָּע֖וֹן יִנְהָֽג:

[איש_ספר]

[להפיג קצת טעם אשכולות מרורות הבאים כאן]

אמרתי לרשום הנהגות שבעיני הן שגעון גמור, ועכ"ז אף אנשים שדעתם חלומה דרך כלל, מחזיקים בהם.

(והתועלת הנמשכת אולי כמשל הידוע ממוהר"ן ז"ל על התבואה המשגעת)

וזה החלי

[איש_ספר]

א. יושב אדם בקדמת בית הכנסת, מעוטף בטלית ועטור בתפילין והוא מתאווה לעשות צרכיו. הרי הוא פושט טליתו במקומו, חולץ תפיליו ומניחם על שולחנו, ויש שאף פושטים את מעילם העליון, וכך אחרי שפשט כל עדיו מעליו, הרי הוא צועד למעדנות מתחילת בית הכנסת ועד סופו, וכל הקהל שהוא חולף על פניהם, מלווהו במבטיו אל בית הכסא... (וכך גם בחזרתו וכו') במקום שייצא לחוץ לעשות מלאכתו ושם ימצא מקום להניח בגדיו טליתו ותפיליו.

ב. עומד אדם בתפילת העמידה או בקריאת התורה, וחוטמו העלול לנזילות, הגדיש את הסאה, מיד הוא שולף מכיסו ממחטה ומוחט את אפו, שוב ושוב בקול רעש גדול, והקולות לא יחדלון עד שיגרוף את כל אפו מכל צחצוחי זיבת האף. והרי זה פלא, שכן כסא או ספסל לא היה מעלה בדעתו לגרור כשהקהל עומד בתפילת הלחש, ואם פלוני היה עושה כן, הרי היה משתקו בנזיפה, וכאילו יצא בת קול ואמרה, קולות האף אינן נשמעים!?

[אור עולם]

א. יושב אדם בקדמת בית הכנסת, מעוטף בטלית ועטור בתפילין והוא מתאווה לעשות צרכיו. הרי הוא פושט טליתו במקומו, חולץ תפיליו ומניחם על שולחנו, ויש שאף פושטים את מעילם העליון, וכך אחרי שפשט כל עדיו מעליו, הרי הוא צועד למעדנות מתחילת בית הכנסת ועד סופו, וכל הקהל שהוא חולף על פניהם, מלווהו במבטיו אל בית הכסא... (וכך גם בחזרתו וכו') במקום שייצא לחוץ לעשות מלאכתו ושם ימצא מקום להניח בגדיו טליתו ותפיליו.

צריך ללמד עליו זכות שאין שם מקום...

ב. עומד אדם בתפילת העמידה או בקריאת התורה, וחוטמו העלול לנזילות, הגדיש את הסאה, מיד הוא שולף מכיסו ממחטה ומוחט את אפו, שוב ושוב בקול רעש גדול, והקולות לא יחדלון עד שיגרוף את כל אפו מכל צחצוחי זיבת האף. והרי זה פלא, שכן כסא או ספסל לא היה מעלה בדעתו לגרור כשהקהל עומד בתפילת הלחש, ואם פלוני היה עושה כן, הרי היה משתקו בנזיפה, וכאילו יצא בת קול ואמרה, קולות האף אינן נשמעים!?

צריך ללמד עליו זכות שאינו יכול להמתין עד שיסיים העמידה או תסתיים העלייה, ופשוט שבכזו רמת צורך היה גם גורר ספסל.

[צופה_ומביט]

צריך ללמד עליו זכות שאין שם מקום...

אי נמי שלא רוצה שיקרה לו מה שקרה לבן משפחתי שבשבת פשט טליתו מחוץ להיכל בית הכנסת, וכשחזר לא מצא אותה, נלקחה/הוחלפה בטעות, ועד היום לא חזרה אליו, למרות מודעות חוזרות וכו'.

