בספרו הוא הקדיש פרק לנושא זה מצו"ב
לדבריו החזו"א פסק הלכה מתחושות אמוציונאליות וללא מקורות מוגדרים בהלכה
והשוה לדברי ר' לייב מינצברג שהובאו כאן
מהות הדרך הבריסקאית שיש לבאר בכל סוגיא והלכה את גדר הדבר, וזהו עיקר העיון בבריסק, כגון בגניבה יבארו בדרך זו, מהו גדר הגניבה האם הוא איסור להפסיד לשני או עצם הלקיחה מהשני מוגדר כגניבה. ועומק רב יש בהבנת גדרי ההלכות, וזהו נ"מ גדולה להלכה וצריך לב שומע לרדת לעומק ההגדרות ההלכתיות,
ובבריסק שללו בתוקף את ההבנה בסוגיא בעזרת הרגשותינו וסברותינו ולהסביר את רעיון ונימוקי המצווה, ולשיטתם זהו רק בכוח חז"ל והראשונים, ובימינו אין שייך דבר זה להתחבר עם רגשות הלב לתורה, ולא גרסו כלל את המושג של חיבור הרגש לסברת התורה.
לעומת זאת מהות הדרך של החזון איש להבין את סברות הלכות התורה, ולהשיג את הרגש המונח בעומק ההלכה, ולרדת לעומק רעיון המצווה ומזה היה קובע הלכות למעשה.
ועוד סבר שאין ללמוד בצורה שלומדים שאביי אמר כך ורבא אמר כך, הרשב"א אמר כך והריטב"א אמר כך, אך הלומד אינו מתבונן בנפשו מה סברתו האישית ומה דעתו [כמובן לא להלכה למעשה], וכאילו שהוא אינו בנמצא כאן, והרי זה בבחינת לימוד היסטוריה אלא יש להתייגע לבחון בנפשו וברגשותיו עם איזה שיטה הוא מזדהה. וזה לשונו במכתבו הידוע "לקחתי לעצמי לחפש ולעיין בגמ' עד כמה שאפשר אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל... ואם לא כן היה חסר לי עסק התורה. עוד כתב "וחובתינו לשמש בשכלינו עד כמה שידינו מגעת ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתינו". וזהו בבחינת תורה דיליה - מה הלומד עצמו סובר.
והחזו"א חלק על ההשקפה של בית בריסק וסבר שגם בימינו אנו יכולים וזהו חובתינו להבין את רעיון המצווה וההרגש בזה.
והם שתי דרכים קיצוניות והפוכות זו מזו מן הקצה אל הקצה.
[ובפולין היה מקובל דרך לימוד בפלפול של מציאת הברקה וחריפות ע"י קישור לסוגיות אחרות ברחבי הש"ס ובמיוחד לשיטתו וכך ראו את גודל חכמת התורה]
ודרכינו מזה ומזה אל תנח ידך, גם להבין את גדר הדבר והרגש וסברת הדבר,