הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' ספטמבר 30, 2024 2:55 am
למעשה, היסוד לכל הנ"ל הוא פשטות התורה. זו המשמעות בחומש. שראש השנה הוא יום שמחה, ויום כיפור הוא יום תשובה.
ראש השנה הוא יום טוב, ויום כיפור הוא יום צום ווידויים [תשובה] וכפרה.
אלא שהתורה קשרה אותם זה בזה ומכאן שתחילת התשובה - כהכנה ליום כיפור - היא בראש השנה, ובא הרמב"ם ורמז את זה במצות שופר. שהוא תרועת אזעקה לומר שכעת מתחיל זמן התשובה והגיע הזמן להתעורר כעת ולחזור בתשובה, לפני יום הדין הגדול = יום הכיפורים, שהוא קץ מחילה וסליחה לישראל והוא זמן תשובה לכל. ולכן היחידים מתענים כבר מר"ה.
כך משמעות התורה, שלא עושה שום עסק מיוחד מראש השנה [יום טוב עם מוסף, ומצות היום תקיעה בשופר], ועושה עסק עצום ואדיר מיום כיפור, והוא גופא: עסק של תשובה וכפרה [חמישה עינויים, עבודה אדירה במקדש, שכולה בכהן גדול, וידויים, שעיר המשתלח, כניסה לקודש הקודשים אחת בשנה, ופרשה ארוכה ומפורשת שזהו יום תשובה וכפרה].
נפרט יותר בעז"ה:
על אחד בחודש השביעי לא כתוב בתורה שום דבר מלבד שהוא יום טוב, וחייב בשמחה [רמב"ם הלכות יו"ט ו, יז, שאג"א ק-קא, שו"ע ומשנ"ב ריש סימן תקצ"ז], ויש בו מצות היום לתקוע בשופר.
לכאורה לא נזכר בתורה במילה אחת שר"ה הוא יום דין. [וגם מבחינת חודשי השנה, ומעגל השנה היהודי, הוא אמצע השנה, תחילת החודש השביעי. ורק בסיבוב השנה של השמש = עונות השנה, הוא "צאת השנה", ו"תקופת השנה" (תחילת סיבוב/היקף חדש), ועל גשמי שנה נאמר "מראשית השנה ועד אחרית שנה", ומכאן למדו שהוא תחילת שנת השמש ועונות השנה (המושפעות ממצב כדוה"א ביחס לשמש)].
ותקיעת השופר גופא לא נתפרש בתורה טעמה, ויש להבין אותה בכמה צורות, והן ישנן בראשונים וידוע מרס"ג. ויש תקיעה שהיא של שמחה ורינה, כמפורש בכתובים. ותקיעת שופר של יובל [שהוקשה לשל ר"ה וממנה נלמדים כל דיני התקיעה] היא להכרזה וסימן.
אמנם קרוב לפשט כתב הרמב"ן, שתקיעת שופר המצווה בכל מקום בתורה היא לזיכרון, וכך מפורש בתורה במקו"א על ר"ה "זכרון תרועה". וכלומר שהתרועה בר"ה היא לזיכרון [כמו בתעניות ובעת צרה], וזה המקור לכך שהוא יום דין, שאל"כ מה מיוחד בו שצריך זיכרון במיוחד. [אמנם מצינו בתורה תקיעה לזיכרון גם בראשי חודשיכם, ובמועדיכם, וביום שמחתכם. ובמועדים בפשטות אין דין אלא שמחה, אמנם במשנה שבארבעה פרקים העולם נידון, ואסמכיה ר"ע בברייתא ר"ה טז, א אמצוות המועדים. אבל איזה דין יש בראש חודש? וביום שמחתכם אלו השבתות, איזה דין יש בשבת? ומדוע התקיעה בכל אלה היא על הקרבנות דווקא, משא"כ בתענית ובר"ה? לכן הדברים לא פשוטים].
עד כאן מהתורה. אמנם בתהלים מצינו "תקעו בחודש שופר כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". אבל בפשוטו של מקרא לא כתוב כאן שהיום הוא יום דין [ואף קשה שזהו דין גם על אומות העולם ולא רק על יעקב, הגם שהדן הוא אלוקי יעקב] אלא שהמצוה לתקוע בשופר בר"ה היא חוק ומשפט שמצווים בו ישראל. ועכ"ז בגמרא וראשונים למדו מכאן שיש דין בר"ה. [וכדברי הרמב"ן שסיבת התקיעה בשופר היא כי אז יש משפט].
