כשאנו אומרים 'אגדה', בדרך כלל אנו חושבים על אותו חלק בדברי חז"ל הכולל סיפורים, אם כאלה שהיו ואם כאלה שאינם אלא משל.
מאידך ישנה 'הלכה', כלומר החלק העיקרי של התלמוד, הבא לברר את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.
ההבדל בין הלכה לאגדה [הנוגע לעניינינו] הוא שהלכה מחייבת את כלל העם ואגדה לא.
נדמה לי שישנו חלק נוסף, שניתן אולי לכנותו 'אגדה הלכתית'.
מדובר במה שנראה כמו הלכה, מצד הצורה והתוכן, אבל באמת אינו הלכה.
במקום להאריך בהסברים, אתן שתי דוגמאות:
א.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב
ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו וכו'. תנא: הוציאו אצבעותיכם למנין. ונימנינהו לדידהו! - מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק. - מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב וימצאו אדני בזק? - אלא מהכא, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים.
עד כאן זו הלכה רגילה לכל דבר. הגמרא לומדת איסור למנות את ישראל מכך שהנביא אומר לנו ששאול המלך מנה את העם בטלאים.
אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר.
כאן זה כבר שונה.
חז"ל דורשים מהפסוק וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב א), שהמונה את ישראל עובר בלאו אחד או שנים (יעוי' בן יהוידע על ההבדל ביניהם), וכל הרואה ישום - הלא זה לא כתוב בפסוק! ה'לא ימד ולא יספר' אינו מוסב על 'מספר בני ישראל' אלא על 'חול הים'!
ואם תאמרו שזו רק הבנתי הדלה והעניה אבל חז"ל הבינו ש'לא ימד ולא יספר' כן מוסב על 'מספר בני ישראל', אומר שנדמה לי שאני בחברה טובה, שכן גם הפוסקים (רי"ף, רמב"ם, רא"ש, שו"ע) לא הזכירו את הלאו הזה.
היחיד שהביא את האיסור למנות את ישראל הוא הרמב"ם, אבל הוא לא הזכיר אלא את ראש דברי הגמ':
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד
ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים.
א"כ כיצד צריך להתייחס לדברי הגמ' הלומדים איסור מהפסוק בהושע? לכאורה הלכה זו לא, ומה כן?
האם הם נאמרו כסימנא מילתא, או לשם הרתעה או שיש כאן משהו אחר?
ב.
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה.
הגמ' לומדת מהפסוק שאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה.
אמנם מהפסוק רואים שאבל אמור לפרוע ולפרום, אבל לא רואים ממנו שאם לא עשה כך הוא חייב מיתה, שכן בפשטות המיתה שבפסוק נאמרה לבני אהרן אם הם כן יפרעו ויפרמו.
אבל הגמ' דורשת - אתם אם לא תפרעו ולא תפרמו לא תמותו, אבל שאר אבלים, אם לא יפרעו ולא יפרמו ימותו.
ומנין שאכן אין זו דרשה הלכתית ממש? - מכיון שברשימת חייבי מיתה בידי שמים (סנהדרין פג.) לא מופיע אבל שלא פרע ולא פרם.
כך כתבו תוס' והריטב"א (מו"ק שם).
הריטב"א מוסיף שחיוב המיתה הוא לפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. אבל צ"ע מדוע דווקא כאן הביאו אסמכתא לעניין זה, הלא הוא אמור בכל דברי חכמים, משום 'ופורץ גדר ישכנו נחש' (רש"י סוטה ד: ד"ה נעקר).
האם נכון לקרוא למקרים אלה ודומיהם 'אגדה הלכתית'?