מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הלכות חג בחג, חקרי מנהג. מאמרים לעיון והורדה
צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ש' ספטמבר 28, 2024 10:45 pm

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג:
וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה.
מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים.
ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה.
והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.
חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.
עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.

ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה. [א"ה: לגבי צדקה עיין בירושלמי סוף פאה "איתהוו סבין ביומינו מאן דהוה יהב לון מבין ריש שתא לצומא רבא הוו נסבון מן בתר כן לא הוו נסבון" וכו', ובמפרשים שם].

ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

וכידוע שזהו כינוי הימים האלה בחז"ל (ירושלמי ר"ה א, ג) "עשרת ימי תשובה".
עשרה ימים שבהם עושים תשובה. והם עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים.

ומכלל דברי הרמב"ם מיניה וביה, ובכללות העניין, קשה להבין מדוע החרדה לתשובה היא רק בר"ה עצמו [רמז השופר] - ובכל הימים שלפני יוהכ"פ.
הרי דינו של אדם הוא בראש השנה, [וצדיקים ורשעים נחתמים כבר אז], ובר"ה עצמו יש רמז השופר לתשובה, כלומר - וכפשוט - שבתשובה תליא מילתא. א"כ מדוע לא להתכונן בתשובה כבר לפני ר"ה, [וכפי שהוא אצלנו שכל חודש אלול הוא חודש תשובה, וכל שכן ימי הסליחות]. ובמנהג שהביא הרמב"ם אפילו לסליחות לא קמו לפני ר"ה [ובר"ה עצמו כן, כך משמע בדבריו]. וגם ריבוי צדקה ומצוות ומעש"ט נהגו רק בעשרה ימים אלה.
מדוע?
בדיוק כשם שמתכוננים בתשובה לפני יום החיתום שהוא יוהכ"פ - כך יתכוננו בתשובה לפני יום הדין שהוא ראש השנה. מאי שנא?

המשמעות היא כביכול הכל תלוי ביום הכיפורים, וראש השנה הוא רק התחלת ימי התשובה.
אבל הרמב"ם בעצמו הרי כתב שיום הדין על כל השנה הוא ראש השנה, ולא יום הכיפורים.


והתינח בינונים - ומי שיודע בעצמו שהוא בינוני [הגם שלרמב"ם כל מושג הבינוני הוא משום שאין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, ואכמ"ל] - עוד אפשר קצת להבין בדוחק, כי יודע שחתימת דינו רק ביוהכ"פ, וגם הוא לא ברור מדוע שלא יקדים תשובה כבר לר"ה כדי להיחתם כבר אז לחיים בריבוי זכויות, שבזה יהיה צדיק בדינו. [וגם הכי אין שום משמעות לראש השנה עבור בינונים?]
אבל מי יכול לדעת שהוא בינוני, ומדוע לסמוך על זה, ושמא הוא רשע בעיני המקום ורשע בדינו מחמת שיקול א-ל דעות שעשה אותו לרוב עוונות, ואז יחתם למיתה ח"ו בר"ה. א"כ וכי לא הכי טוב להתכונן בתשובה כבר לפני ר"ה? למה להמתין ליום המשפט בעצמו? ורק אז להתעורר מהשופר לתשובה?

א"כ יש מאד ויש להבין מדוע לא מתכוננים בתשובה כבר לראש השנה, בימים שלפני ראש השנה.

ואמנם כתב הרמב"ם בפרק שלפני כן שהתשובה מקובלת יותר בעשי"ת, וכן שביוכ"פ עצמו חובה גמורה לחזור בתשובה [ובכל זה אכמ"ל], אבל עדיין לא מובן מדוע לא לעבוד את עבודת התשובה לפני ראש השנה.
וזה לשונו שם פ"ב:
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו).
במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.

ולא מובן מדוע רק "קץ מחילה וסליחה" וכן "זמן תשובה לכל" הוא המחייב לעשות תשובה [ביוהכ"פ], ולא שעצם יום הדין על כל השנה הוא המחייב לעשות תשובה, ועכ"פ שמומלץ מאד לעשות תשובה לפניו.
וא"כ מדוע לא נהגו כל ישראל להרבות בצדקה ומצוות ומעש"ט וכן לקום באשמורת לסליחות בימים שלפני ראש השנה?

וכל זה לא כמנהגנו, וכבר מהראשונים, לקום לסליחות מר"ח אלול או בארבעה ימים שקודם ר"ה, מכל מיני טעמים, וכן להרבות בתורה ומצוות ומעש"ט וצדקה כבר בחודש אלול, שהוא הוא אצלנו חודש התשובה, עיין הכל בטור או"ח סימן תקפא.

אבל בחז"ל וברמב"ם אין שום רמז לזה [כמנהג בפועל, כחיוב או כהמלצה], והרמב"ם אף מביא שמנהג כל ישראל לעשות תשובה ב"עשרה ימים אלו" שהם הם "עשרת ימי תשובה" בפי חז"ל.

וגם הטור שם מביא מהגאונים:
לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה. וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לבית הכנסת בכל יום, ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש. ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד, ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות ביום הכיפורים, וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו.


הכי מוקדם שמוצאים בחז"ל הכנה ליום הדין הוא בערב ראש השנה [לכן גם אצלנו מרבים בו בסליחות], וגם זה רק ביחידים, כמו שמביא הטור שם:
נוהגין באשכנז להתענות כולם בערב ר"ה, וסמך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות, משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו, כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש, כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני, כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל, כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עוונות כל השנה, ערב ר"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם, בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביום הכיפורים הכל מתענין ומוותר להם הכל.

ונשים לב שגם במשל כאן, הכל עומד על יום הכיפורים, שהוא הנמשל של "המלך הגיע", ואילו ראש השנה נמשל למרחק עשרה פרסאות [עשרת ימי תשובה] מהגעת המלך. וכלל המדינה חוזרים בתשובה רק כשהגיע המלך - דהיינו ביום הכיפורים.
וכל זה צ"ע, וכי רק ביוהכ"פ מגיע המלך לשפוט את המדינה? וכי רק ביוהכ"פ הכל תלוי?
לאן נעלם מכאן העובדה הפשוטה והידועה שראש השנה הוא הוא יום הדין הגדול על כל השנה?
ובפרט לצדיקים ורשעים הוא גם יום החיתום, ורק לבינונים יש ארכה עד יוהכ"פ, אבל גם הם נידונים בר"ה.
[כל זה מלבד המשנה וברייתא בר"ה טז, א שמחליטה בכל אדם שנכתב בר"ה ונחתם ביוכ"פ, ויש משמעות לכתיבה ולא רק לחתימה, כנודע סוגיא זו ואכמ"ל].

א"כ אפילו בטור שמביא סליחות מר"ח אלול, אבל תענית רק מערב ר"ה, שלזה יש מקור בחז"ל [שוב, כי אצל חז"ל לא מוצאים הכנה בתשובה לפני ר"ה, והכי מוקדם הוא רק בערב ר"ה].
ואילו בדורות מאוחרים ידוע על תענית דיבור ופרישות ארבעים יום לפני יוכ"פ, כבר מר"ח אלול. ולעורר על התשובה כבר מחודש תמוז, וט"ו באב.

וכל זה צ"ע.

עושה חדשות
הודעות: 12960
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי עושה חדשות » ב' ספטמבר 30, 2024 1:01 am

גם הרמב"ן בפ' אמור 'הטפיל' לכאו' את ראש השנה ליוהכ"פ -
"ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים".
נערך לאחרונה על ידי עושה חדשות ב ד' אוקטובר 02, 2024 2:32 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' ספטמבר 30, 2024 2:55 am

למעשה, היסוד לכל הנ"ל הוא פשטות התורה. זו המשמעות בחומש. שראש השנה הוא יום שמחה, ויום כיפור הוא יום תשובה.
ראש השנה הוא יום טוב, ויום כיפור הוא יום צום ווידויים [תשובה] וכפרה.
אלא שהתורה קשרה אותם זה בזה ומכאן שתחילת התשובה - כהכנה ליום כיפור - היא בראש השנה, ובא הרמב"ם ורמז את זה במצות שופר. שהוא תרועת אזעקה לומר שכעת מתחיל זמן התשובה והגיע הזמן להתעורר כעת ולחזור בתשובה, לפני יום הדין הגדול = יום הכיפורים, שהוא קץ מחילה וסליחה לישראל והוא זמן תשובה לכל. ולכן היחידים מתענים כבר מר"ה.
כך משמעות התורה, שלא עושה שום עסק מיוחד מראש השנה [יום טוב עם מוסף, ומצות היום תקיעה בשופר], ועושה עסק עצום ואדיר מיום כיפור, והוא גופא: עסק של תשובה וכפרה [חמישה עינויים, עבודה אדירה במקדש, שכולה בכהן גדול, וידויים, שעיר המשתלח, כניסה לקודש הקודשים אחת בשנה, ופרשה ארוכה ומפורשת שזהו יום תשובה וכפרה].

נפרט יותר בעז"ה:
על אחד בחודש השביעי לא כתוב בתורה שום דבר מלבד שהוא יום טוב, וחייב בשמחה [רמב"ם הלכות יו"ט ו, יז, שאג"א ק-קא, שו"ע ומשנ"ב ריש סימן תקצ"ז], ויש בו מצות היום לתקוע בשופר.
לכאורה לא נזכר בתורה במילה אחת שר"ה הוא יום דין. [וגם מבחינת חודשי השנה, ומעגל השנה היהודי, הוא אמצע השנה, תחילת החודש השביעי. ורק בסיבוב השנה של השמש = עונות השנה, הוא "צאת השנה", ו"תקופת השנה" (תחילת סיבוב/היקף חדש), ועל גשמי שנה נאמר "מראשית השנה ועד אחרית שנה", ומכאן למדו שהוא תחילת שנת השמש ועונות השנה (המושפעות ממצב כדוה"א ביחס לשמש)].