ועוד, הקשר בין מועדי החודש השביעי, שהתורה קשרה אותם זה לזה במילים "בחודש השביעי הזה" שכתבה ביוכ"פ ובסוכות, כהמשך לר"ה שהוא באחד לחודש השביעי. והמילה "אך" בתחילת פרשת יוכ"פ, שבפשוטו משמעה "אבל", "לעומת זאת", וכלומר שהתורה מציגה את יוכ"פ לעומת ר"ה, ואומרת שאמנם יש בשניהם עניין משותף אבל בו עצמו לר"ה תפקיד אחד וליוכ"פ תפקיד אחר. [וסוכות הוא השלמת התהליך, בשמחה על היציאה זכאים בדין ומחילת העוונות, מדרשים בפרשת אמור]. גם מוסף ר"ה זהה למוסף יוכ"פ, ושונה ממוספי הרגלים [פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים. (אלא שיש בו גם מוסף ר"ח, שאינו מצד היו"ט)].
ואמנם בחז"ל האריכו להעמיד שראש השנה הוא הוא יום הדין על כל השנה, מראשית השנה ועד אחרית שנה [הגם שמצינו ביחזקאל מ, א שיוכ"פ נקרא ראש השנה ("בראש השנה בעשור לחודש"), ובפשטות כל תחילת השנה (חודש תשרי) נקרא ראש השנה, ופוק חזי שחג הסוכות נקרא בתורה להדיא צאת השנה ותקופת השנה, והוא מאמצע תשרי והלאה], וממילא ראש השנה נעשה אצלנו ליום הדין הגדול והנורא על כל השנה, ויום כיפור נעשה יותר ליום של סליחה וכפרה, ותשובה.
וכך אומרת הגמרא [מימרת אמורא] מדוע לא אומרים הלל בראש השנה [ככל יום טוב]: "דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפניי?" (ר"ה לב, ב, ערכין י, ב, ודוק שלא מחלק כאן בזה כלל בין ר"ה ליוכ"פ, שר"ה לצדיקים ורשעים ויוכ"פ רק לבינונים, אלא כדעות התנאים בר"ה טז, א שאותו הדין מתקיים בר"ה וביוכ"פ, ראה להלן). והובא ברמב"ם הלכות חנוכה פ"ג: "ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה". [מצד אחד כתב על ר"ה שהוא יום תשובה ויראה ופחד, מצד שני כתב שהוא לא יום שמחה יתירה, ומדויק שהוא כן יום שמחה ככל יו"ט, וכדיוק לשונו להדיא בהלכות יו"ט ו, יז, רק לא עד כדי אמירת שירה / שמחה יתירה / אותה רמת שמחה שמגיעה עד כדי זמר ושיר (אגב, מכאן הערה למנהגנו לשיר בראש השנה, ויש מקומות שאכן לא שרים כלום בר"ה. ומנהגנו כנראה מחלק בין שיר לשיר ואכמ"ל)]. ובפיה"מ ר"ה ד, ז כתב: "ואמרו ובשעת ההלל - לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה", גם כאן הדגיש "השחוק" [דבר שמצד עצמו אינו ראוי גם ביו"ט, ראה בהלכות יו"ט שם בהמשך הפרק], ובתרגום הרב קאפח: "ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח ולשיש", וזכור לי ממקו"א שכתב שבא לשלול "עליזות". ובמהדו"ק כתב שם הרמב"ם שלא ראוי בימים אלה "השמחה והזמר", שהרי הנושא הוא אמירת שירה לפניו, וכלומר לשלול שמחה עד כדי שירה, אבל מחק ותיקן כנ"ל [מובא בהערה אצל הרב קאפח שם], ועכ"ז לא נראה שהתרחק הרבה מהכוונה הראשונה, והוא הוא לשונו בהלכות חנוכה: שמחה יתירה.