[איש_ספר]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

[איש_ספר]

ד. וגם זה הבל ויש בן מן השגעון: כל הקהל עומדים בברכת ישתבח, והוא מאחר, וכמובן וכפשוט שאין עיתתו בידו להכנס למנין שאוחז בפסוד"ז. והרי הוא נכנס לתוך בית הכנסת, מניח על הבימה שבטבור בית הכנסת את שק הטו"ת שלו, גליה לדרעיה ונפל נהורא והוא מניח את תפיליו וכו'. והרי זו גסות הרוח במידה גדושה. מי מעכב על ידו להתעטף בחוץ (כדין השו"ע שהפך למת מצוה) ולהדחק לבית הכנסת בין המתפללים, האם גם לכך הוא אנוס?

[ויש להסמיך בכלל זה מנהג של חרפה של איזה חתנים, לאחר לבית הכנסת בשבת עליה לחתן שלהם, בשעה שעיני הקהל נשואות אליהם, אבל זה שייך לנושא אחר, ירידת קרנם של החתנים בעיקר בבתי כנסיות של אינם חסידים].

[יבנה]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

בדומה לזה ענין לבישת הכובע בברכת המזון נועד לתת חשיבות לברכה, אז בישיבות נוהגים להשאיר כובע ישן מלוכלך ומגעיל לטובת המברכים.

[איש_ספר]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

בדומה לזה ענין לבישת הכובע בברכת המזון נועד לתת חשיבות לברכה, אז בישיבות נוהגים להשאיר כובע ישן מלוכלך ומגעיל לטובת המברכים.

אמת!

ישנו בית כנסת אחד שהוא מקום של תורה להרבה לומדים צעירים הבאים מישיבה סמוכה, והגבאי מבקש ללוכדם לתפילות הקבועות שם וכדי שלא ישמטו בתואנה שהז'קט והמגבעת שלהם אינם שם, הוא הכין שם מלתחה של כובעים מעוכים וז'קטים דהויים ובלויים, והוא מחלקם לבחורים כדי שיצטרפו לתפילה, נמוך הקומה נוטל ז'קט הגדול ממנו עד שהוא נראה כבן ק"ק חתם סופר, והגבוה מקבל מעיל קצר הנראה עליו כווסט, וזה וזה חבושים במגבעות של ציידים.

[מעט דבש]

שו"ת חוות יאיר קנב

משא"כ קפיצה וסיפוק וריקוד תוך הפלפול איש נגד רעהו שזה גורם בלי ספק שחבירו ימהר לעשות כמעשהו וירקוד ג"כ כנגדו וירים קולו בצעקה גדולה ומרה יותר ולא ישמע איש שפת חבירו ואין זה רק מנהג יהוא וכל המרבה בה ה"ז משוגע הן בחילוקים או בדרושים אם לא שהוא בדרוש או ברב המקשה ומתרץ בחריפות של אמת וצדק שבמסקנת הדבר מצד השגת המבוקש יגיל וישמח עד שמרוב שמחה ידלג ויכה כף ויאמר האח חמותי ראיתי אור תורת אמת כמ"ש גבי שמחה ויכו כף ימחאו כף אף כי רובם לבהלה ורעה...

'מנהג יהוא' הוא הפסוק שבכותרת האשכול (מלכים ב' ט, כ): וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג:
וראיתי באוצה"ס אחד, שמתחכם אחד לא הבין מהו 'מנהג יהוא', וכתב בשולי הדף שצ"ל 'מנהג יוהרא'...

[מכון חכמי ליטא]

מנהג בזוי.
נכנסים לבית הכנסת ומורידים את הכובע. עכשיו הכובע צריך "איוורור". מה עושים? מניחים את קצהו על ספר קודש! כדי שאויר יכנס מתחתיו ויתאוורר.
משתמשים בספר קודש ליבש את הזיעה!

[פלוריש]

מוזר גם תמוה המנהג בו הש"ץ לובש שרוולים מכוערים:
viewtopic.php?t=36719
וכן המנהג בו אדם עוטה חליפה כדי לעמוד כחייל בלגיונו של מלך, ואז מבזה עצמו כשהוא מתפלל עם שרוול אחד משתלשל בצד

[מחשבה אחת]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

בדומה לזה ענין לבישת הכובע בברכת המזון נועד לתת חשיבות לברכה, אז בישיבות נוהגים להשאיר כובע ישן מלוכלך ומגעיל לטובת המברכים.

