יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה חומץ בן יין, אמר מדחציף [במנורת המאור אבוהב הקדמה לנ"א כ"א: מדאית ביה עזות פנים] כולי האי שמע מינה רשיעא הוא [ראה ברטנורא אבות ה, כ: עז פנים - לפי שהעזות ניכר בפנים כדכתיב (משלי כא) העז איש רשע בפניו, לפיכך נקרא עז פנים]. אמר להו תפסוהו. תפסוהו. לבתר דנח [במנורת המאור שם: דאיתותב] דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי.
קרי עליה (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. זקפוהו. קם תותי זקיפא וקא בכי. אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים. הניח ידו על בני מעיו, אמר: שישו בני מעי שישו, ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה.
"ספקות שלכם". צ"ב, וכי מקום שיקול הדעת והספק והוודאי הוא בבני מעיים? הלוא הוא בלב [גם אם לא נאמר במוח].
ומשמע שהכוונה כאן למה שקוראים [אף] בלשוננו "תחושת בטן", אינטואיציה. דאותה הנחה פשוטה שלו שהוא רשע מדחציף כולי האי – לא היתה בשיקול המוח והלב, אלא תחושה חזקה, אינטואיציה, והוא הלך על פיה [ואף בדיני נפשות, וצ"ע. ואולי דומה לדברי הגמרא על דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה, ששם פוסק הדיין על פי תחושה ולא על פי חשבון שכלי יבש]. והיא אכן מיוחסת אצלנו לבטן, משום ששם היא מורגשת.
ובזה מיושבות עוד שתי שאלות:
א. לבתר דאיתותב/דנח דעתיה וכו'. צ"ב, וכי מתחילה הגיב ראב"ש "מהבטן" בכעס ומחמת הפגיעה ואמר תפסוהו, ולא באמת מצד הדין? מאידך, הרי באמת לא היתה לראב"ש שום הוכחה שהוא גנב.
ב. מי אמר שרשע הוא, אולי ממזר הוא? כבמסכת כלה רבתי פ"ב: עז פנים רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה.
[שאלה זו כשלעצמה יש ליישב: פשוט שלא באו לחלוק על תחילת המשנה שם: עז פנים לגהינם. כי הוא בוודאי רשע. וכתוב כאן שממזר ובן הנידה שבאו לעולם בעבירה, תכונת נפשם רעה, וסביר שיהיו רשעים. וגם זה בכלל "דמעת העשוקים ואין להם מנחם". ועכ"ז נענשים ("לגהינם"), כי סוכ"ס יש להם בחירה גם לפי ערכם. וצ"ת].
ולהנ"ל מיושב.