צופה_ומביט כתב:תוכן כתב:אספר מעשה שהיה ואתה תשפוט. יש לו מכר עשיר שהיה זקוק לישועה, ונכנס למקובל אחד. אחרי שיצא אמר לו האברך, המקובל אמר לך שלשה דברים, ואלו הם. ופרט לו הג' דברים, הכל מבלי שהיה עוד אחד בחדר, ומבלי שאף אחד יספר לו מה שהיה שם. ויש עוד הרבה מעשיות כאלה.
תמוה ביותר לקרוא לזה "כישרון". וכו'
חשבתי שוב על העניין, ויש לבאר, ואביא דוגמה ממה שכל אחד מכיר: הבנה.
רבים לומדים את אותו החומר, אותן המילים, יש קושיות, מנסים ליישב. ויש מי שרואה את המילים - וכדבר פשוט, או שמאיר לו, או שלאחר העמל מאיר לו [ובמיוחד כשקורה באופן של "פתאום"] והוא מבין שהכוונה כך וכך [ואני לא מדבר על חידושים במובן של פלפולים גאוניים, אלא על עצם הבנה בפירוש הדברים]. איך נקרא לזה? כישרון, הבנה, ס"ד, אבל [לכאורה, וע"ד הרוב] לא נייחס זאת לכוחות קדושה אלוקיים, הגם שהוא פשוט מה שרואה ומבין אותו אדם במילים האלה. ומדוע אנו רואים בזה דבר טבעי, ויש לנו שם לזה: הבנה? משום שכולנו מורגלים בזה, וכולי אינשי קוראים מילים ומבינים אותן, ולכן גם כשמישהו מבין מה שרבים לא ראו במילים האלה - אנחנו משייכים זאת לאותה המחלקה. הבנה. מדוע הוא ראה/הבין מה שאחרים לא? אפשר היה לתלות בזכויות וקדושה, בהחלט, אבל מצוי שתולים ב"כישרון", דהיינו שבתחום ה"הבנה" הוא מוכשר במיוחד, ויש לו מבט מעמיק, חשיבה חודשת, רואה נכוחה, שכל ישר, וכל שום וחניכא.
והרי אם נשים לב, עצם העובדה שיש לנו "תודעה" ו"מחשבה" ו"הבנה" - בפרט לתוכן שמועבר חזותית בקשקושים חסרי פשר של נקודות וקווים שאנו קוראים "מילים" - ודרך הכלי החזותי הדומם הזה עוברות אלינו חתיכות תודעה ממש של אחרים [פלא בפני עצמו, ואכמ"ל] - כולו נס, כולו רוחני, כולו "מיסטי". אין לנו הבנה פיזיקאלית של הדבר הזה בעצמו, אלא רק של שתהליכים הגשמיים-חומריים הנלווים אליו. אבל היות שכולנו מורגלים בו - והוא "אנחנו" - אנו רואים בו "טבע" [כי אכן זה טבענו כבני אדם] וממילא גם להברקות הבנה אנחנו קוראים "טבע" - וכנ"ל שהוא כישרון מיוחד בתחום ה"הבנה".
אבל בעצם כל ה"הבנה" כולה "מעל הטבע" [החומרי], וממילא גם "הבלחת הבנה" או "כשרון מיוחד בהבנה" הוא מאותה המחלקה, של אותו "מעל לטבע".
וממילא כבר בהחלט אפשר להתייחס לרמות הבנה מעמיקיות והולכות, כאלה שאין לאדם מן השורה, כ"רוח הקודש", מבחינת הביטוי עכ"פ, דהיינו לבטא ולומר שמדובר ב"הארה משמיא" שפתחו לו את אותו "מעל לטבע" - יותר משאר אינשי, או בדבר זה עכ"פ פתחו לו יותר. ולזה - כשמדובר בתורה וכיו"ב - צריך זכויות, וקדושה, וטהרת המחשבה וכו'. והנה אנחנו מדברים כבר על מושגים רוחניים - במה שכולנו רואים בו בלי עיון "כישרון טבעי".
עאכו"כ כשמישהו זוכה לכוחות הבנה לא מצויים, ונדירים, כמו החזון איש למשל, שבכל מקום מבין לעומק וחודר, והכל מסודר לו הלכה למעשה, בכל חלקי התורה ממש בלי חילוק, שאין זה בכוח בר נש בכלל, אנו כבר יוצאים מגדרנו וכולנו נתלה זאת בזכויות ובקדושה - ועדיין "נלך על הקצה" מבחינת הגדרת הדברים כרוח הקודש וכיו"ב, ועדיין נאמר שהוא זכה להבנה עמוקה ומהירה, וכיו"ב. הגם שכבר ניכר כאן ביותר שאין זה בכוח אנוש, אלא שמשמיא פתחו לו את אותו "מעל הטבע" - בלי שיעור. ומאן יימר שכבר נכון לקרוא לזה "הבנה" - כשמילה זו מתארת את המורגל באותו התחום כ"טבע" כולי עלמא כנ"ל - ואצלו הוא מעל לטבע אפילו של "טבע" כזה.
