בחידושי מרן גרי"ז הלוי מפי השמועה עה"ת פרשת לך לך (סטענסיל אות ה. הנלווה לבית הלוי על התורה הוצאת מישור תשנ"ו אות יב):
ידועה הקושיא, האבות קיימו התורה עד שלא ניתנה (עיין יומא כח, ב), אם כן למה אברהם אבינו לא מל עצמו קודם שנצטווה.
והנראה שלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות ערל, ובהימולו הוי חלות מהול. ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הויא כלל חלות ערל בעולם, וממילא לא שייך לקיים מצות מילה.
ויש להבין, א"כ מה היתה מעלת נח שנולד מהול. ונלמד מהכתוב אצלו "תמים", דהיינו שלם בלי מום.
מדוע בלי להיוולד מהול היה נחשב בעל מום, והרי טרם נתחדשה מצות מילה ולא היה עדיין כלל חלות ערל בעולם, והעורלה לא היתה כלל מום?
וגם אצל אברהם, פרשת מילה שניתנה לו נפתחת במילים "התהלך לפניי והיה תמים", ומשמע שאמירה זו היא לפני הציווי עצמו, היא הודעה: אני עומד לעשות אותך תמים, כי כעת יש בך מום. דהיינו [מה שמתברר מיד]: העורלה. וקשה כנ"ל, הרי טרם הציווי לא היתה העורלה מום כלל, ומדוע דייקא כעת יעשה אברהם "תמים".
גם משמעות הכתובים תמיד שכל הגויים ערלים וכו', משמע שעצם העורלה היא מום. ואם רק הציווי על המילה הפך את העורלה למום, ורק ישראל נצטוו במילה, מדוע שתיחשב העורלה מום אצל הגויים? נכון שכבר יש בעולם מצות מילה, אבל מי שלא נצטוה בה, מדוע שלא יהיה דינו כמו לפני שניתנה המילה כלל, ועצם העורלה לא יהיה מום. וכי ההשוואה לישראל [שאצלם העורלה היא מום כי נצטוו במילה] היא עצמה "מציאות חיסרון" אצל הגויים? הרי אין זה חיסרון עצמי. וצ"ב.
ממשיך הגרי"ז:
וכעין זה יתיישב מה שהקשו איך נשא יעקב ב' אחיות, והתירוץ קודם מתן תורה היה. אך קשה הלא קיימו עד שלא ניתנה תורה. והנראה דלאיסור ב' אחיות בעינן אישות של ישראל, ואישות של בן נח חלוקה בעצם החפצא של האישות ישראל. ולפי זה לא שייך איסור ב' אחיות אצל יעקב, כיון דהאישות לא הויא רק אישות של בן נח, ובאישות בן נח אין איסור ב' אחיות, ודו"ק. (ומפורש הדבר בחידושי הרמב"ן יבמות דף צח, א עיי"ש).
ומיושב בזה קושיית הרא"ש בכתובות ה, א מאי שייך עריות לברכת אירוסין אם ברכת המצוות היא עיי"ש. ולמש"כ ניחא, דהרי באישות זה חלין ותליא עריות, ודו"ק.
ולא זכיתי להבין.
הרמב"ן ביבמות רק כותב שלבני נח לא אסורות ב' אחיות, כי אינן בכלל עריות דבן נח. ומצד זה אכן לא קשה על יעקב, הכיצד עבר על עריות שאסורות אפילו לבני נח.
אבל הוא בעצמו בפירושו עה"ת פרשת תולדות (עה"פ עקב אשר שמע אברהם בקולי, בראשית כו, ה) מקשה כיצד נשא יעקב ב' אחיות הלא האבות קיימו כל התורה קודם שניתנה, ותירץ מה שתירץ כידוע:
והנראה אלי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש, ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה. ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב בחוצה לארץ בלבד נשא האחיות [ורחל, שהיא זו שנשאה על אחותה, נפטרה בדרכו חזרה מארם לארץ ישראל], וכן עמרם, כי המצוות משפט אלהי הארץ הם (ע"פ מ"ב יז , כו), אעפ"י שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום.
והבן.