ותקיעת השופר גופא לא נתפרש בתורה טעמה, ויש להבין אותה בכמה צורות, והן ישנן בראשונים וידוע מרס"ג. ויש תקיעה שהיא של שמחה ורינה, כמפורש בכתובים. ותקיעת שופר של יובל [שהוקשה לשל ר"ה וממנה נלמדים כל דיני התקיעה] היא להכרזה וסימן.
אמנם קרוב לפשט כתב הרמב"ן, שתקיעת שופר המצווה בכל מקום בתורה היא לזיכרון, וכך מפורש בתורה במקו"א על ר"ה "זכרון תרועה". וכלומר שהתרועה בר"ה היא לזיכרון [כמו בתעניות ובעת צרה], וזה המקור לכך שהוא יום דין, שאל"כ מה מיוחד בו שצריך זיכרון במיוחד. [אמנם מצינו בתורה תקיעה לזיכרון גם בראשי חודשיכם, ובמועדיכם, וביום שמחתכם. ובמועדים בפשטות אין דין אלא שמחה, אמנם במשנה שבארבעה פרקים העולם נידון, ואסמכיה ר"ע בברייתא ר"ה טז, א אמצוות המועדים. אבל איזה דין יש בראש חודש? וביום שמחתכם אלו השבתות, איזה דין יש בשבת? ומדוע התקיעה בכל אלה היא על הקרבנות דווקא, משא"כ בתענית ובר"ה? לכן הדברים לא פשוטים].

עד כאן מהתורה. אמנם בתהלים מצינו "תקעו בחודש שופר כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". אבל בפשוטו של מקרא לא כתוב כאן שהיום הוא יום דין [ואף קשה שזהו דין גם על אומות העולם ולא רק על יעקב, הגם שהדן הוא אלוקי יעקב] אלא שהמצוה לתקוע בשופר בר"ה היא חוק ומשפט שמצווים בו ישראל. ועכ"ז בגמרא וראשונים למדו מכאן שיש דין בר"ה. [וכדברי הרמב"ן שסיבת התקיעה בשופר היא כי אז יש משפט].

ועוד, הקשר בין מועדי החודש השביעי, שהתורה קשרה אותם זה לזה במילים "בחודש השביעי הזה" שכתבה ביוכ"פ ובסוכות, כהמשך לר"ה שהוא באחד לחודש השביעי. והמילה "אך" בתחילת פרשת יוכ"פ, שבפשוטו משמעה "אבל", "לעומת זאת", וכלומר שהתורה מציגה את יוכ"פ לעומת ר"ה, ואומרת שאמנם יש בשניהם עניין משותף אבל בו עצמו לר"ה תפקיד אחד וליוכ"פ תפקיד אחר. [וסוכות הוא השלמת התהליך, בשמחה על היציאה זכאים בדין ומחילת העוונות, מדרשים בפרשת אמור]. גם מוסף ר"ה זהה למוסף יוכ"פ, ושונה ממוספי הרגלים [פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים. (אלא שיש בו גם מוסף ר"ח, שאינו מצד היו"ט)].

ואמנם בחז"ל האריכו להעמיד שראש השנה הוא הוא יום הדין על כל השנה, מראשית השנה ועד אחרית שנה [הגם שמצינו ביחזקאל מ, א שיוכ"פ נקרא ראש השנה ("בראש השנה בעשור לחודש"), ובפשטות כל תחילת השנה (חודש תשרי) נקרא ראש השנה, ופוק חזי שחג הסוכות נקרא בתורה להדיא צאת השנה ותקופת השנה, והוא מאמצע תשרי והלאה], וממילא ראש השנה נעשה אצלנו ליום הדין הגדול והנורא על כל השנה, ויום כיפור נעשה יותר ליום של סליחה וכפרה, ותשובה.

וכך אומרת הגמרא [מימרת אמורא] מדוע לא אומרים הלל בראש השנה [ככל יום טוב]: "דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפניי?" (ר"ה לב, ב, ערכין י, ב, ודוק שלא מחלק כאן בזה כלל בין ר"ה ליוכ"פ, שר"ה לצדיקים ורשעים ויוכ"פ רק לבינונים, אלא כדעות התנאים בר"ה טז, א שאותו הדין מתקיים בר"ה וביוכ"פ, ראה להלן). והובא ברמב"ם הלכות חנוכה פ"ג: "ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה". [מצד אחד כתב על ר"ה שהוא יום תשובה ויראה ופחד, מצד שני כתב שהוא לא יום שמחה יתירה, ומדויק שהוא כן יום שמחה ככל יו"ט, וכדיוק לשונו להדיא בהלכות יו"ט ו, יז, רק לא עד כדי אמירת שירה / שמחה יתירה / אותה רמת שמחה שמגיעה עד כדי זמר ושיר (אגב, מכאן הערה למנהגנו לשיר בראש השנה, ויש מקומות שאכן לא שרים כלום בר"ה. ומנהגנו כנראה מחלק בין שיר לשיר ואכמ"ל)]. ובפיה"מ ר"ה ד, ז כתב: "ואמרו ובשעת ההלל - לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה", גם כאן הדגיש "השחוק" [דבר שמצד עצמו אינו ראוי גם ביו"ט, ראה בהלכות יו"ט שם בהמשך הפרק], ובתרגום הרב קאפח: "ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח ולשיש", וזכור לי ממקו"א שכתב שבא לשלול "עליזות". ובמהדו"ק כתב שם הרמב"ם שלא ראוי בימים אלה "השמחה והזמר", שהרי הנושא הוא אמירת שירה לפניו, וכלומר לשלול שמחה עד כדי שירה, אבל מחק ותיקן כנ"ל [מובא בהערה אצל הרב קאפח שם], ועכ"ז לא נראה שהתרחק הרבה מהכוונה הראשונה, והוא הוא לשונו בהלכות חנוכה: שמחה יתירה.

ועד כדי כך שמעתה נסתבכו בזה חז"ל להבין מה בין ר"ה ליוכ"פ, [וזה בוודאי לא עלה על דעתם שר"ה הוא יום הדין ואין בלתו, ולאחריו בא יוכ"פ כיום כפרה, דזה אין בו טעם אם כבר הכל נחתם, וממילא היה פשוט לחז"ל שיוכ"פ גם הוא יום דין, וזאת אף שאין בו שופר לזיכרון, וצ"ע לרמב"ן שייסד שכל זיכרון הוא דין ובפשטות גם כל דין הוא זיכרון, מכ"מ יש בו עבודת תשובה וכפרה, ולכאורה צ"ל שאלו שני סוגי דין וממילא שני סוגי עבודה מקבילה אצלנו, וצ"ע], ויש דעות תנאים שנכתבים בר"ה ונחתמים ביוכ"פ, וכמה מחלוקות בזה, ועוד מימרת אמוראים שהגדילו לעשות ולחדש [וצ"ע איך מתאים עם התנאים] ואמרו שצדיקים ורשעים נחתמים כבר בר"ה, וכל יוכ"פ נועד לבינונים, וממילא בסוגיא זו רבתה המבוכה עד מאד, כמו שכבר כתב הרמ"ע מפאנו בחיקור דין, שכל הראשונים נסתבכו בזה והסוגיה עדיין עמומה ורפויה גם אחרי דבריהם.

אבל כאמור, פשטות התורה היא אחרת. ולא באתי בזה אלא לומר שהחידה הנ"ל שמצינו בחז"ל גאונים ורמב"ם - מיוסדת על הכתוב בחומש.
שהחומש לא עשה שום עסק מיוחד מר"ה, אלא קבע בו יו"ט עם מוסף, ומצות תקיעה. וכל העסק [והוא גופא: של תשובה וכפרה] עשה מיוכ"פ.
ולכן גם אם רוצים להבין את התקיעה כשייכת לדין [ואת ר"ה כשייך ליוהכ"פ] - בא הרמב"ם ומעמיד שזו תרועת אזעקה להתחיל את התשובה שמכינה אותנו ליום הכיפורים שהוא "זמן תשובה לכל" כמפורש בתורה בחיוב גמור. וזהו המשל של המדרש על "המלך מגיע" ביוהכ"פ ועשרה פרסאות לפני כן זהו ר"ה, והיחידים מתענין.
והם הם דברי חז"ל שיש "עשרה ימים של תשובה" שנגמרים [בשיא] ביוהכ"פ, ומתחילים [כהכנה] בר"ה. וכל עבודת התשובה נעשית בהם, כי הכל תלוי ביוהכ"פ, ולא בראש השנה. כך פשטות החומש כנ"ל, שלא עשה שום עסק מר"ה, וכן עשה עסק עצום ונורא מיוכ"פ.