אמת!

ישנו בית כנסת אחד שהוא מקום של תורה להרבה לומדים צעירים הבאים מישיבה סמוכה, והגבאי מבקש ללוכדם לתפילות הקבועות שם וכדי שלא ישמטו בתואנה שהז'קט והמגבעת שלהם אינם שם, הוא הכין שם מלתחה של כובעים מעוכים וז'קטים דהויים ובלויים, והוא מחלקם לבחורים כדי שיצטרפו לתפילה, נמוך הקומה נוטל ז'קט הגדול ממנו עד שהוא נראה כבן ק"ק חתם סופר, והגבוה מקבל מעיל קצר הנראה עליו כווסט, וזה וזה חבושים במגבעות של ציידים.

בדומה לזה:
בשנים עברו היתה הטלית בגד עליון, ולכן הקפידו שלפחות הש"צ ילבש טלית בתפילה.
כיום מגיע הש"צ לבוש בבגד עליון כדת וכדין, מחויט ונקי, אבל הוא לובש עליו טלית מרופטת ומוכתמת השייכת לציבור.

[קו ירוק]

וכאשר החזן מתמהמה מעט יותר מאותם אלו שאצה רצה להם הדרך לגמוע י"ח ברכות ב-4 דקות ו-3 חלקים,
צצים מכל עבר הכאות באצבע צרדה. או מגדילים לעשות בהזזת שולחן או דפיקות המן לעמלקי שחומס להם את הזמן (כי בבית הכנסת לא מקובל להוציא טלפון ולשחק בו..)

[ונתנו ידידים]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

[צופה_ומביט]

וכאשר החזן מתמהמה מעט יותר מאותם אלו שאצה רצה להם הדרך לגמוע י"ח ברכות ב-4 דקות ו-3 חלקים,
צצים מכל עבר הכאות באצבע צרדה. או מגדילים לעשות בהזזת שולחן או דפיקות המן לעמלקי שחומס להם את הזמן (כי בבית הכנסת לא מקובל להוציא טלפון ולשחק בו..)

זאת מלבד מה שטועים לחשוב שכבר בעשרה [ששה בשעת הדחק] מספיק כדי להתחיל, וצריך להתחיל, ותמוה שאינו מתחיל, גם אם הקהל מונה 200 אנשים, ולא צריך לחכות לרוב הציבור, שהם הם ששלחו את החזן כשלוחם, שליח הציבור.

[מעיין התורני]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

אולי כך אותו אדם מרגיש שהוא מקיים את דברי הטור (או"ח צח)
"שהוא מבקש רחמים על עצמו כרש המבקש בפתח"?

[צופה_ומביט]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

רק שטריימלאך?
ראיתי זאת גם אצל ליטאים [אמנם לא מן הבני תורה ה"פרום", אלא יותר מודרני, אבל כן מציבור מקובל, לכאורה, ויל"ע], אותו הדבר - עם המגבעת. ואפילו לא קופסה, אלא המגבעת בעצמה. כאילו תפקיד האיש הוא לחבוש את המגבעת בבית הכנסת, ותפקיד האשה הוא לשאת את המגבעת ברחוב.

אגב, עוד מוזר לי לראות את נוסח חבישת הכובעים הליטאיים בציבור מודרני יחסית, שמראש מודדים וקונים את המגבעת באופן שתעמוד על הראש למעלה באלכסון, כדי שלא תכסה את הבלורית. כאילו המגבעת אינה אלא כיפה מגודלת עם שוליים.

[גביר]

א. יושב אדם בקדמת בית הכנסת, מעוטף בטלית ועטור בתפילין והוא מתאווה לעשות צרכיו. הרי הוא פושט טליתו במקומו, חולץ תפיליו ומניחם על שולחנו, ויש שאף פושטים את מעילם העליון, וכך אחרי שפשט כל עדיו מעליו, הרי הוא צועד למעדנות מתחילת בית הכנסת ועד סופו, וכל הקהל שהוא חולף על פניהם, מלווהו במבטיו אל בית הכסא... (וכך גם בחזרתו וכו') במקום שייצא לחוץ לעשות מלאכתו ושם ימצא מקום להניח בגדיו טליתו ותפיליו.

