יש לעיין מאד מה עושה הפיוט כזה עסק מ"המזבח", ואף בנה עליו את כל החרוז. והרי לא זה העיקר, והמזבח לא עשה דבר, אלא הכל הוא אברהם ויצחק, העוקד והנעקד.
ושמעתי לפרש שהכוונה "והזביחה" [השחיטה], ואף שאברהם לא שחט את יצחק, אבל את האיל כן שחט תחת בנו, ועשה בו הכל במחשבה שכך היה עושה לבנו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולכן "אפרו של יצחק" צבור וכו', וכדאיתא במדרש רבה שם (נו, ט): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ, רַבִּי בַּנְאִי אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם הֱוֵי רוֹאֶה דָּמָיו שֶׁל אַיִל זֶה כְּאִלּוּ דָּמוֹ שֶׁל יִצְחָק בְּנִי, אֵמוּרָיו, כְּאִלּוּ אֵמוּרָיו דְּיִצְחָק בְּרִי, כַּהֲדָא דִתְנַן הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ חִלּוּפֵי זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה. רַבִּי פִּינְחָס אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים הֱוֵי רוֹאֶה כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי אֶת יִצְחָק בְּנִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִקְרַבְתִּי אֶת הָאַיִל הַזֶּה תַּחְתָּיו, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (מלכים ב ט״ו:ז׳): וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו". [עיין עוד בהגהו"צ עוז והדר בתוספות תענית טו, ב ד"ה נותנין, וכעי"ז בתוספות שם טז, א ד"ה אפר, ובמהרש"א ברכות סב, ב, ובחידושי הגרי"ז עה"ת בראשית כב, יג ובזבחים סב, א. והוא כמעט מפורש בגמרא ברכות סב, ב: "אפרו של יצחק ראה שנאמר (בראשית כב, ח) אלהים יראה לו השה". ועוד ראיה גדולה לביאור זה, מהגמרא בר"ה טז, א (וכעי"ז ביתר הרחבה בתנחומא וירא סימן כג עיי"ש): "אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". מדובר כאן על זכרון העקידה, שהוא הוא מה שמוזכר כמ"פ בחז"ל שאפרו של יצחק צבור, והביאו רש"י בשם מדרש אגדה על הפסוק "ה' יראה": "בהר ה' נראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". וכתוב כאן בגמרא שזיכרון זה מתעורר על ידי שופר של איל. והוא כמעט מפורש ש"אפרו של יצחק צבור" היינו אפר האיל. וראה בזבחים סב, א: "(דברי הימים א כב, א) ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל וכו' בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי אמר רבי אלעזר ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו ור' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום ור' שמואל בר נחמני אמר מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת משם הריחו ריח אברים". וכתב שם בהגהות היעב"ץ: "אפרו של יצחק ראו. נ"ב ר"ל של עקדת יצחק שנעשה שם אפר ממערכת העצים והאש והאיל". וכעי"ז כתב המהרש"א בברכות סב, ב שהכוונה לאפר השה. ובתענית טז, א כתב היעב"ץ שהכוונה לאפר העצים שנשא לצורך עקידתו ונשרפו ונעשו אפר. והוציא מכאן שאי"צ אפר של עצמות ודלא כהתוספות שם]. ובשיבלי הלקט עניין תפילה סימן יח ובתניא רבתי סימן ד בשם מדרש אגדה שיצחק נשרף ונעשה דשן והקב"ה החייהו בטל תחיה, ולכאורה הוא בבחינה פנימית. [וכעי"ז בפרקדר"א פרק לא שפרחה נשמתו מפחד הסכין ולאחר מכן חזרה לגופו ובירך מחיה המתים, וכנודע שאז נתחלפה לו בחינת נשמתו]. אמנם כתב הרד"ל על הפרקדר"א (שם אות נט) דיש לומר שמעצמו לא שלח אברהם את ידו אל הנער ולא עשה לו מאומה אבל האש כבר משלה ביצחק ונעשה אפר, ולפי זה יתבאר לשון חז"ל בכ"מ אפרו של יצחק כפשוטו.
וי"א שכן עשה בו מום [דלא כב"ר שהביא רש"י על "ואל תעש בו מאומה", אלא אדרבה, למדו מכאן שכן עשה בו מום, ואולי קטלא פלגא כקטלא כולא]. וראה בתורה שלמה בפרשת העקדה [אות צה ואות קסה] שמביא ממכילתא בא: "ה׳ יראה, וראיתי את הדם (שמות י״ב:ג׳) רואה אני דם עקידתו של יצחק שנא׳ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה ולהלן הוא אומר ובהשחית ראה ה׳ וינחם וגו׳ (דברי הימים א כ״א:ט״ו) מה ראה דם עקדתו של יצחק". (מכילתא בא פ״ז וכעי"ז פי"א). ומשמע שיצא מיצחק דם [אי נמי דם האיל, וכמו שמבארים לגבי אפרו של יצחק כנ"ל].