ועד כדי כך, שידוע שישנו מהלך אחר לגמרי להבין את ר"ה ועבודתו, [והרבה טורחים לבאר את הקשר והשילוב בינו לדין] והוא "המלכת הקב"ה" ביום הרת עולם דהיינו יום בריאת האדם [שנברא להמליך את הקב"ה, עם זה יצרתי לי תהילתי יספרו, כל הנברא בשמי ולכבודי בראשתיו].
והמלכת הקב"ה כשלעצמה פשוט שהיא משתלבת היטב היטב עם "התחלת תשובה". שכהתחלה של תשובה צריך קודם כל להכיר במלכות הקב"ה. ובזה התקיעה כהמלכה וכאזעקה חד הן.
ואף את הדין באו וביארו שהוא ביטוי ההמלכה, ולא להיפך. לא שעניין היום מתחיל מהיותו יום דין, וההמלכה היא כדי לזכות בדין וכיו"ב, אלא להיפך: עניין היום מתחיל מהיותו יום המלכה, אלא שהביטוי של מלכות הוא שהכל תלוי במלך ובידו, וזה ניכר במה שהוא דן [את נתיניו, כפי מעשיהם ועמידתם ב"קבלו גזירותיי" (הבאות אחרי "קבלו מלכותי", ונועדו עבור הצלחת הנהגתו אותם לטובתם, כמנהיג בלעדי, שהוא עיקר עניין המלכות, כפי שהארכנו כמה פעמים במקומות אחרים), ופוסק להם מה שפוסק כיצד ינהיג אותם ומה יחלוק להם עד ליום ההמלכה הבא], באשר דבר מלך שלטון, ומלך במשפט יעמיד ארץ [אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים (= מלך - יעמיד ארץ - במשפט). בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה. יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ. לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים]. וכל הדין בר"ה הוא כי אז הקב"ה מחדש את מלכותו.
נמצא שעיקר היום הוא מלכות, ולא דין. וכידוע מאד מאד שעיקר עבודתנו ביום זה כלל לא נראית כמו יום דין אלא כמו יום המלכה, לא מתעסקים בבקשות פרטיות, ובנוסח התפילה מאנשי כנסה"ג אינו נמצא כלל [רק בהוספות מאוחרות מימי הגאונים, בתפילת עמידה, ואבינו מלכנו, ובהמשך פיוטים מזמן הראשונים וכיו"ב], אלא רק המלכת הקב"ה, הכרה במלכותו, ציפיה לגילוי מלכותו. וגם את השופר ביארו גאונים ועוד שהוא "תרועת מלך" כנמצא בכתובים, והגר"א היה שמח מאד מאד בתקיעת שופר, ולא התייחס אליה כלל כתשובה [כרמב"ם, וזוה"ק, ואר"י, ורש"ש] אלא כהמלכה בלבד. [ואף שיש ביאורים שונים להתעלמות הזו מצרכינו ביום ר"ה שבו אנו נידונים על כל השנה, וראה בסידור הגר"א מאלצאן וכו', עכ"ז העובדא היא זו: ביום זה מתעסקים בהמלכה ולא בדין].

וא"כ, כשבאים להבין את ר"ה ויוכ"פ כפי הנראה מהחומש, עולה מזה בדיוק התמונה שציירו חז"ל גאונים ורמב"ם:
יום הדין העיקרי [על "קבלו גזירותיי", היכן עומדים בזה] הוא יוכ"פ, ועיקר העבודה לזכות בדין היא [כמובן, וכמפורש בתורה כנ"ל] תשובה [עזיבת החטא, חרטה על העבר, וקבלה לעתיד לא לשוב לכסלה], וראש השנה [בחלק של התשובה] הוא רק הכנה אליו [הוא הראשון מ"עשרת ימי תשובה" ששיאם ביוכ"פ זמן תשובה לכל בחיוב על פי התורה], דהיינו תחילת עבודת התשובה, שהיא: המלכת הקב"ה. [שכחלק מעבודת התשובה היא רק התחלה. אבל כאמור, באמת היא יסוד הכל. כנ"ל שהגזירות הן לטובת הצלחת המלוכה שהיא לטובת העם והיא העיקר ויסוד הכל. ומה שר"ה גם הוא יום דין זהו כנ"ל כי המלכות ניכרת בפועל במה שהמלך דן, והדין הוא כפי העמידה ב"קבלו גזירותיי". אבל יום שמוקדש כולו ובאמת לדין על "קבלו גזירותיי" הוא יום הכיפורים].

והיות שסוכ"ס מבואר כאן בתורה שיש כאן רצף ימים, "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ", לכן ר"ה אינו רק זמן תשובה, אלא הוא גם תחילת הדין. [זאת מלבד משנ"ת, שמצד היותו יום המלכה יש בו גם דין כביטוי המלוכה]. ואלה דברי התנאים שאדם נידון/נכתב בר"ה ונחתם ביוכ"פ. במשמעות שהעיקר הוא החיתום [וידועות הסוגיות על מה שקורה בין ר"ה ליוכ"פ מתי נגמר דינו, ובפשטות הוא מדין השנה שעברה, כי הכל תלוי ביוכ"פ], ורק התחלת הדין היא בר"ה. וממילא כבר מובנת התרועה גם ע"ד הרמב"ן, אבל לא שהכל תלוי בר"ה [שאז מאד מאד קשה להבין מדוע העסק הגדול בתורה הוא מיוהכ"פ דוקא, עאכו"כ אם לצדיקים ורשעים הכל נגמר בר"ה].

וביתר עומק: הסדר הוא קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזירותיי, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות. ולכן יוהכ"פ שבא אחרי ר"ה הוא יום דין חמור כ"כ. כלומר: לא שהכל מתחיל מיוכ"פ = יום דין על כל המעשים - ומזה נגזר שיקדם לו ר"ה כיום התחלת התשובה לקראת יוהכ"פ [שכך נראה כלפי חוץ מבחינת "ימי התשובה" כנ"ל]. אלא להיפך. ראש השנה הוא ביום הרת עולם ולכן הוא יום חידוש המלוכה. מכאן מתחיל הכל, וזה סיבת כל המהלך הזה בשנה. ואחרי קבלת המלוכה מוכרחה קבלת גזירותיו, שבלי זה אינו יכול להנהיג ולמלוך לטובת העם כנ"ל. זהו הסדר של ראש השנה [קבלו מלכותי] ואחריו יום כיפור [קבלו גזירותיי]. לכן ראש השנה הוא יום המלכה, ויום כיפור הוא יום דין [על המידה שבה עמדו בקבלת גזירותיו] – וקבלת גזירותיו [מכאן ולהבא, בעבודת התשובה, וכפרה על מאי דהוה הוה].
אלא שגם המלוכה בעצמה ניכרת ומתבטאת במה שהמלך דן וחותך חיים לכל חי = מנהיג אותם כמנהיג בלעדי, על כל יחיד. והדין מוכרח להיות לפי המעשים, דהיינו לפי "קבלו גזירותיי". מכאן הדין [כפי המעשים] שישנו גם בר"ה.
אבל היות שזו סיבת הדין בר"ה [ביטוי של המלוכה] וביוהכ"פ [יום של קבלת גזירותיו], לכן ר"ה הוא יום של דין "קל" [עיקרו מלוכה, והדין בו הוא כ"תוצר לוואי" / כביטוי וסימן למלוכה] ויוהכ"פ הוא יום של דין "קשה" [כל עיקרו הוא הדין על מידת קבלת גזירותיו].
וכאמור, זו בדיוק התמונה העולה מתיאור/עבודת שני הימים האלה בתורה שבכתב.

כללו של דבר:
בתורה שבכתב עולה לגבי ר"ה ויוכ"פ והימים שביניהם תמונה זהה לגמרי למה שהראינו לעיל בחז"ל בגאונים וברמב"ם,
וגם מצות היום דשופר מוסברת היטב בזה.

ולכן אם להעמיד את החידה - צריך להעמיד אותה על התורה שבכתב, על מצוות היום דר"ה ודיוכ"פ, על הצורה השונה לגמרי של שני ימים אלה המפורשת בתורה, ובהלכה למעשה [הלכות היום].

ולמה זו חידה ולא קביעה? כי חז"ל באו ואמרו אחרת, ואחריהם ראשונים, ואחרונים, שר"ה הוא יום הדין הגדול והנורא, ובו הכל תלוי. כך לשון המשנה בר"ה, ולא אמרה מילה וחצי מילה כזו על יוכ"פ [וזו הכתיבה בר"ה, ומה שאין עדיין חתימה נפק"מ שאפשר עדיין לבטל בתשובה ותפילה וצדקה, ביאור הגר"א תקפ"ב], ועד כדי כך שלא מוצאים כלל על יוכ"פ את הלשון שהוא יום דין, אלא רק שהוא יום סליחה וכפרה ותשובה. וכל ה"דין" מיוחס לר"ה [שבו מצות היום תרועה לזיכרון, כרמב"ן, ועליו נאמר כי חוק וכו' משפט וכו', והוא "ראשית השנה" שבו נידונים על הגשמים והפרנסה]. וממילא היחס שלנו לר"ה הוא כיום דין נורא שבו הכל תלוי. ודוקא ליוכ"פ מתייחסים יותר כיום של אהבה, כי הוא יום סליחה וכפרה, סלחתי כדבריך, אלא שביחד עם זה הוא יום עינוי ותשובה ווידוי, ואנו קצת נסבכים בזה מהו השילוב כאן. ובדיוק מאותה הסיבה אנו נסבכים בר"ה מהו השילוב בין ההמלכה והשמחה לבין אימת הדין הנורא.

ובכן, על מי להציב את החידה? האם מכוח דברי חז"ל [שאנו אישית נסבכים בהם כנ"ל] נציב את החידה על החומש [והנהגת חז"ל גאונים ורמב"ם שלא לעסוק בתשובה קודם ר"ה]? או שמכוח החומש [שתואמת להנהגת חז"ל גאונים ורמב"ם] נציב את החידה על חז"ל?