מהניסיון, אם שמים את הטלית בחוץ עלולים להחליפה בשל בשל אחרים [בייחוד עם ממהרים לקה"ת להספיק להתחיל מוסף עם הציבור וכיו"ב] ולכן ישנה עדיפות מסוימת להשארתה במקום [ובלאו הכי רגילים לצאת בזריזות ואין היציאה מושכת תשומת לב רבה].

[איש_ספר]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

רק שטריימלאך?
ראיתי זאת גם אצל ליטאים [אמנם לא מן הבני תורה ה"פרום", אלא יותר מודרני, אבל כן מציבור מקובל, לכאורה, ויל"ע], אותו הדבר - עם המגבעת. ואפילו לא קופסה, אלא המגבעת בעצמה. כאילו תפקיד האיש הוא לחבוש את המגבעת בבית הכנסת, ותפקיד האשה הוא לשאת את המגבעת ברחוב.

אצל 'ליטאים' לא ראיתי מעולם. אצל חסידים כן, אבל גם חסידים אלו ראוי שיבוא כינויים במרכאות, כי באמת איני יודע מה מגוחך יותר לגביהם, הקופסא ביד האשה או השטריימל על הראש...

[רציני]

בספר 'ואתה קדוש' לרב אליהו רוט זצ"ל יש קונטרס 'ולא תחללו' עם הרבה דוגמאות [מעומוד סה עד עמוד קכח בכתב קטן] ל'חילול השם'. [זכור לי עוד ספרים כאלו, ושכחתי שמם].
ומעניין שלסוגיית ה'טיול עם האשה' הוא החמיר עוד יותר וז"ל:
בן תורה הרוצה לטייל עם אשתו, ראוי לו שיבחר ברחובות צדדיים ושקטים, ויש לו בהחלט להמנע מרחובות ראשיים, [והוי כאיכא דרכא אחרינא] וכל זה נכון אפי' בימי חול, ואצ"ל בשבת קדש שיש לבן תורה להדיר מכל אותם רחובות שהולכים בהם ע"מ לראות ולהראות, ואוי לאותה בושה. עכ"ל.

יש לעיין בדורינו שכל מי שמשונה מחבירו יותר הוא משובח יותר ואלו המקפידים על כבוד הציבור ועל התחשבות הציבור נחשבים כאנשים לחוצים ומשונים, האם נהפך החילול השם?
במשל הקודם מי שיקפיד לא לטייל עם אשתו ברחובות הראשיים, יחשב אדם תמהוני. מי שיקפיד ללכת לשירותים לקנח את האף נחשב אדם שלא זורם, ומי שלא גונב את המדינה נחשב טיפש, ומי שלא עובר באור אדום נחשב פחדן.
הרואה את הספר הנ"ל שציינתי וינסה לקיים כל דבריו, בפשטות הוא יהיה אדם שלא מן היישוב.

[מחשבה אחת]

בשנים לאחר שהרב וואזנר נישא בזיוו"ש היה יוצא בכל מוצ"ש (אולי בהזדמנויות נוספות, אבל אני מספר מה שראו עיני) לטיול ארוך עם זוגתו בשבילי פארק מרום נווה.
בשעות מאוחרות יותר הייתי רואה שם את הרד"צ הילמן משוטט אחוז שרעפים.

[לכשיבקע]

הנוהגים לצדד מבטם אל המתפלל מאחריהם, וכשרואים שלא סיים - פוסעים בכל זאת...

[י. אברהם]

הנוהגים לצדד מבטם אל המתפלל מאחריהם, וכשרואים שלא סיים - פוסעים בכל זאת...

ולא עוד אלא שמתכופפים קצת לעיין בסידור שלו לראות היכן אוחז. וע"י כל זה מסיחים את דעתו מכוונת התפילה.

[דורשי יחודך]

הנוהגים לצדד מבטם אל המתפלל מאחריהם, וכשרואים שלא סיים - פוסעים בכל זאת...