ועד כדי כך שמעתה נסתבכו בזה חז"ל להבין מה בין ר"ה ליוכ"פ, [וזה בוודאי לא עלה על דעתם שר"ה הוא יום הדין ואין בלתו, ולאחריו בא יוכ"פ כיום כפרה, דזה אין בו טעם אם כבר הכל נחתם, וממילא היה פשוט לחז"ל שיוכ"פ גם הוא יום דין, וזאת אף שאין בו שופר לזיכרון, וצ"ע לרמב"ן שייסד שכל זיכרון הוא דין ובפשטות גם כל דין הוא זיכרון, מכ"מ יש בו עבודת תשובה וכפרה, ולכאורה צ"ל שאלו שני סוגי דין וממילא שני סוגי עבודה מקבילה אצלנו, וצ"ע], ויש דעות תנאים שנכתבים בר"ה ונחתמים ביוכ"פ, וכמה מחלוקות בזה, ועוד מימרת אמוראים שהגדילו לעשות ולחדש [וצ"ע איך מתאים עם התנאים] ואמרו שצדיקים ורשעים נחתמים כבר בר"ה, וכל יוכ"פ נועד לבינונים, וממילא בסוגיא זו רבתה המבוכה עד מאד, כמו שכבר כתב הרמ"ע מפאנו בחיקור דין, שכל הראשונים נסתבכו בזה והסוגיה עדיין עמומה ורפויה גם אחרי דבריהם.
אבל כאמור, פשטות התורה היא אחרת. ולא באתי בזה אלא לומר שהחידה הנ"ל שמצינו בחז"ל גאונים ורמב"ם - מיוסדת על הכתוב בחומש.
שהחומש לא עשה שום עסק מיוחד מר"ה, אלא קבע בו יו"ט עם מוסף, ומצות תקיעה. וכל העסק [והוא גופא: של תשובה וכפרה] עשה מיוכ"פ.
ולכן גם אם רוצים להבין את התקיעה כשייכת לדין [ואת ר"ה כשייך ליוהכ"פ] - בא הרמב"ם ומעמיד שזו תרועת אזעקה להתחיל את התשובה שמכינה אותנו ליום הכיפורים שהוא "זמן תשובה לכל" כמפורש בתורה בחיוב גמור. וזהו המשל של המדרש על "המלך מגיע" ביוהכ"פ ועשרה פרסאות לפני כן זהו ר"ה, והיחידים מתענין.
והם הם דברי חז"ל שיש "עשרה ימים של תשובה" שנגמרים [בשיא] ביוהכ"פ, ומתחילים [כהכנה] בר"ה. וכל עבודת התשובה נעשית בהם, כי הכל תלוי ביוהכ"פ, ולא בראש השנה. כך פשטות החומש כנ"ל, שלא עשה שום עסק מר"ה, וכן עשה עסק עצום ונורא מיוכ"פ.
ועד כדי כך, שידוע שישנו מהלך אחר לגמרי להבין את ר"ה ועבודתו, [והרבה טורחים לבאר את הקשר והשילוב בינו לדין] והוא "המלכת הקב"ה" ביום הרת עולם דהיינו יום בריאת האדם [שנברא להמליך את הקב"ה, עם זה יצרתי לי תהילתי יספרו, כל הנברא בשמי ולכבודי בראשתיו].
והמלכת הקב"ה כשלעצמה פשוט שהיא משתלבת היטב היטב עם "התחלת תשובה". שכהתחלה של תשובה צריך קודם כל להכיר במלכות הקב"ה. ובזה התקיעה כהמלכה וכאזעקה חד הן.
ואף את הדין באו וביארו שהוא ביטוי ההמלכה, ולא להיפך. לא שעניין היום מתחיל מהיותו יום דין, וההמלכה היא כדי לזכות בדין וכיו"ב, אלא להיפך: עניין היום מתחיל מהיותו יום המלכה, אלא שהביטוי של מלכות הוא שהכל תלוי במלך ובידו, וזה ניכר במה שהוא דן [את נתיניו, כפי מעשיהם ועמידתם ב"קבלו גזירותיי" (הבאות אחרי "קבלו מלכותי", ונועדו עבור הצלחת הנהגתו אותם לטובתם, כמנהיג בלעדי, שהוא עיקר עניין המלכות, כפי שהארכנו כמה פעמים במקומות אחרים), ופוסק להם מה שפוסק כיצד ינהיג אותם ומה יחלוק להם עד ליום ההמלכה הבא], באשר דבר מלך שלטון, ומלך במשפט יעמיד ארץ [אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים (= מלך - יעמיד ארץ - במשפט). בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה. יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ. לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים]. וכל הדין בר"ה הוא כי אז הקב"ה מחדש את מלכותו.