כך או כך, הסוגיא הזו [גם אחרי הרבה עיסוק בה] עדיין עמומה וסתומה, וצ"ע.
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב ג' אוקטובר 01, 2024 12:08 am, נערך 2 פעמים בסך הכל.

דרומי
הודעות: 9394
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי דרומי » ב' ספטמבר 30, 2024 11:45 am

לפני הכל יש את ההבדל הפשוט בין ר"ה ליוהכ"פ מבחינת התורה שבכתב,

שיום הכפורים הוא יום היסטורי ממדרגה ראשונה, זה היום שבו אמר הקב"ה סלחתי כדברך גו', וזה היום שבו ניתנו הלוחות האחרונות.

עד כדי כך שיש שואלים למה לא קבעו את שמחת תורה ביום הכפורים עצמו, אחר שבו ניתנו הלוחות.

ואילו ראש השנה ב"פשוטו של מקרא" אין בו שום היסטוריה, לא קרה בו שום דבר מיוחד (והוא כמו חג הסוכות בענין זה).

ואמנם, לפי החישובים הידועים לנו מחז"ל זהו היום השישי למעשה בראשית ובו נברא האדם - אבל פרט זה לא נרמז כלל ב'פשוטו של מקרא',

וההוכחה הכי גדולה היא שיש על כך מחלוקת גדולה ולדעת רבי יהושע יום בריאת האדם הוא בכלל בא' ניסן!

כך שברור שבמבט פשוט של התורה שבכתב יום הכפורים הוא יום משמעותי לאין ערוך מאשר ראש השנה.

עוד זאת (כמו שנכתב כבר), שבבית המקדש היה הפרש עצום ונורא בין ראש השנה ליום הכפורים,

שראש השנה הוא "עוד" חג, ומלבד התקיעה בשופר לא היתה בו עבודה מיוחדת במקדש מעבר ל"סתם" חג ושבת,

ושונה לגמרי הוא יום הכפורים שבו היתה תכונה גדולה ועבודה מיוחדת במינה.

דרומי
הודעות: 9394
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי דרומי » ב' ספטמבר 30, 2024 11:57 am

עוד נקודה שיש לתת עליה את הדעת:

בימינו מסתכלים אנו על ר"ה ויוהכ"פ בבחינת 'יש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה'. ביוהכ"פ יש את הצום, הכפרה, הסליחה והתחנונים, ובר"ה יש את התקיעה בשופר ואת שלושת הברכות היחודיות של מלכיות וזכרונות ושופרות מה שאין כדוגמתם בשום יום אחר כזו תפלה ארוכה.

אולם בזמן שהיובל נוהג הרי בשנת היובל היה ביוהכ"פ כל מה שיש בראש השנה, כלומר, מלבד הצום והעבודה המיוחדת של יום הכפורים, הוסיפו ותקעו בשופר ואמרו מלכיות זכרונות ושופרות כמו בר"ה - מה שמדגיש יותר את מעלתו של יום הכפורים שהוא כולל הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' ספטמבר 30, 2024 11:59 am

דרומי כתב:לפני הכל יש את ההבדל הפשוט בין ר"ה ליוהכ"פ מבחינת התורה שבכתב,
שיום הכפורים הוא יום היסטורי ממדרגה ראשונה, זה היום שבו אמר הקב"ה סלחתי כדברך גו', וזה היום שבו ניתנו הלוחות האחרונות.
עד כדי כך שיש שואלים למה לא קבעו את שמחת תורה ביום הכפורים עצמו, אחר שבו ניתנו הלוחות.
ואילו ראש השנה ב"פשוטו של מקרא" אין בו שום היסטוריה, לא קרה בו שום דבר מיוחד (והוא כמו חג הסוכות בענין זה).
ואמנם, לפי החישובים הידועים לנו מחז"ל זהו היום השישי למעשה בראשית ובו נברא האדם - אבל פרט זה לא נרמז כלל ב'פשוטו של מקרא',
וההוכחה הכי גדולה היא שיש על כך מחלוקת גדולה ולדעת רבי יהושע יום בריאת האדם הוא בכלל בא' ניסן!
כך שברור שבמבט פשוט של התורה שבכתב יום הכפורים הוא יום משמעותי לאין ערוך מאשר ראש השנה.
עוד זאת (כמו שנכתב כבר), שבבית המקדש היה הפרש עצום ונורא בין ראש השנה ליום הכפורים,
שראש השנה הוא "עוד" חג, ומלבד התקיעה בשופר לא היתה בו עבודה מיוחדת במקדש מעבר ל"סתם" חג ושבת,
ושונה לגמרי הוא יום הכפורים שבו היתה תכונה גדולה ועבודה מיוחדת במינה.

צודק לגמרי, ומחזק את השאלה.


ודאתינן להכי, אחזק עוד, משהו ש"משגע" אותי כבר שנים רבות:
ראש השנה הוא בראש חודש, ועד לצהרי היום לא יודעים האם בכלל ראש חודש היום או לא, כי מחכים לעדים. כמבואר במשניות ר"ה, עדים שבאו לפני המנחה ואחרי המנחה וכו'.
ורק משום שנתקלקלו הלויים בשיר התקין ריב"ז שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה. ובאמת בכה"ג היה צריך להיות אותו יום מוחלט כיום חול, אבל קבעו שבכה"ג ינהגו אותו היום קודש עד תומו וגם למחרת שהוא ראש השנה האמיתי.
וזה לשון הרע"ב שם:
נוהגין אותו היום קודש - דמשחשיכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב"ד ונמצא שבלילה ליל יו"ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשין את החודש ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים, אע"פ שאין ב"ד מקדשין אותו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אעפ"כ נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ואמרי אשתקד נהגנו בו קודש בחנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:

הראש שלנו לא מסוגל לתפוס את זה. וכי כל היחס ליום זה הוא "קודש או לא קודש"? יום טוב או לא יום טוב? וכי כל הנושא הוא "נתקלקלו הלויים בשיר"? לשנה הבאה מה שיטריד את העם זה "סתם לא עשינו מלאכה"?
לאן נעלם מכאן יום הדין הגדול והנורא??!!
מה עם תפילות החג, ובכן תן פחדך, אימת הדין, התעוררות תשובה, סימנא מילתא בריש שתא, בקיצור - כל מה שנוהג אצלנו בליל א' דר"ה [פעמיים ספר תהילים בליל א' של ר"ה...] וביום א' דראש השנה.
[ובכלל: איזו תפילה התפללו עד המנחה? ערבית ושחרית דיו"ט עם "ביום הזיכרון הזה"? (והרי כעת הוא רק ספק - וגם הוא ע"ש העתיד, אם יקודש בהמשך היום, וכעת עדיין אינו בעולם). מוסף עם מלכויות זכרונות ושופרות? תקעו בשופר בלי ברכה? התנהגו כמו בראש השנה - על הספק? או שלפחות עם מוסף ותקיעות חיכו עד המנחה? ומה כאשר היו מקבלים עדים כל היום עד הלילה? ולמה ריב"ז דאג רק לקלקול הלויים בשיר ולא לקלקול כל תפילות היום ומצוותו? כל זה צ"ת. בפשטות המשנה לא מתייחסת לשום דבר חוץ מלקלקול הלויים בשיר, כאילו כל שאר מה שנעשה ביום זה הוא איסור מלאכה דיו"ט וסעודה (עשו קידוש בסעודת הלילה? מה עם ברכה לבטלה באם אינו יו"ט?), ולא שיש ביום זה – באם הוא קודש – תפילות מיוחדות לו, ומצוה מיוחדת לו, וצ"ת].
מדוע לא מטריד את העם "סתם התייחסנו ליום זה כיום הדין"?
ובכלל הכיצד אפשר לחרדת הדין על הספק, שמא היום שמא מחר? [ואולי כי עכ"פ הוי "ערב ראש השנה" והיחידים מתענין...].
ומשעה שנודע שלא יבואו עדים היום [אחרי תקנת ריב"ז] - בעצם מתברר שהיום לא יום דין, אלא ערב ר"ה, אלא שנוהגים בו קודש מבחינת הלכות יו"ט. האם התפללו מנחה של ר"ה או של חול? או של יום טוב רגיל?

וכל זה בירושלים שידעו אם באו עדים, אבל מחוץ לתחום ירושלים לא ידעו, ונהגו תמיד יומיים מספק [עוד לפני תקנת ריב"ז וגם כשבאו עדים לפני המנחה], שמא היום ר"ה שמא למחר ר"ה. [אמנם לשיטת רש"י נהגו רק יום אחד כי הלכו על פי רוב שמימות עזרא ואילך לא מצאנו אלול מעובר].

בקיצור, כל המשנה הזו והמסתעף מתעלמים לחלוטין מהיות ר"ה יום הדין, ומתייחסים אליו כיו"ט [איסור מלאכה, חיוב סעודה ושמחה] ותו לא.
נערך לאחרונה על ידי צופה_ומביט ב ב' ספטמבר 30, 2024 2:46 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' ספטמבר 30, 2024 12:07 pm

דרומי כתב:עוד נקודה שיש לתת עליה את הדעת:

בימינו מסתכלים אנו על ר"ה ויוהכ"פ בבחינת 'יש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה'. ביוהכ"פ יש את הצום, הכפרה, הסליחה והתחנונים, ובר"ה יש את התקיעה בשופר ואת שלושת הברכות היחודיות של מלכיות וזכרונות ושופרות מה שאין כדוגמתם בשום יום אחר כזו תפלה ארוכה.

