איש_ספר כתב:סיפור אמיתי. סיפר לי אברך אחד שלאחרונה עבר להתגורר עם חמותו האלמנה, אשה לא מבוגרת במיוחד, לפי כל קני מידה הרפואים היא בריאה לחלוטין, אלא שהיא מתמודדת עם חרדות ל"ע, והיא ביקשה ממנו לגשת לרב מורה הוראה פלוני ת"ח ויר"א לשאול איך תתנהג ביוה"כ והלה אמר שתתחיל שיעורים מיד בתחילת יוה"כ. הוא העביר את הדברים כפי ששמע אבל ליבו נקפו הוא הרהר וערער שוב ושוב על הרב ועל חמותו גם יחד. בליל יוה"כ הוא שוכב על יצועו, המזגן לא דלק, הוא הרגיש יובש גדול בפיו, ופתאום תחושה בלתי מוכרת מתחילה לטפס במעלה גופו. אוי ואבוי, אין שום סיכוי מכאן ועד מוצאי היום להכניס טיפה לפה, הכל סגור ! חתום ! ונעול ! דאורייתא ! כרת ! אני לא אשרוד ! הלב התחיל לדפוק, הנשימה כבדה, הוא התחיל לרעוד בכל הגוף, הוא כבר חשב שהוא עומד לפני התקפת לב, לדבריו אם היה ליד המיטה כוס מים יתכן אולי שמא היה מגיר אותה לגרונו בלי לחשוב כלום, הוא זינק מהמיטה, יצא מהבית והלך לנשום קצת בחוץ והצליח להרגיע את עצמו, לדבריו הוא לא הכיר מעולם תחושה כזו וק"ו שלא חווה אותה על בשרו.
===============================
הרב לבנון לא יצא מגדר עמיתך רק בגלל סוג הכיפה שעל ראשו ויש לדונו לכף זכות. אני משוכנע שהנשים שהוא דובר אליהן מבינות בדיוק על איזה מצב הוא מדבר, לא על דכדוך יאוש ואפיסת רוח, אלא על משהו שנראה כמו גל של חרדה שעתיד להגיע ולשטוף הכל.
ובכלל, אם הנושא הוא איך הדברים מתקבלים אצל השומעות, אפשר אולי לדון, וגם זה בע"מ, שכן יש לברר אצל הנשים המצויות בחוויה הזו.
אבל אם הנושא מה כוונתו, היתכן להשמיץ אדם כשמספרו גלוי וניתן לברר אצלו מה בדיוק היתה כוונתו?!
(אחרי כל האשכולות הארוכים, וההסברים הישרים והמפולפלים, הצודקים יותר והצודקים פחות, השורה התחתונה לפיה ציבור אחד שולח את בניו ואת בעליו לחזית הקרב ומקבל את חלקם בחזרה באופן חלקי או בארונות, ועד אז יושב בבית באימת מוות, וציבור אחר לא בענין, הוא מצב בעייתי מאד. לאור זאת היה מצופה לקצת יותר אמפטיה והשתתפות ולו כמס שפתים, מכ"ז לא נמצא כאן כלום. פלא).
יש פה הרבה מה לדון, ואענה ממש בקצרה, כי אין ברצוני להגרר לדיונים שאין להם לא התחלה ולא סוף.
א. אינו דומה פסק פרטני שניתן לאשה מסוימת המתמודדת עם בעיות ברורות, לפסק כללי שהוא אוורירי מדי וניתן להחילו על כל מיני מצבים.
ב. איני יודע המקרה של אותה אלמנה, אבל באופן כללי יש לתהות למה לא הציע הר' לבנון לאותם נשים לעבור לגור אצל אמם ליום אחד, ואם אי אפשר אז לקחת כדור הרגעה לפני הצום, ואם אי אפשר, אז לקחת כדור הרגעה בתוך הצום, שכל זה הרבה יותר קל מאשר שתיה לשיעורים. זאת אומרת, שגם אם הר' לבנון צודק בחששותיו, עדיין יש כמה וכמה עצות שאפשר להציע לפני שמוציאים היתר גורף לשתות לשיעורים.
ג. הסיפור עם האברך אינו משמש כלום. צום אמור להיות עינוי, וכמו שכתוב מפורש בתורה. זה שאברך התענה ביום הכיפורים אינו רלוונטי כלל לנושא שבו אנו דנים.
ד. הרב לבנון אינו מאבד מהחזקת כשרות שלו בגלל צבע הכיפה שלו, אלא בגלל פסקי דין התמוהים שהוא מוציא, שמפורטים בעמוד שלו בויקפדיה. לא רציתי להזכיר דבר זה בפוסט המקורי, כי רציתי לשמור על דיון עניני, ועל כן לא הזכרתי מילה על מוצאו ולאיזה ציבור הוא שייך, ולא מיעטתי בכבודו כי הוא זה. אבל כיון שכבר התחלתם לדון בר' לבנון עצמו, אז אני מפרט קצת יותר. ואפשר להרחיב עוד, אבל בימים קשים אלו עדיף לשתוק.
ה. אולי הנשים מבינות על מה הוא מדבר, אבל פסק דין שאינו ברור דיו ואינו מבוסס דיו ניתן בקלות לעוותו, ואפשר להניח שזה דבר שבודאי יקרה בעתיד.
ו. כוונתו בלתי רלוונטית. אנו דנים פה על מה שהוא פרסם. אם היה רוצה לסייג את ההיתר, היה צריך לכתוב בסוף, שלפני שאשה מחליטה על דעת עצמה שהיא שותה לשיעורים, שהיא תיצור איתו קשר.
ז. לא חושב שזה הוגן מה שכתבתם בסוף. יותר מכל אחד אחר פה בפורום אני מפרסם כל הזמן על החוב של החרדים ללכת לצבא, לשאת בעול של הציבור הדת"ל הקרובים מאד לליבי, להצטער בצערם, להתפלל עליהם שיחזרו בשלום בגוף ונפש, ועל החוב של הציבור החרדי לשאת בעול של תפקוד המדינה באופן כללי. וכל זה אינו רלוונטי לגבי פסקו של הר' לבנון.