ומה חש אותו האיש בעצמו? האם הוא מבחין בכך שמדובר במה שאיננו ממנו? לכאורה לא. הוא פשוט - מבין. הוא תופס. הכל מהר, ומסודר. הוא רואה מה שאחרים לא רואים. ומה שאצל אחרים בא מעורבב - אצלו בא מסודר. ההבחנה, התפיסה, המהירות, העומק, הפשטות - הכל מובנה אצלו. האם הוא חש שאין זו "הבנה"? לכאורה לא. הוא פשוט מכיר בעצמו - וטבעי אצלו - הבנה ברמה שכזו.
והוא עצמו אולי יגדיר זאת כ"כישרון". [אא"כ יוסיף לזה ידיעות ממקומות אחרים שלימדוהו שכדי לזכות ל"כישרון" כזה גופא צריך זכויות וקדושה וזכות העמל וכו' ופותחים לו משמיא, ומשום ידיעות אלה הוא לא יקרא לזה "כישרון", אבל לא מצד תחושת הדבר בעצמו, ודוק מאד].
וממילא גם לעניין אותו האברך, הוא פשוט רואה ויודע, ולא חש בעצמו שום "השראה מבחוץ" להבנתו וראייתו הטבעית, ולכן הוא קורא לזה "כישרון". ואין כאן בגוף העובדא ו/או מקורות מה שיעיד על זכויות וקדושה ומעלה יתירה [כמובן באם אינו מסתיר עצמו וכו'] ולכן הוא נשאר לקרוא לזה "כישרון" ותו לא. אף שכל העומד מבחוץ ורואה את מעשיו - משתומם.
וכלומר בכל זה, שיש דרגת רוח הקודש [עכ"פ כשם מושאל ולא בדקדוק] שאינה אלא פתיחת "כשרונות" האדם הזה, התודעתיים, ההבנתיים, הראייתיים, שאצל כל אדם התחומים האלה הם בעצם "נס מעל לטבע" החומרי, ואינם חומריים כלל, [והם הוכחה חיה - שהיא אנחנו בעצמנו, אין קרוב מזה - לאלוקות ורוחניות במציאות - והיא היא השער לה', ואכמ"ל], אלא שאצל כל אדם הוא באותו העורך פחות או יותר, וה"רגיל" נקרא "טבע" - ואצלו שאינו כרגיל נקרא "מעל לטבע", אבל אינו שונה "מהותית".
וכמדומה כך כתב החזון איש בהגדרת דרגה תחתונה זו של רוה"ק, שהיא השכלת האדם עצמו שנפתחת בס"ד, או מין השראה משמיא אבל כזו שבאה בתוך השכלת האדם עצמו, שהוא מבין כך וכך.
ואולי לזה גופא יש שקראו רוח הקודש [כביטוי, כי תפסו את נקודת ה"לא טבעי" שבזה] ויש שקראו "טהרת המחשבה" או שמות אחרים, ולא נחלקו אלא בשמא, ואיזו נקודה מתוך התופעה לתפוס ולדבר בה, ובכלל זה כלפי אילו תופעות אחרות באו להשוות את התופעה הזו, הן כלפי מטה ממנה והן כלפי מעלה ממנה.
כל זה לא קובע שום מסמרות, בוודאי לא כלפי הנושא של ידיעת מחשבות שבלבו של אדם. אלא רק להעשיר את הנושא ואת הדיון, ובעקבות המעשה וההגדרה שהובאו כאן [בציטוט], ומחשבותיי בזה לע"ע וכפי מיסת הפנאי ויכולת הכתיבה לע"ע בעניין עמוק ויסודי זה.
כתבתי הכל בחדא מחתא ואין באפשרותי להגיה כרגע, [לא את התוכן ולא את הכתיבה, לא כל שכן לשפר ולהרחיב, להעמיק ולהוסיף, מה שבלי שום ספק יש ויש], ובכ"ז מתפלל ומקוה שתהיה תועלת בעז"ה.
נ.ב.
חשוב להוסיף שאין בכל דבריי הצעה לראות בתופעות כאלו לכשעצמן "גדלות" או עדות כלשהי על האדם מהותו ומעלתו, וכבר כתבנו מזה לעיל כמ"פ. ורבותינו לימדונו שאמנם עולם הרוח והנפש והתודעה והעולם הנסתר רחב ועמוק הוא, ואין להתייחס לשום דבר שלא בא על גבי ומחמת תורה ושמירתה, אהבה ויראה, קדושה וטהרה, ובדרך המסורה, ובעדות צדיקים. ודי בזה.