אולם בזמן שהיובל נוהג הרי בשנת היובל היה ביוהכ"פ כל מה שיש בראש השנה, כלומר, מלבד הצום והעבודה המיוחדת של יום הכפורים, הוסיפו ותקעו בשופר ואמרו מלכיות זכרונות ושופרות כמו בר"ה - מה שמדגיש יותר את מעלתו של יום הכפורים שהוא כולל הכל.

נכון.

ולהוסיף:
בתעניות ציבור [על הגשמים] יש ברכת זכרונות ושופרות, ותקיעה בשופר [ולא / ולא רק חצוצרות, לדעת כמה ראשונים ואכמ"ל], וגם תפילת נעילה [גם בפרטי דין זה אכמ"ל].
מה אין בתעניות? מלכיות.
הרי שזה עיקר ייחודו של ראש השנה: יום המלכות. ולא מה שהוא יום דין וזיכרון. שזה יש גם בכל תענית ציבור.
[ותקיעות לזיכרון במקדש יש כנ"ל בכל יו"ט, שבת ור"ח (את הפסוק הזה אנו אומרים בסיום פסוקי שופרות, אף שלא מוזכר בו כלל חיוב התקיעה בר"ה, כי ר"ה הוא גם יו"ט וגם ר"ח)].

סמל אישי של המשתמש
ר_חיים_הקטן
הודעות: 2222
הצטרף: ו' ספטמבר 23, 2011 1:56 pm
מיקום: ביתר עילית (שכונת הרב שך)
שם מלא: הק' ראובן חיים קליין
יצירת קשר:

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי ר_חיים_הקטן » ב' ספטמבר 30, 2024 12:40 pm


צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ד' אוקטובר 02, 2024 12:12 pm

לנוחות ותועלת הרוצים לעיין בזה, הכנתי קובץ מסודר מכל מה שנכתב באשכול זה [גם בדברי המגיבים].
בסופו כללתי גם את הנכתב באשכול נוסף בביאור פיוט הקלירי לפי הנ"ל.
מצ"ב.
קבצים מצורפים
שאלה בחז''ל בגאונים וברמב''ם - למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה, והמסתעף.docx
(221.9 KiB) הורד 26 פעמים

עושה חדשות
הודעות: 12960
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי עושה חדשות » ש' אוקטובר 05, 2024 8:49 pm

יש להעיר עוד- הרי בארבעה פרקים העולם נידון, ולמה לא תיקנו רבותינו תשובה קודם הדין על התבואה וכד'? הרי חיי האדם תלויים גם בזה.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ש' אוקטובר 05, 2024 9:08 pm

עושה חדשות כתב:יש להעיר עוד- הרי בארבעה פרקים העולם נידון, ולמה לא תיקנו רבותינו תשובה קודם הדין על התבואה וכד'? הרי חיי האדם תלויים גם בזה.

הערה יפה.
אמנם:
א. בהושענא רבה אכן אומרים סליחות ומבקשים על המים, כי הוא סיום חג הסוכות שבו נידונים על המים והכל הולך אחר החיתום. ההתייחסות אצלנו להוש"ר היא כיום דין.
ב. התורה לא קבעה בפרקים אלה שום התעוררות תשובה [רק קבעה מצות היום להביא קרבן מתאים לפני ה' במקדש], כמו שקבעה [עינוי נפש ווידוי לכל אדם] ביום הכיפורים [חיתום דין האדם] ובראש השנה שלפניו [תחילת ההתעוררות לתשובה, באזעקת תקיעת שופר לכל אדם, וכרמב"ם].
וכבר אמרנו שהשאלה מתחילה מהתורה, שלכאורה מתייחסת לראש השנה כיום התחלת ההכנה בתשובה ליום הדין הגדול שהוא יום הכיפורים.

ואגב, אוסיף עוד מקור להנ"ל:
מנורת המאור אבוהב, נר חמישי כלל ב חלק א פרק ד [רצג]:
וּלְפִי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה הוּא מֻטְבָּע בְּתַאֲווֹת וְאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר אֶל הַתְּשׁוּבָה צִוְּתָה תּוֹרָה לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעוֹרְרָם וּלְהַזְכִּירָם כְּלוֹמַר: עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵמַתְכֶם, כִּי קָרֵב זְמַן פְּקוּדַתְכֶם. וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּהַשְׁחָתַת הָרְשָׁעִים אֶלָּא שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְיִחְיוּ, נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּתְרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, דָּמָם בְּרֹאשָׁם.
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (כה, קנז): ''וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָּדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ'' (יואל ב, יא), ''וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ'' בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה; ''כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ'' אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; ''כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ'', (*) שֶׁהוּא מַעֲצִים כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיַּעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ; ''כִּי־גָדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד'', זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים; ''וּמִי יְכִילֶנּוּ'', דַּאֲמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה פִנְקָסוֹת הֵן: אֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹיִּים. ''אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם'', אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים; ''וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם'', אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. ''יִמָּחוּ מִסֵּפֶר'', אֵלּוּ הָרְשָׁעִים; ''חַיִּים'', אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים; ''וְעִם־צַדִּיקִים אַל־ יִכָּתֵבוּ'', אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִיִּים, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה נִכְתָּבִין עִם הַצַּדִּיקִים וְאִם לְאו נִכְתָּבִין עִם הָרְשָׁעִים.

המשמעות כאן היא שיום ה' הגדול והנורא [יום הדין הגדול] הוא יום הכיפורים, ותקיעת השופר בראש השנה היא בגדר "וה' נתן קולו לפני חילו", קודם יום הדין [יום כיפור], לעוררם בתשובה.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוקטובר 06, 2024 12:32 am

עושה חדשות כתב:גם הרמב"ן בפ' אמור 'הטפיל' לכאו' את ראש השנה ליוהכ"פ -
"ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים".

לענ"ד כתוב כאן להיפך. [הדגשתי בתוך הציטוט].
יוהכ"פ נטפל לר"ה. כי בר"ה הוא יום הדין, ולאחר הדין - באה המחילה.
וכך פשטות לשון הכתוב: באחד לחודש השביעי - יום/זכרון תרועה, "אך [אבל] בעשור לחודש השביעי הזה" - יום עינוי ווידוי, מחילה וכפרה.
ואמנם כתוב כאן בלשון התורה "אל תתעסקו עם עוונות בר"ה, לא בזה עוסק היום הזה", וכנ"ל שר"ה הוא קבלו מלכותי ויוכ"פ הוא קבלו גזירותיי, וכידוע שלא מזכירים וידוי וחטא בר"ה ואילו יוכ"פ כולו וידוי, אבל מאידך שומעים כאן את דברי הרמב"ן: יום הדין הוא ר"ה, אבל ההתעסקות עם העולה מן הדין ואיך מנקים אותו ומחילה עליו - היא ביוכ"פ.

כלומר:
מצד תוכן הימים, מפורש ברמב"ן שיום הדין הוא ר"ה, ויוכ"פ הוא יום מחילה על מה שיצא בדין.
ורק "הלימוד" על כך הוא מיוכ"פ לר"ה. שאם באותו חודש - ובאופן שקשרו הכתוב לר"ה - יש יום תשובה ווידוי ומחילה - הרי שלפניו זהו יום הדין. כל שכן שיש בו מצות תרועה, שכתובה גם בלשון "זכרון תרועה", הרי שיש בו זיכרון וצורך בזיכרון לטובה, שזה מעיד על דין, כמש"כ הרמב"ן [אולי במקו"א הדגיש זאת יותר].

מה שכן, גם הרמב"ן כאן עומד על כך שהדבר הידוע בישראל מהנביאים ואבותינו הקדושים - כמעט לא נראה בכתוב בתורה, אלא רק ברמז, שבעצמו הוא קלוש יחסית לרמזים אחרים שאנחנו רגילים: מדקבעו הכתוב בחודשו של יום הכיפורים ולפניו. [אמנם מצות התרועה ביום זה, והכתוב זכרון תרועה, הם כבר אמירה די ברורה כנ"ל. אבל מאידך, הרי תרועה לזיכרון יש גם בכל יום שמחתכם ומועדיכם וכו' על הקרבן, כמו שכתב הרמב"ן שם לפני כן, ועכ"פ כאן בקטע זה הרמב"ן לכאורה לא עושה מזה עצמו רמז/אמירה ברורה שיש ביום זה דין. ויל"ע].

השאלה שלי היתה החידה, מדוע גם אחרי שהכל יודעים שר"ה הוא יום הדין, ואף נרמז בתורה, בכ"ז ימי התשובה מתחילים מר"ה ועד יוכ"פ, ולא מתחילים לפני ר"ה שהוא יום הדין. [ובגאונים ששמענו שיש מקצת מקומות שמשכימים לסליחות לפני ר"ה, ואנו אין מנהגנו כן. וכמפורש ברמב"ם שאף מרחיב בזה]. וביותר לרמב"ן כאן שיוהכ"פ בו ישא לפשע עבדיו כפי שעלה בדין, א"כ למה לא לעשות תשובה לפני הדין עצמו כדי שמעיקרא לא יעלה בדין פשע עבדיו.
ועל זה כתבתי שאמנם כך משמע / אפשר להבין בתורה, שלכאורה מכל צורת שני הימים האלה בתורה עולה שר"ה הוא הכנה והקדמה ליוכ"פ שבו עיקר הדין, בפרט לראשונים שמסבירים שהתקיעה בשופר היא לעורר לתשובה. וכן יש משמעות כזו כמעט להדיא במדרש שמביא הטור.
אבל היות שסוכ"ס האמת איננה כך, וכידוע, א"כ חידה היא ותהי לחידה.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוקטובר 06, 2024 2:40 am

ראשון שמטפיל את ר"ה ליוכ"פ הוא לכאורה הר"ן (על הרי"ף ר"ה ג, א). שכותב [לא כרמב"ן מהיכן למדנו שר"ה הוא יום דין מסמיכותו לפני יוכ"פ, אלא] מדוע באמת ר"ה הוא יום דין - משום שהוא לפני יוכ"פ יום הסליחה.