ולא עוד אלא שמתכופפים קצת לעיין בסידור שלו לראות היכן אוחז.

הלואי והיה מסתיים בזה. יש המהדרים לעיין ממושכות בפרצופו של המתפלל כדי לבחון האם עדיין עומד בתפילה. והיה אם לא יראו סימני התרגשות מספיקים, גם אם רחושי מרחשן שפוותיה, הרי זה סימן לדידהו שכבר סיים את התפילה.

[איש_ספר]

בשעות מאוחרות יותר הייתי רואה שם את הרד"צ הילמן משוטט אחוז שרעפים.

הרד"צ לפי טבעו ומזגו לא היה הולך 'אחוז שרעפים' אף פעם... ואיך הגיע למרום נווה? נראה לי שכב' מחליף אותו באדם אחר.

[מרחביה]

ב. עומד אדם בתפילת העמידה או בקריאת התורה, וחוטמו העלול לנזילות, הגדיש את הסאה, מיד הוא שולף מכיסו ממחטה ומוחט את אפו, שוב ושוב בקול רעש גדול, והקולות לא יחדלון עד שיגרוף את כל אפו מכל צחצוחי זיבת האף. והרי זה פלא, שכן כסא או ספסל לא היה מעלה בדעתו לגרור כשהקהל עומד בתפילת הלחש, ואם פלוני היה עושה כן, הרי היה משתקו בנזיפה, וכאילו יצא בת קול ואמרה, קולות האף אינן נשמעים!?

אף שהדבר הבא אינו שגעון, אלא חולי אחר, אנצל את האשכול הזה לעורר עליו, מעניין לעניין:
מצוי מאוד בבית הכנסת לראות אנשים שמקנחים את חוטמם ומניחים את הנייר המאוס על השולחן לצידם. מתוקנים שבהם תוחבים אותו אל מתחת לספר שלפניהם, והאחרים אף לכך אינם טורחים אלא צוברים חמרים חמרים על השולחן. גרועים שבכולם ננערים בסיום התפילה לצאת ומותירים אחריהם מזכרת, וכדי בזיון.
סבורני שאינני איסטניס, ובכל זאת הדבר מקביסני ממש, ומה יאמרו רגישים ממני. אין ספק שהעושה כן הוא בכלל 'יבא במשפט על כל נעלם' (חגיגה ה א).

[יונת אלם]

שמעתי לאחרונה אמרה חריפה בשם הגאון המנוח רב"מ אזרחי זצ"ל ששאל: "מהו הכי לא נורמאלי היום?!" והגיב מיניה וביה: "להיות נורמאלי!"
הבה נחזיר את השפיות למחנינו. ייש"כ להרב אי"ס שהעלה אשכול זה

[בברכה המשולשת]

מצוי מאוד בבית הכנסת לראות אנשים שמקנחים את חוטמם ומניחים את הנייר המאוס על השולחן לצידם. מתוקנים שבהם תוחבים אותו אל מתחת לספר שלפניהם, והאחרים אף לכך אינם טורחים אלא צוברים חמרים חמרים על השולחן. גרועים שבכולם ננערים בסיום התפילה לצאת ומותירים אחריהם מזכרת, וכדי בזיון.
סבורני שאינני איסטניס, ובכל זאת הדבר מקביסני ממש, ומה יאמרו רגישים ממני. אין ספק שהעושה כן הוא בכלל 'יבא במשפט על כל נעלם' (חגיגה ה א).

אכן כן!
אני מכיר ת"ח אחד שליט"א שעובר לפני שהתפילה וזורק את הכל לפח.

[בברכה המשולשת]

הנוהגים לצדד מבטם אל המתפלל מאחריהם, וכשרואים שלא סיים - פוסעים בכל זאת...

ולא עוד אלא שמתכופפים קצת לעיין בסידור שלו לראות היכן אוחז.

הלואי והיה מסתיים בזה. יש המהדרים לעיין ממושכות בפרצופו של המתפלל כדי לבחון האם עדיין עומד בתפילה. והיה אם לא יראו סימני התרגשות מספיקים, גם אם רחושי מרחשן שפוותיה, הרי זה סימן לדידהו שכבר סיים את התפילה.

