הניקוד בכתר אר״צ ובכת״י ששון וכן בתנ״ך ברויאר הוא: שֱׁיְ, לעומת זאת בלנינגרד נוקד שֶׁיֲ.
גם מנוסח לנינגרד יש ללמוד, מה שונה שֶׁיֲ שסומן חטף פתח מאשר מֵיְ שמסומן בשוא רגיל וברוך לכל שנקרא בחטף פתח? אלא נראה שבא לאפוקי משיטה אחרת, זו של כתר אר״צ וששון.
ובכן, למה התכוונו כתר אר״צ וששון בנקדם שֱׁיְ? מצינו במקומות אחדים שניקדו חטפים לפני שוא לציין שההברה סגורה: חֳרְבו מאד, ושֳׁדְדו. מֳשְׁכו אותה, זֳכְרה. ואם כן, גם כאן, לכאורה התכוונו שיש לקרוא אשרי העם "שֶׁאְ" הא׳ של שם אדנות בשוא נח. האם כך? ואם כן, כיצד יש לקרוא את הד׳ שאחריה? בדגש קל או רפה?
האם מישהו מכיר ספרים או מאמרים שעסקו בנידון?