[לא זו בלבד, אלא שלשיטתו זו הוא אכן כותב שמטעם זה אין צורך לקום לסליחות לפני ר"ה. כלומר לכאורה בר"ן מוצאים להדיא את הקשר הזה, שטעננו שהוא המשמעות העולה מתוך הרמב"ם ועוד. אלא שברמב"ם רצינו להבין מזה שעיקר הדין הוא יוכ"פ, ונסתר מהרמב"ם בעצמו, ובר"ן ג"כ לא כתוב כך, אלא רק שקביעות הדין בר"ה היא כי הוא לפני יוכ"פ יום הסליחה. וממילא עדיין לא מיושב בזה מדוע לא להתחנן לפני ר"ה. ובאמת שגם קשר זה בר"ן הוא מטעם אחר לגמרי, כמו שכותב בעצמו, ואדרבה, כותב שלפי דבריו יש טעם לקום כבר מר"ח אלול, לכן הקשר הזה הנראה בר"ן הוא "אשליה אופטית"].

אבל הטפילות איננה כי יוכ"פ הוא עיקר הדין [מה שיסביר מדוע מתחילה עבודת התשובה רק מר"ה] אלא כי יוכ"פ הוא יום סליחה, ואף מי שלא נתפשר בדינו בר"ה יוכל עוד לחזור בתשובה עד יוכ"פ. [מלבד מה דמשמע בר"ן שעצם הדין הוא ברחמים כי הוא נערך בימי ריצוי וסליחה, "לזכות את ישראל בדינם"]. ממילא עדיין לא נמצא בזה ביאור כ"כ מדוע לא לעבוד את עבודת התשובה והתחנונים לפני ר"ה יום הדין. [ואדרבה, כותב הר"ן שלפי ביאור זה מובן מנהג אלו שלא משכימים לסליחות לפני ר"ה].

וזה לשון הר"ן:
ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים. דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון כדאמרי' בגמ' דפסח זמן תבואה הוא ועצרת זמן פירות האילן וחג זמן גשמי שנה אבל אדם למה הוא נדון בר"ה יותר מבשאר ימים.
ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא [פסקא כ"ג] בשם רבי אליעזר בפסוק דרשו ה' בהמצאו דתניא בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ולפי זה הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קא אמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצא אומר בר"ה נברא אדם הראשון שעה ראשונה עלה במחשבה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלשה כנס עפרו בד' גבלו בה' רקמו בו' עשאו גולם בז' זרק בו נשמה בח' הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטווה בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש.
ומכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים.
ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'.
ולפי זה הא דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (דף כז.) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר על יצירת אדם קאמרינן אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם הוא.
ולכך נהגו בברצלונ"ה וגלילותיה להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול. [א"ה: כי בו תחילת בריאת העולם, שהיא יסוד הדין ביום בריאת האדם, לפי רבי אליעזר].

ומיהו הני מילי כר"א אתיין, דאילו לרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל. ואע"ג דתניא בגמ' [דף יב.] דחכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע ומדמונין לתקופה כר"י אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם, איכא למימר דכי מנינן לתקופה כר' יהושע לאו משום דסבירא לן כוותיה במאי דאמר דבניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת צמיחת האילנות והפירות שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו. [א"ה: לכן עדיין אין מכאן קושיא לדידן, די"ל שאנן ס"ל לעיקר כר"א].

ומיהו אכתי תמיהא לי דתינח לר"א אבל לר"י דאמר דבניסן נברא העולם אכתי הדרא קושיין לדוכתה למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים. [א"ה: כלומר מה סובר בזה ר"י עצמו].
ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה. שלפי שנתרצה הקב"ה ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה, שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה, הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם.
ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי.
ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה.

ובהכי אתי שפיר טפי [א"ה: שאי"צ לומר שאנן כר"א סבירא לן, אלא] דנקטינן כרבי יהושע דקי"ל כוותיה לגבי ר"א ועוד דההיא דתניא ולתקופה כר"י אתיא הכא כפשטה דסבירא לן דבניסן נברא העולם. והא דאמרי' בפרק ראוהו ב"ד [דף כז.] כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וגו' כתבתי עליה במקומה בס"ד.
ולפי זה אין מקום לקום באשמורת בכ"ה באלול [א"ה: כי אין שום ציון מיוחד בכ"ה באלול] ולפיכך נהגו בגירונ"ה וגלילותיה שלא לקום עד ר"ה. [א"ה: זה כבר שוב צ"ע, מדוע, הרי ר"ה הוא יום הדין בעצמו, למה לא לקום קודם?]
ומיהו יש מקומות שמקדימין באחד באלול, ויש סמך למנהגן לפי שבו התחילו מ' יום שנתרצה הקב"ה למשה. [א"ה: דהיות שכל קביעת ר"ה ליום הדין הוא מחמת הסליחה ביוכ"פ, ובפרט אם אז התחיל הקב"ה להתרצות למשה כנ"ל, הנה יש להקדים את העניין עד לתחילת אלול שבו מתחילה ה"יחידה" של מ' יום של הריצוי ביוכ"פ].



באגב, דאתינן לדברי הר"ן, ראיתי מי שכתב שיש חילוק של שמים וארץ בין שני הטעמים שכתב לקביעת ר"ה כיום דין, לר"א ולר"י. שני מבטים הפוכים על ר"ה:
לר"א - כי אז נידון אדם הראשון [אף שמוסיף בזה מהמדרש שאז גם יצא אדם בדימוס]. כלומר זהו יום של דין, זו מהותו ועצמו ויסודו. לר"י - כי אז הם ימי ריצוי וסליחה. וקביעת הדין [השנתי, המוכרח מצד עצמו] בהם [דייקא] הוא כחסד ה' כי רצה לזכות את ישראל בדינם. [הדין השנתי עצמו מוכרח, אבל קביעתו לר"ה היא משום שהם ימי ריצוי וסליחה. כלומר מהותו ועצמו ויסודו של יום מסוים זה בשנה - היא היותו יום ריצוי וסליחה].
וכמו"כ מקומו של יוכ"פ במערכת זו:
לר"א - הוא אינו קשור בהכרח לר"ה [ר"ה נקבע בגלל מה שהיה עם אדה"ר, יוכ"פ נקבע בגלל מה שהיה עם ישראל במדבר], ועכ"פ דין ר"ה הוא קודם ועיקר, ויוכ"פ הוא שלב ב: מחילה על מה שנידון בר"ה / קץ מחילה לבינונים. לר"י - העיקר הוא יוכ"פ, זמן ריצוי וסליחה, והוא עיקר המכוון כאן, ור"ה נקבע לפניו כיום דין מחמת כן.

ולפי זה העירו דבר מעניין:
מנהג יהודי אשכנז הוא כטעם הראשון של הר"ן [לפי ר"א], ומשכימים ד' ימים לפני ר"ה, ואכן אצלם עיקר הסליחות הוא אימת הדין.
ומנהג יהודי ספרד הוא כטעם השני של הר"ן [לפי ר"י], ומשכימים מר"ח אלול, ואכן עיקר הסליחות אצלם הוא בקשת סליחה.
ועיין.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוקטובר 06, 2024 10:40 am

צופה_ומביט כתב:
עושה חדשות כתב:יש להעיר עוד- הרי בארבעה פרקים העולם נידון, ולמה לא תיקנו רבותינו תשובה קודם הדין על התבואה וכד'? הרי חיי האדם תלויים גם בזה.

הערה יפה.
אמנם:

ב. התורה לא קבעה בפרקים אלה שום התעוררות תשובה [רק קבעה מצות היום להביא קרבן מתאים לפני ה' במקדש], כמו שקבעה [עינוי נפש ווידוי לכל אדם] ביום הכיפורים [חיתום דין האדם] ובראש השנה שלפניו [תחילת ההתעוררות לתשובה, באזעקת תקיעת שופר לכל אדם, וכרמב"ם].
וכבר אמרנו שהשאלה מתחילה מהתורה, שלכאורה מתייחסת לראש השנה כיום התחלת ההכנה בתשובה ליום הדין הגדול שהוא יום הכיפורים.

לרכך עוד את השאלה הנ"ל, יש להביא את דברי הר"ן על הרי"ף ר"ה ג, א:
מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. תמהני בשלמא אדם נדון בר"ה מדברי קבלה למדנו דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נדון מה יהא בסופה וילפי' דתשרי הוא מדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל וכדאיתא בגמרא בפרקין [דף ח:] אלא הני שלשה פרקין אחריני מבעיא לי מנא להו לרבנן. ומסתברא לי דילפינן להו מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת ונסכו מים לפני בחג וכדתניא לקמן אלמא בזמנים אלו העולם נידון בדברים הללו ולפיכך צוה הקב"ה להביאן כדי שיתברכו.

ותו קשיא לי כיון שהאדם נדון בר"ה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו, כיון שכן - הכל נדון בר"ה. וניחא לי שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו השנויין במשנתנו וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוקטובר 06, 2024 1:22 pm

שמעתי שרצו ליישב שהנהגת הסליחות לציבור בעשי"ת [דייקא] נובעת ממה שהתשובה מקובלת יותר בימים אלה, שהם ימי "דירשו ה' בהימצאו", אבל כל יחיד לעצמו בוודאי שחכם ונכון לעשות תשובה לפני ר"ה, ועל זה לא נחלק איש מעולם. תשובה היא זכות ולא חובה, ולא קבעוה לציבור אלא בימים הנ"ל של "דרשו ה' בהימצאו".