לפי ביאור זה צ"ל שהוא מליצה "מתוחכמת" של בעל הפיוט, שלקח מילה מהפרשה "ויבן שם אברהם את המזבח", והשתמש בה בתור "והזביחה". ועוד קשה שלפי"ז [עכ"פ לפי הדרך הראשונה בביאור האפר והדם] מדובר כאן על שחיטת האיל, והיא לא נזכרת כלל בפיוט. [רק אולי בקושי נרמזת רמז קלוש ב"ויעקוד יצחק כעוקדו איל"]. וגם לפי הדרך שאפרו של יצחק היינו ששלטה בו האיש ונשרף, הרי לא נזבח [נשחט] כלל, אלא נשרף.
ואנכי הקטן חשבתי בס"ד על פי המדרש [פרקדר"א לא, הובא ברמב"ן בראשית כב, ב], שעמד על מילה זו בתורה "ויבן שם אברהם את המזבח", מהו היידוע, והול"ל "ויבן שם אברהם מזבח" [כנכתב בתורה במקומות אחרים]. אלא מדויק שהיה שם כבר מזבח מימות קדם, ואברהם בנה אותו כי נהרס. והיינו שבמקום זה נוצר אדה"ר, ממקום כפרתו, והוא בנה שם מזבח והקריב עליו שור פר מקרין מפריס, ולאחר מכן הקריבו עליו קין והבל, ושם בן נח כשיצאו מן התיבה, ובכל פעם נהרס המזבח ונבנה מחדש: לפני נח נהרס במבול, ולפני אברהם נהרס על ידי רשעי דור הפלגה [תרגום המיוחס ליונתן שם], וזהו ויבן שם אברהם את המזבח הידוע שכבר היה שם מקודם ואברהם מצאו לפניו הרוס. ואדרבה, כשראה שם אברהם את המזבח [ההרוס] הבין ביתר שאת שזהו המקום שבו עליו להעלות את יצחק לעולה. [ואולי גם הבין שמכאן נברא אדה"ר, ושהוא מקום קדוש שעתיד להיות כפרתו של אדם ושל ישראל, ומכאן תפילתו שם ה' יראה, ראה רש"י].
ומעתה יש לומר, שאילו לא עקד אברהם את יצחק בלב שלם וגמור, בלי שום הרהור ומחשבה, הנה כשהגיע אל המקום וראה שם שכבר יש מזבח – והוא הרוס, היה נתלה בזה כדי לומר שהוא רמז מהקב"ה שלא לשחוט, או נתלה במניעה הזו כדי להשתמט בדרך כלשהיא. ובאמת שכבר בדרך היו להם מניעות עצומות שעיכב אותם השטן כידוע במדרשים, אלא שמניעה זו של המזבח ההרוס היא היחידה המפורשת בקרא, "ויבן את המזבח" כנ"ל.
ולכן: עצם מה שעמדו בנסיון העצום והיו "עוקד ונעקד" הוא דבר אחד, אבל זה שלא נתלו במניעות שהזדמנו להם בדרך, וכל שכן במקום העקידה עצמו, הוא העדות החזקה והגמורה על טוהר כוונתם ותשוקתם באמת ובלב שלם לעקידה. בלי שום חשבונות. ה' ציווה – עד שה' לא יאמר אחרת, שום דבר לא יזיז אותנו מזה. וכל מניעה שהיא – כולל במקום המזבח עצמו – בהכרח היא מהשטן, ולא מהקב"ה. [וראה במדרשים על "ויקרא מלאך וגו' אברהם אברהם" פעמיים, כמי שנוחץ וממהר לקרוא לחברו בדחיפות בטרם יעשה מעשה. הרי עד כמה שלמים וגמורים היו העוקד והנעקד לעשות את המעשה, כלה ונחרצה היא בידם, שאפילו כשקרא להם הקב"ה לעצור – עשה זאת באופן של דחיפות].
לכן מזכירים זאת בפיוט, ואף כעיקר גדול [כנ"ל שבנה על זה את כל החרוז]. ומדוייק הסדר [קודם עוקד והנעקד, ואז המזבח], וגם בחירת המילה [המזבח, בדיוק ככתיבתה בתורה בפרשה, עם היידוע]: עוקד והנעקד – והמזבח. דהיינו: עצם נסיון העקידה: "עוקד והנעקד", ומה שהעיד על תשוקתם ושלימותם: [ויבן שם אברהם את -] "המזבח".
נ.ב.
יש מכאן לימוד גדול לעניין עמידה בנסיון, כיצד עליו להיות, בלי להתחשב בשום דבר ובשום מה שנדמה כמניעה ואפילו משמיא. ועצם מה שהנסיון בעצמו הוא דבר אחד, אבל יש לעמוד בו ויש לעמוד בו, והמבחן הגדול - אף לעומדים בו - הוא ההתמודדות עם המניעות וה"רמזים משמיא" בדרך. ואמנם הדברים לא פשוטים ואכמ"ל.