הרב זאב הוברמן כותב (זאב יטרף, יום כיפור, פרק נה) שהמושג סליחה מתייחס לא רק למחיקת החטא, אלא אף ליכולת של "סליחה" להשיב את מצב האהבה שהיה בין שני הצדדים קודם שנעשה החטא. לעומת זאת, הוא מסביר שמחילה מתייחסת אך ורק למחיקת החטא ולוויתור על כל טענות כלפי החוטא. סוג זה של "סליחה" משאיר את מערכת היחסים בין החוטא לקב"ה במצב נייטרלי, בעוד שהסליחה מגשרת על מערכת היחסים ומשיבה אותה למצב החיובי המקורי שהייתה בו לפני החטא.
מו"ר הרב אליהו מנחם מרגליות זצ"ל (אמונת אליעזר, ירח האיתנים, פרק י) חולק על הסבר זה, משום שתפילת יום כיפור מתארת את הקב"ה כמי שנותן לא רק מחילה אלא גם סליחה, דבר המרמז שסליחה היא סוג רחב יותר של מחילה מאשר מחילה. במקום זאת, הרב מרגליות (בעקבות הגר"א) מסביר שסליחה מתייחסת לכוח הסליחה של העבירה עצמה, בעוד מחילה מתייחסת לויתור הקב"ה על כבודו שנפגע בעת שחוטאים. הסבר זה מבאר מדוע מחילה מקושרת לעיתים קרובות עם פשע (חטא שנעשה במזיד) ומתקשרת למערכת היחסים שלנו עם הקב"ה כזו של עבד למלך (שבה כבוד הקב"ה נפגע ממי שמורד במוצא פיו). לעומת זאת, סליחה מקושרת לעיתים קרובות עם חטא (חטא שנעשה בשוגג) ומתקשרת למערכת היחסים שלנו עם הקב"ה כזו של בן לאב (שבה כבודו של הקב"ה אינו המרכיב העיקרי במערכת היחסים, במיוחד כאשר חטא שנעשה בשוגג אינו פוגע בכבודו). הרב מרגליות מתייחס לאטימולוגיה של המילה "מחילה" על ידי קישורה למונח "מחול" המשמש לתיאור מעגל ריקודים. כמו שבמעגל, כל ההיקף סובב סביב נקודת מוקד מסוימת במרכזו, כך גם בכל יהודי, לא משנה עד כמה רשע הוא חוטא, טמונה נקודת מוקד מסוימת שבה כוונותיו טהורות ורק מבקשות לקיים את מצוות ה'. הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק, יום כיפור מאמר כ"ה אות ב') מסביר כי יסוד הסליחה של הקב"ה נעוץ בעובדה שאפילו לרשע יש כוונות טובות הקבורות עמוק בתוכו, והקב"ה מעורר כוונות אלו כדי להטיל ספק בכוונת המכוון במעשיו של החוטא. כפי שמסביר הרב מרגליות, זוהי המנגנון שבאמצעותו מוותר הקב"ה על הפגיעה בכבודו, המתוארת במונח מחילה, שכן הוא פונה לנקודת מוקד מיוחדת הטמונה עמוק בתוך נפשו של החוטא.
וע"ע כאן:
https://ohr.edu/this_week/whats_in_a_word/8527