ייש"כ גדול על הדברים!
בדיוק חשבתי על זה בשבת על כך.

[הפצת המעיינות]

יש מכנה משותף לכל השגעונות האלו?
אולי פרימיטיביות?

[אור עולם]

מצוי מאוד בבית הכנסת לראות אנשים שמקנחים את חוטמם ומניחים את הנייר המאוס על השולחן לצידם. מתוקנים שבהם תוחבים אותו אל מתחת לספר שלפניהם, והאחרים אף לכך אינם טורחים אלא צוברים חמרים חמרים על השולחן. גרועים שבכולם ננערים בסיום התפילה לצאת ומותירים אחריהם מזכרת, וכדי בזיון.
סבורני שאינני איסטניס, ובכל זאת הדבר מקביסני ממש, ומה יאמרו רגישים ממני. אין ספק שהעושה כן הוא בכלל 'יבא במשפט על כל נעלם' (חגיגה ה א).

אכן כן!
אני מכיר ת"ח אחד שליט"א שעובר לפני שהתפילה וזורק את הכל לפח.

בישיבת חברון - גבעת מרדכי יש בחורים שמתנדבים לעשות א"ז כל בוקר אחרי התפילה.

[בברכה המשולשת]

[ויש להסמיך בכלל זה מנהג של חרפה של איזה חתנים, לאחר לבית הכנסת בשבת עליה לחתן שלהם, בשעה שעיני הקהל נשואות אליהם, אבל זה שייך לנושא אחר, ירידת קרנם של החתנים בעיקר בבתי כנסיות של אינם חסידים].

נתבקשתי להעיר:
באמת תמהון גדול, ובעיני ראיתי כמה פעמים שהחתן לא בא בכלל לתפילה [מחמת שינתו] או איחר מאד מאד והגיע לאחר הקריאה בתורה, והיתה בושה לו ולהורים.
כנראה הסיבה פטפוט ייתר עם כלתו עד שעה מאוחרת מאד, ואולי אפ"ל עוד סיבות ללמד זכות, בהצטברות עייפות ומתח וכו'.
אבל עכ"פ ראוי שיסכמו מראש שיעירם אחד מהקרובים בזמן [צריכים ההורים לדעת שכמה שזה מוזר זו תקלה לא נדירה כ"כ, וצריכים לתת עליה את הדעת מראש]

[הרואה]

אף שהדבר הבא אינו שגעון, אלא חולי אחר, אנצל את האשכול הזה לעורר עליו, מעניין לעניין:
מצוי מאוד בבית הכנסת לראות אנשים שמקנחים את חוטמם ומניחים את הנייר המאוס על השולחן לצידם. מתוקנים שבהם תוחבים אותו אל מתחת לספר שלפניהם, והאחרים אף לכך אינם טורחים אלא צוברים חמרים חמרים על השולחן. גרועים שבכולם ננערים בסיום התפילה לצאת ומותירים אחריהם מזכרת, וכדי בזיון.
סבורני שאינני איסטניס, ובכל זאת הדבר מקביסני ממש, ומה יאמרו רגישים ממני. אין ספק שהעושה כן הוא בכלל 'יבא במשפט על כל נעלם' (חגיגה ה א).

מה שכן מעניין השגעון הוא שאנשים רואים טישיו מקונח בפינת בית המדרש על הרצפה ומרימים אותו על הסטנדר או על הספסל 'מפאת כבוד בית המדרש', שברור שלהשאירו במקומו היה הרע במיעוטו.

[איש_ספר]

ב. עומד אדם בתפילת העמידה או בקריאת התורה, וחוטמו העלול לנזילות, הגדיש את הסאה, מיד הוא שולף מכיסו ממחטה ומוחט את אפו, שוב ושוב בקול רעש גדול, והקולות לא יחדלון עד שיגרוף את כל אפו מכל צחצוחי זיבת האף. והרי זה פלא, שכן כסא או ספסל לא היה מעלה בדעתו לגרור כשהקהל עומד בתפילת הלחש, ואם פלוני היה עושה כן, הרי היה משתקו בנזיפה, וכאילו יצא בת קול ואמרה, קולות האף אינן נשמעים!?