נמצא שעיקר היום הוא מלכות, ולא דין. וכידוע מאד מאד שעיקר עבודתנו ביום זה כלל לא נראית כמו יום דין אלא כמו יום המלכה, לא מתעסקים בבקשות פרטיות, ובנוסח התפילה מאנשי כנסה"ג אינו נמצא כלל [רק בהוספות מאוחרות מימי הגאונים, בתפילת עמידה, ואבינו מלכנו, ובהמשך פיוטים מזמן הראשונים וכיו"ב], אלא רק המלכת הקב"ה, הכרה במלכותו, ציפיה לגילוי מלכותו. וגם את השופר ביארו גאונים ועוד שהוא "תרועת מלך" כנמצא בכתובים, והגר"א היה שמח מאד מאד בתקיעת שופר, ולא התייחס אליה כלל כתשובה [כרמב"ם, וזוה"ק, ואר"י, ורש"ש] אלא כהמלכה בלבד. [ואף שיש ביאורים שונים להתעלמות הזו מצרכינו ביום ר"ה שבו אנו נידונים על כל השנה, וראה בסידור הגר"א מאלצאן וכו', עכ"ז העובדא היא זו: ביום זה מתעסקים בהמלכה ולא בדין].
וא"כ, כשבאים להבין את ר"ה ויוכ"פ כפי הנראה מהחומש, עולה מזה בדיוק התמונה שציירו חז"ל גאונים ורמב"ם:
יום הדין העיקרי [על "קבלו גזירותיי", היכן עומדים בזה] הוא יוכ"פ, ועיקר העבודה לזכות בדין היא [כמובן, וכמפורש בתורה כנ"ל] תשובה [עזיבת החטא, חרטה על העבר, וקבלה לעתיד לא לשוב לכסלה], וראש השנה [בחלק של התשובה] הוא רק הכנה אליו [הוא הראשון מ"עשרת ימי תשובה" ששיאם ביוכ"פ זמן תשובה לכל בחיוב על פי התורה], דהיינו תחילת עבודת התשובה, שהיא: המלכת הקב"ה. [שכחלק מעבודת התשובה היא רק התחלה. אבל כאמור, באמת היא יסוד הכל. כנ"ל שהגזירות הן לטובת הצלחת המלוכה שהיא לטובת העם והיא העיקר ויסוד הכל. ומה שר"ה גם הוא יום דין זהו כנ"ל כי המלכות ניכרת בפועל במה שהמלך דן, והדין הוא כפי העמידה ב"קבלו גזירותיי". אבל יום שמוקדש כולו ובאמת לדין על "קבלו גזירותיי" הוא יום הכיפורים].
והיות שסוכ"ס מבואר כאן בתורה שיש כאן רצף ימים, "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ", לכן ר"ה אינו רק זמן תשובה, אלא הוא גם תחילת הדין. [זאת מלבד משנ"ת, שמצד היותו יום המלכה יש בו גם דין כביטוי המלוכה]. ואלה דברי התנאים שאדם נידון/נכתב בר"ה ונחתם ביוכ"פ. במשמעות שהעיקר הוא החיתום [וידועות הסוגיות על מה שקורה בין ר"ה ליוכ"פ מתי נגמר דינו, ובפשטות הוא מדין השנה שעברה, כי הכל תלוי ביוכ"פ], ורק התחלת הדין היא בר"ה. וממילא כבר מובנת התרועה גם ע"ד הרמב"ן, אבל לא שהכל תלוי בר"ה [שאז מאד מאד קשה להבין מדוע העסק הגדול בתורה הוא מיוהכ"פ דוקא, עאכו"כ אם לצדיקים ורשעים הכל נגמר בר"ה].