ולענ"ד א"א לומר כן, מכמה טעמים.

א. כפי שכתבתי מעיקרא, את היות התשובה מקובלת בימים אלו שהם דרשו ה' בהימצאו כתב הרמב"ם בפרק שלפני כן, פרק ב, ולא הזכיר שם במילה שמחמת כן נהגו וכו'. רק בפרק ג, אחרי שביאר שר"ה הוא יום הדין, ושהשופר מעורר לתשובה, כתב להדיא "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום". דברים מפורשים וברורים שהוא משום היות ימים אלה ימי דין [ר"ה בוודאי, ועד יוכ"פ לבינונים כמש"כ שם], ולא משום שהם ימי רצון.
הדבר היחיד שכתב הרמב"ם בפ"ב כחיוב לעשות תשובה מחמת מהות הימים כימי תשובה - הוא לגבי יום הכיפורים [ולא עשי"ת, ולא על הרבות במצוות ומעש"ט, ולא על אמירת סליחות ותחנונים], [ואפילו לגבי זה לא תלה את הדבר (רק) במה שהוא זמן מחילה וסליחה (אולי יש לדייק גם שלא כתב "קבלת התשובה"), אלא בעיקר כלימוד ממצות התורה המפורשת לכל ישראל להתענות ולהתוודות ביום זה]: "יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים [הלשון "ליחיד ולרבים" משמע שקשור לקבלת התשובה, שבה יש חילוק בין יחיד לרבים כבהלכה הקודמת], והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים".

ב. לגבי קבלת התשובה כתב הרמב"ם בפ"ב שכל החילוק בין עשי"ת וכל השנה הוא ביחיד, אבל בציבור אין חילוק: "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז)". וא"כ אדרבה, דוקא ציבור אמורים לעשות תשובה לפני ר"ה, ותשובת היחיד היא שאמורה להיות גדולה יותר בעשי"ת.

ג. הרמב"ם בפ"ג מדבר לא רק על הנהגת הסליחות, שהיא תקנה קבועה לציבור, אלא על מנהג ישראל בכלל להרבות בצדקה ובמעש"ט ולעסוק במצוות בעשי"ת יותר מכל השנה. זו כבר לא תקנה אלא הנהגה "הגיונית" טבעית ופשוטה מחמת ימי הדין, וממילא הדרקל"ד מדוע לא מתעוררים לכך קודם יום הדין, אלא רק מיום הדין עצמו ואילך.


ונוסיף, שלא מבעי אלו ש"התעקשו" לא לקום לסליחות לפני ר"ה ["ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד, ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות ביום הכיפורים, וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו"], אלא אפילו אלו שכן קמים לסליחות לפני ר"ה, לא נימקו זאת כהכנה בתשובה ליום הדין לצאת בו זכאים. עד כמה שהדבר נשמע תמוה.
הנה הטעמים שכתב הר"ן, לנוהגים לקום מכ"ה באלול הוא כי אז בריאת העולם ויום הדין בר"ה הוא ביום בריאת האדם ומישך שייכי זה לזה. ולנוהגים לקום לסליחות מר"ח אלול זהו כי אז התחילו ימי הריצוי שנגמרו ביוכ"פ, והטעם נובע מיוהכ"פ ולא מר"ה [ואדרבה, קביעת ר"ה ליום הדין היא גופא מחמת שאז התחיל הריצוי של הקב"ה למשה ביוהכ"פ].
ועוד מנהג המובא ברמ"א להשכים מיום ראשון שלפני ר"ה ובלבד שיש בזה ארבעה ימים, והביא המשנ"ב את הטעם: "משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יום הכיפורים, ולעולם יחסרו ארבעה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שלא יוכלו להתענות, דהיינו שני ימים ראש השנה, ושבת שובה, וערב יום כיפור, לכך צריך להשלים ארבעה ימים קודם ראש השנה. וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה, תקנו יום ראשון בכל פעם. ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב: "והקרבתם עולה", ובראש השנה כתיב: "ועשיתם עולה", ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם".
וכל זה טעמים למה מתאריך פלוני דייקא, או למה ארבעה ימים ולא יותר, ותולים בעשי"ת [עשרת ימי תשובה = עשרה ימי תענית, אבל לעולם חסרים ארבעה מתוכם לתענית ולכן וכו'], או במה שבר"ה נחשבים כקרבן וטעון ביקור ממום, או במה שאירע בתאריך זה מקדם.
ואמנם מובן שבעיקר באו בכל זה ליתן טעמים לתאריך המדויק, או למספר הימים המדויק, אבל עדיין צ"ע הכיצד לא אמרו קודם לכל דבר אחר שעצם קביעת הסליחות קודם ר"ה היא פשוט כי ר"ה הוא יום הדין הגדול והנורא והכיצד יתכן לבוא אליו ללא שום הכנה בתשובה. ואדרבה, היו צריכים להתכונן כל השנה, או מתמוז, או ט"ו באב וכיו"ב, ורק אמירת הסליחות קבועה מתאריך פלוני מחמת טעמים אלו ואלו.
ופוק חזי את הנהגתנו אנו יהודי אשכנז, שקמים לסליחות רק מיום ראשון שלפני ר"ה, אבל כל חודש אלול הוא חודש של אימת הדין ותשובה ומדברים ע"ז ברבים בכל אתר ובכל הזמן וכו'.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוקטובר 06, 2024 1:25 pm

אולי כיוון לתשובה:

לאור כל הנ"ל אני מתחיל לחשוב שהכיוון הוא כלשון רב האי "וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו". דהיינו שבדווקא לא רצו לקבוע הנהגת חיוב על מה שכל אחד צריך להתעורר אליו מעצמו. [מכמה טעמים מובנים].
ורק בימים שהתורה בעצמה קבעה בהם "חיובי תשובה", דהיינו בר"ה [לתקוע בשופר לזיכרון לטובה, ונרמז בו לעורר את העם לתשובה] וביוהכ"פ [עינוי נפש ותשובה לכפרה] וממילא כל הימים שביניהם [כפי שקשרה אותם התורה "אך בעשור לחודש השביעי הזה"] אז יש גם לנו לקבוע תקנה לציבור לעשות תשובה ולהתחנן.

אבל כאמור, זה מיישב רק את תקנת הסליחות, ולא את מנהג העם שכתב הרמב"ם,
ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".

דהיינו שגם ההתעוררות של כל יחיד ויחיד להרבות בתורה ותשובה ומצוות ומעש"ט היתה רק "בעשרה ימים אלו". וצע"ג.

צופה_ומביט
הודעות: 5794
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוקטובר 06, 2024 11:55 pm

צופה_ומביט כתב:
צופה_ומביט כתב:
עושה חדשות כתב:יש להעיר עוד- הרי בארבעה פרקים העולם נידון, ולמה לא תיקנו רבותינו תשובה קודם הדין על התבואה וכד'? הרי חיי האדם תלויים גם בזה.

הערה יפה.
אמנם:

ב. התורה לא קבעה בפרקים אלה שום התעוררות תשובה [רק קבעה מצות היום להביא קרבן מתאים לפני ה' במקדש], כמו שקבעה [עינוי נפש ווידוי לכל אדם] ביום הכיפורים [חיתום דין האדם] ובראש השנה שלפניו [תחילת ההתעוררות לתשובה, באזעקת תקיעת שופר לכל אדם, וכרמב"ם].
וכבר אמרנו שהשאלה מתחילה מהתורה, שלכאורה מתייחסת לראש השנה כיום התחלת ההכנה בתשובה ליום הדין הגדול שהוא יום הכיפורים.

לרכך עוד את השאלה הנ"ל, יש להביא את דברי הר"ן על הרי"ף ר"ה ג, א:
מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. תמהני בשלמא אדם נדון בר"ה מדברי קבלה למדנו דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נדון מה יהא בסופה וילפי' דתשרי הוא מדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל וכדאיתא בגמרא בפרקין [דף ח:] אלא הני שלשה פרקין אחריני מבעיא לי מנא להו לרבנן. ומסתברא לי דילפינן להו מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת ונסכו מים לפני בחג וכדתניא לקמן אלמא בזמנים אלו העולם נידון בדברים הללו ולפיכך צוה הקב"ה להביאן כדי שיתברכו.

ותו קשיא לי כיון שהאדם נדון בר"ה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו, כיון שכן - הכל נדון בר"ה. וניחא לי שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו השנויין במשנתנו וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו.

