האמת להיפך, כי הפרופ' עמר (שהודיע לי שחזר עתה מסדרה של ניסויים ביוון, עם תוצאות צביעה מעניינות, ובהזדמנות יפורסמו) במדריך קצר שלו (מצ"ב, עמ' 115-116), נוקט בפירוש, שהגמרא שם מסייעת אל הזיהוי הזה!
עמר גופו, בעל הניסיון הגדול ביותר בשטח (עיין לשון המופלג של ד"ר סוקניק אודות מומחיותו, בראיון המצורף פה), הרי הוא תומך נלהב בזיהוי (ראה הריאיון המעניין המצורף, כי הזיהוי 100%!. מסתבר שבאנגלית אינו מגביל עצמו...), רק שנוהג בהודעות ופרסומים רשמיים או בלתי אישיים, לנקוט בזהירות מדעית מתבקשת, כ"ש במקום מחלוקת או פולמוס, שהם מנוגדים לאופיו.
הגמרא שם בעצמה, הלא אומרת דרשני מיניה ביה, ו"איהו דחיק ומוקים אנפשיה", היינו בשבת עה, א:
וליחייב נמי משום נטילת נשמה!
אמר רבי יוחנן: שפצעו מת.
רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה.
והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות!
- שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה - טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.
הפשטות כאן היא, אשר מיתתו זאת נתון. נטילה נשמה ודאי יש, עד כדי "פסיק רישא", אלא שאין ניחא ליה.
הוי אומר שהפוצעו הורגו בידיים ממש, אבל מעדיף היה אילו לא מת, כי היכי דליציל/ליצלח צבעיה.
הרי מאחר שמבואר שכך דרך הצובעים: לפצעו ולהורגו, מה הכוונה ניחא ליה טפי, שיחיה ותועיל לצבע, בעת אשר כל הצובעים פוצעים והורגים אותו??
כל הצבעים היו מעדיפים ורוצים בעצם משהו אחר שלא קיים, או בקושי קיים?!
לכך ברור שהכוונה היא אחרת, כפי הנראה ע"ד הרב טבגר שליט"א, אף בלי החידוש שלו ברמב"ם בגדר מתעסק.