וביתר עומק: הסדר הוא קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזירותיי, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות. ולכן יוהכ"פ שבא אחרי ר"ה הוא יום דין חמור כ"כ. כלומר: לא שהכל מתחיל מיוכ"פ = יום דין על כל המעשים - ומזה נגזר שיקדם לו ר"ה כיום התחלת התשובה לקראת יוהכ"פ [שכך נראה כלפי חוץ מבחינת "ימי התשובה" כנ"ל]. אלא להיפך. ראש השנה הוא ביום הרת עולם ולכן הוא יום חידוש המלוכה. מכאן מתחיל הכל, וזה סיבת כל המהלך הזה בשנה. ואחרי קבלת המלוכה מוכרחה קבלת גזירותיו, שבלי זה אינו יכול להנהיג ולמלוך לטובת העם כנ"ל. זהו הסדר של ראש השנה [קבלו מלכותי] ואחריו יום כיפור [קבלו גזירותיי]. לכן ראש השנה הוא יום המלכה, ויום כיפור הוא יום דין [על המידה שבה עמדו בקבלת גזירותיו] – וקבלת גזירותיו [מכאן ולהבא, בעבודת התשובה, וכפרה על מאי דהוה הוה].
אלא שגם המלוכה בעצמה ניכרת ומתבטאת במה שהמלך דן וחותך חיים לכל חי = מנהיג אותם כמנהיג בלעדי, על כל יחיד. והדין מוכרח להיות לפי המעשים, דהיינו לפי "קבלו גזירותיי". מכאן הדין [כפי המעשים] שישנו גם בר"ה.
אבל היות שזו סיבת הדין בר"ה [ביטוי של המלוכה] וביוהכ"פ [יום של קבלת גזירותיו], לכן ר"ה הוא יום של דין "קל" [עיקרו מלוכה, והדין בו הוא כ"תוצר לוואי" / כביטוי וסימן למלוכה] ויוהכ"פ הוא יום של דין "קשה" [כל עיקרו הוא הדין על מידת קבלת גזירותיו].
וכאמור, זו בדיוק התמונה העולה מתיאור/עבודת שני הימים האלה בתורה שבכתב.
כללו של דבר:
בתורה שבכתב עולה לגבי ר"ה ויוכ"פ והימים שביניהם תמונה זהה לגמרי למה שהראינו לעיל בחז"ל בגאונים וברמב"ם,
וגם מצות היום דשופר מוסברת היטב בזה.
ולכן אם להעמיד את החידה - צריך להעמיד אותה על התורה שבכתב, על מצוות היום דר"ה ודיוכ"פ, על הצורה השונה לגמרי של שני ימים אלה המפורשת בתורה, ובהלכה למעשה [הלכות היום].
ולמה זו חידה ולא קביעה? כי חז"ל באו ואמרו אחרת, ואחריהם ראשונים, ואחרונים, שר"ה הוא יום הדין הגדול והנורא, ובו הכל תלוי. כך לשון המשנה בר"ה, ולא אמרה מילה וחצי מילה כזו על יוכ"פ [וזו הכתיבה בר"ה, ומה שאין עדיין חתימה נפק"מ שאפשר עדיין לבטל בתשובה ותפילה וצדקה, ביאור הגר"א תקפ"ב], ועד כדי כך שלא מוצאים כלל על יוכ"פ את הלשון שהוא יום דין, אלא רק שהוא יום סליחה וכפרה ותשובה. וכל ה"דין" מיוחס לר"ה [שבו מצות היום תרועה לזיכרון, כרמב"ן, ועליו נאמר כי חוק וכו' משפט וכו', והוא "ראשית השנה" שבו נידונים על הגשמים והפרנסה]. וממילא היחס שלנו לר"ה הוא כיום דין נורא שבו הכל תלוי. ודוקא ליוכ"פ מתייחסים יותר כיום של אהבה, כי הוא יום סליחה וכפרה, סלחתי כדבריך, אלא שביחד עם זה הוא יום עינוי ותשובה ווידוי, ואנו קצת נסבכים בזה מהו השילוב כאן. ובדיוק מאותה הסיבה אנו נסבכים בר"ה מהו השילוב בין ההמלכה והשמחה לבין אימת הדין הנורא.
ובכן, על מי להציב את החידה? האם מכוח דברי חז"ל [שאנו אישית נסבכים בהם כנ"ל] נציב את החידה על החומש [והנהגת חז"ל גאונים ורמב"ם שלא לעסוק בתשובה קודם ר"ה]? או שמכוח החומש [שתואמת להנהגת חז"ל גאונים ורמב"ם] נציב את החידה על חז"ל?
כך או כך, הסוגיא הזו [גם אחרי הרבה עיסוק בה] עדיין עמומה וסתומה, וצ"ע.
נערך לאחרונה על ידי
צופה_ומביט ב ג' אוקטובר 01, 2024 12:08 am, נערך 2 פעמים בסך הכל.