ויש מבארים [וכעי"ז בספר דולה ומשקה (הורביץ) מידות ועבודת ה' ריש מאמר ראשון]: בכל מצוה יש שני חלקים: א. קיום רצון ה' וגזירת מלך, ב. תיקוני המצוה, סודה, טעמיה וכו'. וכוונת הרמב"ן שתיקוני המצוה וטעמיה הם רק בארץ ישראל שהיא המקום המוכשר בעולם לפעולת המצוות והשראת שכינה על ידיהם וכו', ובשאר מקומות בעולם [במצוות שהן חובת הגוף ונוהגות בכ"מ] ישנו רק החיוב שמצד הציווי, קיום רצון ה' וגזירת מלך. ממילא האבות שלא היו מצווים כלל, וקיימו המצוות רק מצד תיקוניהן וכו' לא הקפידו לקיימן בחו"ל. ע"כ. [אמנם אם כנים הדברים יש כאן חידוש גדול (שיסודו אכן כתוב ברמב"ן להדיא): שעצם מעשה המצוות יש בו תיקונים גם אם לא נצטוו עליהן כלל, ויש מאד להתבונן בזה, והאם מתאים עם שיטת הכוזרי הידועה].
עכ"פ, הרי לפנינו שהרמב"ן עצמו שכותב שב' אחיות מותרות לבני נח, מקשה מיעקב כיצד נשא ב' אחיות מצד שקיים כל התורה קודם שניתנה, ונזקק לתירוץ אחר.
וא"כ, אחד מהשניים:
או שלדעת הרמב"ן גם סוג מצוות כאלה קיימו האבות קודם שניתנו, היות שסוכ"ס לאחר מתן תורה תהיה מציאות כזו ויאסר הדבר,
או שלדעת הרמב"ן היה לאבות דין ישראל והאישות שלהם היתה כשל ישראל [ממילא הגם שטרם ניתנה תורה ולא נאסרו להדיא עריות כגון ב' אחיות, עכ"ז המציאות של ב' אחיות התקיימה אצל האבות, ולכן מצד קיום התורה קודם שניתנה נמנעו מזה]. אבל כך או כך, כתוב כאן להדיא דלא כדברי הגרי"ז.
ובאמת, ידועה חקירת הפרשת דרכים בגדר האבות משעת המילה דאברהם, האם יצאו מכלל ב"נ לגמרי [גם לקולא, להקל במה שנאסר לבני נח והותר לישראל, כגון שמירת שבת] או לא, ובסופו של דבר מביא מהרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כד, י) לגבי המגדף שכתב להדיא: "כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגויים לא יתחשבו, וכמו שאמרו בעשו (קידושין יח, א) ודלמא ישראל מומר שאני". ומסיים הפרשת דרכים: "ולדעתי הראיה שהביא הרמב"ן ממה שאמרו גבי עשו ודלמא ישראל מומר שאני היא ראיה חותכת".
לא זו בלבד, אלא שהגרי"ז בעצמו שם נקט כך, כמובא שם (בהוצאת מישור) מיד בקטע הבא (אות יג), ובתוה"ד הביא את הרמב"ן כראיה לדבריו:
והנה נחזי אנן אם לאבות היה עליהן שם ישראל. ודבר זה מבואר מכמה מקומות שהיה להם שם ישראל, מהא דאיתא בקידושין יז, ב דעשו היה לו דין ישראל מומר, וכן מהא דהרג משה את המצרי משום דסוטר לועו של ישראל חייב מיתה, וכן ממה שמצינו בכ"מ שהיה שייך דין גרות קודם מתן תורה להיות שם ישראל (עיין בזה בספרו של מרן ז"ל עה"ת פרשת בא שהביא לכל הני ראיות דשייך גירות קודם מתן תורה), ומוכח מכל זה דבחפצא היה עליהם שם ישראל, אלא שלא היו עדיין מצווים על המצוות. ודין ישראל התחיל מאברהם כמבואר ברמב"ן עה"ת פרשת אמור (כד, י) בפסוק ויצא בן אשה ישראלית. ולפי זה נראה דכיון שבחפצא כבר היה עליהם שם ישראל, הרי שפיר הם שייכים לקיום מצוות התורה, אע"פ שלא היו מצווים.
עכ"ל הנוגע לענייננו.
וא"כ שיטת הרמב"ן בזה מבוארת בפשיטות :
ביבמות צח, א כתב שלבן נח לא נאסרו ב' אחיות, ועכ"ז הקשה בפרשת תולדות כיצד נשא יעקב ב' אחיות מצד קיום האבות את התורה קודם שניתנה, כי לשיטתו כבר היה לאבות דין ישראל ושם ישראל בחפצא, וממילא גם האישות שלהם היתה של ישראל.
אבל את דברי הגרי"ז לא זכיתי להבין, וצ"ע.