שמתי לב כעת שלא הסברתי מה הבאתי מהר"ן [אולי סמכתי על ההדגשות בגדר תן לחכם].
עכ"פ הכוונה שבג' פרקים נידון כלל העולם/הציבור, ממילא די במה שהציבור מביאים קרבן עבור הריצוי בזה, וזו עיקר העבודה אז. עבודת הכלל. כי הדין כאן הוא כללי, וגם הריצוי צריך להיות כללי. לכן לא מצינו שמעוררים אז לכל אחד ואחד שיעשה תשובה. משא"כ בר"ה נידון כל יחיד ויחיד [על חלקו מדברים הללו], וממילא צריך כאו"א לעשות תשובה, ואין כאן איזה ריצוי כללי של כל הכלל.
ועדיין אין בזה יותר מריכוך. כי יש לטעון שסוכ"ס גם דין העולם כולו תלוי הרי ברובו ומיעוטו, כמש"כ הרמב"ם בפ"ג, ואשר על כן יראה אדם עצמו כל השנה כאילו חציו זכאי וחציו חייב והעולם כולו חציו זכאי וחציו חייב - עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן להיפך ח"ו, כמש"כ הרמב"ם שם. וממילא הדרקל"ד למה לא מעוררים לתשובה לפני הג' פרקים, הן לתשובת כאו"א שיכריע את כל העולם לזכות, והן [וזו טענה בפני עצמה] לתשובה כללית של הציבור, שהוא בדיוק מה שעושים בתעניות על הגשמים וכיו"ב, כאשר יש חרון אף על הכלל - עושה הכלל תשובה כללית, ומתקן עניינים כלליים, השייכים לכלל, או שרוב הציבור חוטא בהם.


תשובה נוספת על החילוק בין הדין בג' פרקים לדין בר"ה כתובה בתנחומא האזינו סימן ד, וזה לשונו:
דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו, צְאוּ וְהַכְרִיזוּ בְּכָל מֶמְשַׁלְתִּי שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב וְדָן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵסֶק עִם חֲבֵרוֹ, יָבֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁלֹּא אֵשֵׁב לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ אָמַר לְיִשְֹרָאֵל, בָּנַי, הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁאֲנִי דָּן אֶת הָעוֹלָם בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָאֵלּוּ, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנַי כִּבְנֵי מָרוֹן, בַּחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וּבְאֵלּוּ שְׁלשָׁה פְּרָקִים יוֹשֵׁב לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, לְהַעֲשִׁיר אוֹ לְהַעֲנִי, לְהַרְבּוֹת אוֹ לְמָעֵט. אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים, כְּמַה דְּאַתְּ אֲמַר בִּתְקִיעָתָא דְּרַב, וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר וכו'. וְאִם עֲשִֹיתֶם תְּשׁוּבָה לְפָנַי בְּלֵב שָׁלֵם, אֲנִי אֲקַבֵּל אֶתְכֶם וְאָדוּן אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת, שֶׁשַּׁעֲרֵי שָׁמַיִם פְּתוּחִין וְאֶשְׁמַע תְּפִלַּתְכֶם, שֶׁאֲנִי מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, עַד שֶׁלֹּא אֶחְתֹּם גְּזַר דִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לְכָךְ נֶאֱמַר, דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה דָּר בִּמְדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מַכְעִיסִין אוֹתוֹ, כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְיָצָא מִתּוֹכָהּ כְּמוֹ עֲשָֹרָה מִילִין וְעָמַד לוֹ. רָאָהוּ אָדָם, אָמַר לִבְנֵי הַמְּדִינָה, דְּעוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ עִמָּכֶם בְּכַעַס וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹחַ לִגְיוֹנוֹתָיו עַל הָעִיר לְהַחְרִיבָהּ, צְאוּ וּפַיְּסוּהוּ וְיַחְזֹר אֶצְלְכֶם, עַד שֶׁלֹּא יַרְחִיק מִכֶּם. פִּקֵּחַ אֶחָד הָיָה שָׁם, אָמַר לָהֶם, שׁוֹטִים, עַד שֶׁהָיָה אֶצְלְכֶם לֹא בִּקַּשְׁתֶּם לְפַיְּסוֹ, וְעַכְשָׁו קֹדֶם שֶׁיִּתְרַחֵק צְאוּ אֶצְלוֹ אוּלַי יְקַבֵּל אֶתְכֶם. לְכָךְ כְּתִיב, דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, אֵלּוּ עֲשֶֹרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא שָׁרוּי בֵּינֵיכֶם. שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (יְחֶזְקֵאל מג ח). הֱוֵי, קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב,

כתובים כאן כמה וכמה יסודות, ובקיצור:

א. החילוק בין הג' פרקים לר"ה דין "אדם" הוא שבר"ה נידונים על חיים ומוות [ובריאות וחולי], "דיני נפשות", ובג' פרקים נידונים על תבואה וכו', "דיני ממונות". והוא כחד שיטה בראשונים בביאור החילוק, ודלא כהר"ן על הרי"ף בר"ה ג, א שהובא לעיל שכותב חילוק אחר עיי"ש.

ב. בדיני הממונות מעיקרא הקב"ה דן לזכות, משא"כ בדיני נפשות דנים יותר לחובה, וצריך תשובה כדי לדון לזכות. [כך מפורש כאן, והוא עיקר הנוגע לענייננו ממדרש זה]. וצ"ע שהוא הפוך מדיני התורה שבדיני נפשות יש חיוב והצילו העדה, ועד קצה האחרון.

ג. במה דן לכף זכות בג' פרקים? לא מוסבר כאן. ובפשטות הוא ע"י קרבנות הציבור שמביאים אז, כבגמרא ר"ה טז, א, שהם הם המקור שיש דין בג' פרקים אלו על ג' דברים אלו. וזהו "מי שיש לו דין עם חברו יבוא לפניי", ודוק. ובעצם הביאה לפניו כבר הוא דן לזכות.

ד. מביא סייעתא לדבריו על מה נידונים בר"ה מתקיעתא דרב [היינו נוסח פיוטי מז"ש שלנו, שנקראים כך בירושלמי, ועד כדי שמוכיחים מהם מה דעת רב במחלוקת התנאים שרב תנא ופליג, אם כי חיברם האמורא רב (!) ואם כי נהגו לאומרם בבית מדרשו]. וצ"ע שזו ראיה לסתור, כי כתוב שם לא רק איזו לחרב אלא גם איזו לרעב ואיזו לשובע.

ה. הגם שבדיני הנפשות דן מעיקרא לחובה אא"כ עושים תשובה, אבל שערי שמים פתוחים לתפילה ותשובה, והיא מקובלת ביותר, והמדרש מרחיב בזה בחצי מדבריו כאן.

ו. נמצא כאן בתנחומא כעין המשל שמביא הטור תקפא בשם תנחומא על המלך, אלא שבטור מובא על מלך שמגיע למדינה, וקידמו את פניו ממרחק עשר פרסאות, וכאן כתוב הפוך, על מלך הדר במדינה וכעס עליה ויצא ממנה למרחק עשרה פרסאות, להתארגן להחריבה. ועל בני העיר לצאת לקראתו מרחק עשר פרסאות מהעיר לפייס אותו. בשני המשלים עשר פרסאות הם עשי"ת, אבל החילוק הוא שמים וארץ. במשל שמביא הטור משמע שיוהכ"פ הוא הזמן שבו המלך מגיע לדין, ור"ה הוא קידום פני המלך במרחק עשרה פרסאות לפני המשיג. ומזה דייקנו שיוהכ"פ הוא עיקר הדין. אבל במשל כאן כתוב להיפך, מעיקרא המלך כאן, ובר"ה הוא כועס ומתרחק = יום הדין, והוא עדיין נמצא סמוך לעיר במרחק עשר פרסאות = עשי"ת, ואם יחמיצו זמן זה הוא יתרחק עוד וילך להביא את לגיונותיו על העיר. לכן יוהכ"פ הוא הזדמנות אחרונה לפייס את המלך שהתרחק בכעס בר"ה יום הדין. זה לגמרי תואם למקובל אצלנו, שר"ה הוא יום של דין, ויוכ"פ הוא קץ מחילה וסליחה וכפרה.

דרומי
הודעות: 9394
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: שאלה בחז"ל בגאונים וברמב"ם: למה לא עושים תשובה לפני ראש השנה?

הודעהעל ידי דרומי » ה' אוקטובר 10, 2024 9:16 pm

בהמשך לדיון כאן באשכול, שבעצם עיקרו הוא על נקודת הדמיון וההבדל בין ר"ה ליוהכ"פ -

חשבתי כהתרשמות כללית הזקוקה להוכחות, ואולי אינה נכונה כמובן, שב'גדול' יש הבדל בין האשכנזים והספרדים בענין היחס לר"ה והשוואתו ליוהכ"פ.

אצל האשכנזים כל אמירת הסליחות מתחילה כהכנה לר"ה, ולפי הקביעות של ימי ר"ה משתנה מספר הימים שאומרים. כלומר, מתייחסים בכובד ראש לר"ה כיום שצריך להתכונן אליו וכו'.

לעומת זאת אצל הספרדים אמירת הסליחות אין לה קשר לר"ה, מתחילים לומר למחרת ר"ח אלול, וממשיכים עד יוהכ"פ, אין לר"ה שום השפעה על אמירת הסליחות. אדרבה, ימי ר"ה הם ימים של הפסקה חגיגית באמירת הסליחות, ימים שבהם אפשר לאכול בשר ולשמוח...

[אולי אפשר לקשר לזה גם את העובדה שתקיעת שופר, המצוה העיקרית והדומיננטית בר"ה, אינה חובה כלל על הנשים, דבר שמודגש במיוחד אצל הספרדים שם הנשים אינן מברכות על השופר ומן הסתם (תקנו אותי אם אני טועה) פחות מתאמצות לשומעו (יחסית כמובן לאשכנזיות)].

עוד סמך לדבר שאצל האשכנזים מרגישים יותר את ר"ה כיום דין משמעותי הוא ביחס לשופר: אצל האשכנזים כשנגמר ר"ה תם זמנו של השופר ומכניסים אותו למחסן, אצל הספרדים ממשיכים לתקוע עד יוהכ"פ...

ויש עוד להאריך בכ"ז.


חזור אל “אלול וימים נוראים”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 60 אורחים