אף שהדבר הבא אינו שגעון, אלא חולי אחר, אנצל את האשכול הזה לעורר עליו, מעניין לעניין:
מצוי מאוד בבית הכנסת לראות אנשים שמקנחים את חוטמם ומניחים את הנייר המאוס על השולחן לצידם. מתוקנים שבהם תוחבים אותו אל מתחת לספר שלפניהם, והאחרים אף לכך אינם טורחים אלא צוברים חמרים חמרים על השולחן. גרועים שבכולם ננערים בסיום התפילה לצאת ומותירים אחריהם מזכרת, וכדי בזיון.
סבורני שאינני איסטניס, ובכל זאת הדבר מקביסני ממש, ומה יאמרו רגישים ממני. אין ספק שהעושה כן הוא בכלל 'יבא במשפט על כל נעלם' (חגיגה ה א).

על חלאת ממחטות הנייר נכתב כבר קצת בעבר כאן.
וזה קשור בקשר בל ינתק לתופעה שהוזכרה למעלה, קינוחים קולניים בלתי פוסקים, בתפילה, בקריאת התורה, תופעה דוחה ומטרידה מאין כמותה. והלימוד זכות שנכתב למעלה, במחילה, דברי הבל. אפשר לראות בן אדם מקנח שוב ושוב, ואין כאן שום דבר שאינו סובל דיחוי אלא חוסר התחשבות או למצער חוסר הבנה, כמה זה מטריד ודוחה.

[אליסף]

[ויש להסמיך בכלל זה מנהג של חרפה של איזה חתנים, לאחר לבית הכנסת בשבת עליה לחתן שלהם, בשעה שעיני הקהל נשואות אליהם, אבל זה שייך לנושא אחר, ירידת קרנם של החתנים בעיקר בבתי כנסיות של אינם חסידים].

נתבקשתי להעיר:
באמת תמהון גדול, ובעיני ראיתי כמה פעמים שהחתן לא בא בכלל לתפילה [מחמת שינתו] או איחר מאד מאד והגיע לאחר הקריאה בתורה, והיתה בושה לו ולהורים.
כנראה הסיבה פטפוט ייתר עם כלתו עד שעה מאוחרת מאד, ואולי אפ"ל עוד סיבות ללמד זכות, בהצטברות עייפות ומתח וכו'.
אבל עכ"פ ראוי שיסכמו מראש שיעירם אחד מהקרובים בזמן [צריכים ההורים לדעת שכמה שזה מוזר זו תקלה לא נדירה כ"כ, וצריכים לתת עליה את הדעת מראש]

כוונתך בשבת שבע ברכות?
הרי באופרוף אין קשר עם הכלה

[צופה_ומביט]

[ויש להסמיך בכלל זה מנהג של חרפה של איזה חתנים, לאחר לבית הכנסת בשבת עליה לחתן שלהם, בשעה שעיני הקהל נשואות אליהם, אבל זה שייך לנושא אחר, ירידת קרנם של החתנים בעיקר בבתי כנסיות של אינם חסידים].

נתבקשתי להעיר:
באמת תמהון גדול, ובעיני ראיתי כמה פעמים שהחתן לא בא בכלל לתפילה [מחמת שינתו] או איחר מאד מאד והגיע לאחר הקריאה בתורה, והיתה בושה לו ולהורים.
כנראה הסיבה פטפוט ייתר עם כלתו עד שעה מאוחרת מאד, ואולי אפ"ל עוד סיבות ללמד זכות, בהצטברות עייפות ומתח וכו'.
אבל עכ"פ ראוי שיסכמו מראש שיעירם אחד מהקרובים בזמן [צריכים ההורים לדעת שכמה שזה מוזר זו תקלה לא נדירה כ"כ, וצריכים לתת עליה את הדעת מראש]

אני הייתי נוכח בבית כנסת שהיתה בו באותה שבת שבת שבע ברכות של חתן חסידי, והוא איחר מאד לתפילה והתפלל ביחידות בבית שני והוצרכו לקוראו משם לעליה ואחז אז בתפילת עמידה, בקיצור, היה מחזה מאד לא נעים, ומן הסתם עוגמת נפש ובושה וכאב לב. ואח"כ שמעתי מדברים שדוקא קם בזמן, אבל איחר כי חיכה למלווה שילך איתו למקוה לפני התפילה, וההוא נרדם ואיחר... וכך נתקע החתן בבית בלי מלווה ולא יכול היה לצאת.
קודם כל זה לימד אותי כמה יש לדון לכף זכות, אבל תהיתי אז ועודני תוהה מה באמת היה על החתן לעשות, וכמה חמור העניין של אל ילך יחידי בשוק בימינו עד כדי להביא למצב שכזה, שהחתן מתפלל ביחידות בשבת הש"ב שלו ועוגמת נפש לו ולכל המשפחה.

[אליסף]

בנוגע לנקוי האף וכו', כמדומני שבחוגים מנומסים לא מריעים בקול תרועה בפני אחרים גם שלא בשעת תפילה וכדו'
לא חינכו אותי כך אך כך נראה לי

[מגופת חבית]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

בדומה לזה ענין לבישת הכובע בברכת המזון נועד לתת חשיבות לברכה, אז בישיבות נוהגים להשאיר כובע ישן מלוכלך ומגעיל לטובת המברכים.

אמת!

ישנו בית כנסת אחד שהוא מקום של תורה להרבה לומדים צעירים הבאים מישיבה סמוכה, והגבאי מבקש ללוכדם לתפילות הקבועות שם וכדי שלא ישמטו בתואנה שהז'קט והמגבעת שלהם אינם שם, הוא הכין שם מלתחה של כובעים מעוכים וז'קטים דהויים ובלויים, והוא מחלקם לבחורים כדי שיצטרפו לתפילה, נמוך הקומה נוטל ז'קט הגדול ממנו עד שהוא נראה כבן ק"ק חתם סופר, והגבוה מקבל מעיל קצר הנראה עליו כווסט, וזה וזה חבושים במגבעות של ציידים.

הענין משום עיטוף, וענין עיטוף חזינן בהרבה מקומות שהוא ענין של יראה, ויש להראות מקור שהוא ענין של כבוד

[איש_ספר]

בנוגע לנקוי האף וכו', כמדומני שבחוגים מנומסים לא מריעים בקול תרועה בפני אחרים גם שלא בשעת תפילה וכדו'
לא חינכו אותי כך אך כך נראה לי

אותי חינכו כך.
ולא זו בלבד שמריעים בפני אחרים, אלא אף זו: יושבים בסעודת מרעים, קפץ אחד מן המנויין ומתחיל במלאכת גריפת אפו, בקול רעש גדול, לבסוף הוא מניח גרדומי ממחטותיו על שולחן האוכל... לדידו מי שרגיש לכך אינו אלא מן המתמיהין...

[עובדיה חן]

בנוגע לנקוי האף וכו', כמדומני שבחוגים מנומסים לא מריעים בקול תרועה בפני אחרים גם שלא בשעת תפילה וכדו'
לא חינכו אותי כך אך כך נראה לי

אותי חינכו כך.
ולא זו בלבד שמריעים בפני אחרים, אלא אף זו: יושבים בסעודת מרעים, קפץ אחד מן המנויין ומתחיל במלאכת גריפת אפו, בקול רעש גדול, לבסוף הוא מניח גרדומי ממחטותיו על שולחן האוכל... לדידו מי שרגיש לכך אינו אלא מן המתמיהין...

היום ישבתי ליד אברך יקר, התפלל בכוונה רבה כמונה מעות ,אבל האיש הביא אתו חבילת טישו, וכל כמה דקות מקנח באפו ברעש גדול,ומניח לידו את ערימת השלל [ופעמים מעיין בזה] לענ"ד הדבר גובל באיסור בל תשקצו, ובכלל האם שהיה לך פגישה חשובה האם גם היית מתנהג כך ? ישר כוח להרב איש ספר שהעלה את הנושא הכאוב הזה.